מפקד הטבעות פרק 24 חלק 3

מה?" קראתי בהלם, "מתי? מי? איך?…"
"אני מצטער, אבל…" התחיל פאבאלן ולומר, אך משהו עצר בעדו הוא הביט באדיסנה כשארשת דאגה על פניו "נערתי, האם את בסדר?"
"כן, כן," אמרה אדיסנה במהירות וקמה מהכיסא "אני הולכת לשאוף קצת אוויר."
היא יצאה במהירות מהחדר. עקבתי אחריה במבטי והבחנתי בנחלי דמעות שירדו מפנייה. האם יש לה רגשות כלפי ארול? שאלתי את עצמי.

החזרתחי את מבטי לעבר פאבאלן "איך הוא מת?" שאלתי, עדיין בהלם, זה נשמע כל כך רחוק, לא אמיתי, הרגשתי שזה חלום, חלום רע.
"המשטרה חושבת שזה היה ניסיון כייסות אבל אני לא חושב ככה."
לא יכולתי לשמוע עוד, קמתי במהירות מהכיסא, ויצאתי החוצה מבלי להסביר לפאבאלן לאן אני הולך.

במשך כל אחר הצהריים חיפשתי אחר אגדיסנה.
כשמצאתי אותה על יד הנהר שבו היא הפילה אותי הרגשתי מחנק בגרוני.
היא עמדה והביטה בשקיעה, שיערה התנופף ברוח ופנייה היו לחות מדמעות, ניגשתי אליה בדממה מהוססת.
"הו, האו!" היא קראה לפתע וחיבקה אותי,
חיבקתי אותה בחזרה.
לא בכיתי, הייתי צריך להיות חזק בשביל אדיסנה, ובנוסף לכך גם פחדתי שאם אני יבכה אני לא אוכל להפסיק.

חיבקתי אותה בשקט, גוש מלח צרב בגרוני, ודמעותיי התחילו לרדת בניגוד לרצונותיי; ניגבתי אותם במהירות, העלמתי אותם, לא רציתי שאדיסנה תראה אותם, היא הייתה זקוקה לי, היא רצתה שאתמוך בה, היא הייתה צריכה שאתמוך בה.

השמש ירדה במהירות, שקעה בצמרות העצים וצבעה אותם באדום זהוב.
אדיסנה המשיכה לחבק אותי.
"הכל יהיה בסדר," לחשתי לה,לשיערה שנצבע באדמדם-לאור הזריחה, היא הייתה יפה,אך עצובה,
"אנחנו נמצא את מי שעשה את זה, אני מבטיח."
אדיסנה לא ענתה, אלא המשיכה לחבק אותי.
"אדיסנה?" לחשתי לה "את שומעת אותי? אנחנו נמצא את מי שעשה את זה. אנחנו.." לא סיימתי את המשפט, אדיסנה רכנה מעליי ונישקה אותי.