מרי הזאבה – פרק 8

פרק 8: ידיים עם אגודלים, וטפרים שלופים

היא ישנה בשלווה, זה הכול היה תודות ליהלום בעל הכוחות המיסטיים, נראה שהוא עשה את מה שהוא נועד לעשות.
הכול השתבש לגמרי, זו לא הייתה התוכנית של זה.
היא לא הייתה אמורה להגיע לכאן. הזקנה הזאת, הכול היה באשמתה, ועכשיו המבחן האמיתי יתחיל.
זה הסתכל עליה, מה שזה לא יהיה.
לא היה לזה שם, איש מעולם לא נתן לזה שם, זה מעולם לא היה נחוץ..
זה צפה בה כל חייה, הוא מצא לה משפחה, הוא השגיח עליה מאז שהיא נולדה, היא חייה חיים בריאים, היא הייתה מאושרת, לא היה אכפת לה מהמשפחה ש"נטשה" אותה, הוא יכל להמשיך ולצפות בה, להגן עליה ממה שלא ידעה, אבל כשהוא לא שם לב, היא, מצאה אותה, השריד היחיד.
היא זרקה את מרי לפה, הייתה לה בזאת מטרה כמובן, בזה הוא היה בטוח.
הוא אומנם היה יצור חסר שם, אבל מוח לא חסר לו, הוא חיי יותר שנים ממה שהוא נראה, למעשה איש לא ידע כמה זמן הוא חיי, גם לא הוא, הוא היה תופעת טבע מוזרה, משהו לא טבעי, משהו שלא היה צריך להתקיים.
מרי הייתה האחרונה, הוא חייב להגן עליה, זו האחריות שלו…
וכך הוא יעשה, הוא לא ייתן למקומטת לקחת את מרי, לא לידי המוות בכול אופן, הוא לא ייתן לדבר לפגוע בה, לא עוד.

השמש זרחה, פקחתי את עיניי, הן הסתנוורו ישר, גנחתי בכאב, כיסיתי את עיני עם ידי.
יד בעלת חמש אצבעות, עור ורדרד, ציפורניים חסרות תועלת כשמדובר בצייד, יד עדינה, יד של בת אדם.
זה עבד.
המחשבה היחידה שעברה לי בראש באותו הרגע הייתה, שזה עבד!.
משום מה חשתי כאילו איבדתי חברה טובה, כשהשתניתי חזרה, לא אהבתי את התחושה. קמתי מהר, והחלתי לעבוד על בגדי, לא לקח לי הרבה זמן, למרות שלא היה לי דבר למדוד אותם איתו.
אבל זמן הוא זמן, לא משנה כמה זמן הוא נמשך, ולא משנה אם זה היה לוקח לי אפילו שנייה אחת, חשתי שזה היה זמן רב מידי, רציתי לראות את מרקוס ואת הזאבים כל כך, אבל גם פחדתי מאייך שהם יגיבו כשהם יראו אותי ככה, כבת אדם.
אחרי שהבגדים שלי היו מוכנים, אכלתי מהאוכל שהכנתי לעצמי מבעוד מועד. עכשיו כשהייתי בת אדם ושוב היו לי בהונות בידיים, יכולתי להכין לעצמי נשק, הרי אני לא אצא מחוץ למערה שלי ללא שום דרך להגן על עצמי, כל הדברים שהייתי זקוקה להם היו כאן יחד איתי, הכנתי חנית די טובה כשאני משתמשת בכול מיני ניבים ואבנים חדות שאספתי קודם או של חיות שצדתי.
הכול היה מוכן, לקחתי את היהלום של להקת הזאבים בכוונה להחזיר אותו כשיהיה לי זמן לכך, אז יצאתי החוצה מהמערה.
המקום היה שקט, שקט מידי, אפילו האוזניים האנושיות החלשות שלי יכלו להבחין בזאת, היה כאן משהו, והדבר הזה לא היה חברותי, הכנתי את הנשק שלי, הגוף שלי חש מאוד מוזר, הייתי רגילה ללכת על ארבע, לחזור ללכת על שתיים הרגיש לי לא אמיתי, משהו לא מציאותי, ועכשיו הייתי זקוקה לריכוז שלי יותר מכול…
טיגריס גדול יצא מבין השיחים, עמדתי בשקט במביטה בחייה הגדולה, היא הביטה בי חזרה, חשפתי שיניים. מעשה שהיה אופייני, אם אתה לא בן אדם… הטיגריס הביט בי ונהם, יללתי מראה לו שאני לא מפחדת, ממשיכה לחשוף שיניים, לבסוף הטיגריס קלט את הרמז והסתלק.
קיוויתי שלא לראות אותו יותר, לא הייתי צריכה מטרד שכזה, הקרב האמיתי המתין לי.
מה שבאמת הפחיד אותי, היה הפגישה עם מרקוס ועם הזאבים, אחרי הכול, לא ידעתי איך כולם יגיבו.
לזאבים היה סיכוי קלוש לזהות אותי, אולי הריח שלי לא השתנה, אבל למרקוס לא יהיה שום סיכוי, אני טיפה מרחמת עליו בנושא הזה, חייכתי, תוהה איך הוא מסתדר.
התחלתי ללכת לכיוונם, לא מפסיקה להעלות השערות בראשי לאייך המפגש יתנהל, ממש פחדתי שהם יתחילו לתקוף אותי, גם הזאבים וגם מרקוס, שהם ינסו לגרש אותי משם.
העור של החיה שלקחתי בהשאלה התנדנד בעת שהלכתי.
לפני שהגעתי עצרתי לשתות קצת מים מנחל שזרם בסביבה, נראה שלא הייתי היחידה שחשבה על הרעיון הזה, גם מרקוס היה שם, וגם הוא שתה בנח מן הנחל.
מיהרתי להתחבא בשקט בין הצללים, עושה את כול המאמצים שהוא לא יבחין בי, זה ממש לא היה מה שדמיינתי, מקרי מידי, בלתי אפשרי כמעט, הצצתי עליו, הוא הביט על הסביבה כאילו חש את מבטי עליו, הסתתרתי לא מסתכלת עליו אפילו.
הוא חזר למלכת השתייה, כנראה פותר את הדבר כשום דבר, יכולתי לשמוע יללות זאבים במרחק, אלו היו זנב וכתם שחור, לא היו שום ספקות בכך. מרקוס גמר ללגום מהנחל והלך חזרה לכיוון הבית, הצצתי בו ממקום המחבוא שלי מאחורי אחד מן העצים, הוא לא הבחין בי אפילו, כנראה שרכשתי כמה תכונות מעניינות מזמני כזאבה, אחת מהן כבר שימשה אותי נאמנה, חייכתי חיוך מנצח, ממשיכה לצפות במרקוס.
לבסוף הוא הלך, יצאתי ממקום המחבוא שלי ניגשתי אל הנחל לשתות ממימיו, הייתי ממש צמאה, והמים היו צוננים מאוד, הם היו קרים, יותר קרים ממני ולכן מצאתי אותם מאוד מרעננים.
אחרי שגמרתי לשתות התחלתי ללכת לכיוון הבית, לכיוון שבו מרקוס הלך לפני כמה זמן, דאגתי לבדוק שאני לא אתקל בו עד שאגיע לבית, לא ממש רציתי שינסה להילחם בי ביער באזור בו שנינו יכולים להיפגע מענף שיפיל אותנו לאדמה, להילחם ליד הבית יהיה הרבה יותר קל, במיוחד בשבילי…
חייכתי והמשכתי ללכת, לבסוף הגעתי לבית, מרקוס כבר היה בפנים ככה גם עם זנב וכתם שחור, זה העציב אותי מעט, בדרך כלל כשהייתי חוזרת הביתה הם היו באים לברך אותי בזנבות מקשקשים, הפעם אף אחד לא בא לומר לי שלום, כאילו שזה כבר לא היה הבית שלי יותר, אלא של מישהו אחר.
ישבתי שם וחיכיתי, צופה, עליתי על אחד מן העצים, רק ליתר ביטחון.
לא רציתי להפסיד שום דבר, יכולתי לשמוע את קולותיהם של מרקוס והזאבים בוקעים חזק מתוך הבית, הוא דיבר אליהם, כמובן שהם לא הבנו מילה ממה שהוא אמר, ועכשיו אני לא יכולתי להבין מה הם אמרו, להיות בת אדם, פעם רציתי את זה, אבל עכשיו, זה היה כמו להשאיר את המשפחה שלי מאחור וללכת למסע מפחיד, לא אהבתי את זה.
מרקוס יצא, הייתה לו חרב ביד, הופתעתי, לא זכרתי שהייתה לו חרב, הוא לא החזיק חרבות כשאני הייתי יחד איתם, מתי הוא קיבל אותה, מתי היה לו זמן לקבל אותה? הייתי כאן כמעט כל הזמן! נאנחתי, מעולה. פשוט מעולה.
חיכיתי שילך, זנב וכתם שחור כמעט שהתפתו ללכת אחריו אבל הם הבחינו בריח שלי עכשיו, הסקרנות שלהם גברה עליהם, למרקוס זה לא ממש שינה.
הוא המשיך ללכת לא היה אכפת לו להשאיר את שני הזאבים מאחור בבית, זאת אומרת כל עוד הם לא יעוללו לו צרות.
חיכיתי עד שלא נשאר ממנו שום סימן באופק ואז ירדתי מהעץ, שני הזאבים חיכו לי, נוהמים וחושפים ניבים מאיימים, הסתכלתי עליהם טיפה נעלבת, לפני זה אף אחד מהם מעולם לא נהם עלי או חשף ניבים, היינו אחים…
הסתכלתי עליהם "בחייכם זנב, כתם שחור זו אני" אמרתי, ידעתי שהם לא מבינים אותי, אבל היה שווה לנסות "מרי" הם לא הפסיקו לנהום ירדתי על ברכי וחייכתי באופן מרגיע, הם התקרבו עדיין מאימים.
הושטתי אליהם יד בטוחה.
"אני מאמניה בכם" אמרתי.
הזאבים רחרחו את היד שלי בחשד קל. כתם שחור נהם עלי עוד פעם "זו אני" אמרתי בקול מרגיע, לא נכנעת לדחפים שלי לקחת את רגלי ולברוח משם כל עוד נפשי בי, הם המשיכו לנהום, כבר לא ידעתי מה עלי לעשות, איך יכולתי להבהיר להם שזאת אני.
לקחתי את ידי חזרה, הריח לא עזר.
נאנחתי.
ואז נזכרתי שהיהלום שהביאו לי בלהקה עדיין איתי, לא השארתי אותו במערה מכיוון שחששתי שמישהו עלול לגנוב אותו, הוצאתי אותו במהירות והראיתי לשני הזאבים ואז הצבעתי על עצמי, קיוויתי שהם הבינו.
זנב הייתה הראשונה שנרגעה, קיוויתי שהיא לא תהיה היחידה, היא הבחינה ביהלום, היא היית חכמה, היא תבין, הייתי בטוחה בזה, הבטתי עלייה בתקווה, כתם שחור, לצערי, לא מיהר לבטוח בי כמוה, הוא התמקם במקום לזינוק הנכון והתנפל עלי בטפרים שלופים, מוכן להרוג, ידעתי זאת.