משחקי היוצר- פרק 2

פרק 2:
גילוי

לאחר שפטריק הלך אני וריק התחלנו לחפש באינטרנט את הדבר המבוקש, אבל, כפי שצפיתי, התוצאה הייתה חסרת תועלת.
אני התנגדתי להמשיך לחפש, אבל ריק התעקש שנמשיך. ככה זה נמשך כמה ימים ובאותם ימים לא השגנו תוצאות כלל. "אני חושב שכדאי לנו לשאול את אלה שחזרו." אמר ריק.
"אמרנו לך," הזכרתי לו. "הוא ניתק עם פטריק את הקשר רק בגלל שהוא שאל אותו בקשר לזה."
"אז נכריח אותו לספר לנו."
"איך?"
"נקשור אותו לכיסא ו-"
"וזה יהיה פשע. אתה חי בסרט, אתה יודע?" הייתי מיואש ממנו.
"לפחות בסרט הזה אני הדמות הראשית. ואם אתה לא רוצה את הדרך הזאת, אז נחפש דרך אחרת. אנחנו חייבים לדעת מה קרה שם!" הוא התלהב מזה יותר מדי. המשימה הזאת שגעה אותו.
"למה אתה כל כך רוצה לדעת מה קורה להם? זה הורס אותך." זה באמת הרס אותו. הוא לא ישן, לא אכל, הוא לא התקלח. אני התחלתי לדאוג לו. "אני חושב שכדאי לך ללכת לישון, ריק. בוא, אתה יכול לישון בבית שלי היום."
"לא, לא. תישן אתה. אני בינתיים אחפש את אותם אנשים." הוא אמר והמשיך להקליד דברים במחשב הקטן שהיה על שולחן המטבח. היו שקיות שחורות וגדולות מתחת לעיניו.
"אתה צריך להפסיק. אם אתה לא מפסיק עכשיו אתה לא נכנס יותר לבית שלי." הייתי חייב לגרום לו לישון.
"בסדר." אמר בתסכול ונשכב על הספה. "לילה טוב." הוא כיסה את עצמו בשמיכה קרועה ומלוכלכת שהייתה זרוקה על הרצפה לידו.
אני חייב לעבור מכאן, המקום הזה נוראי. הקירות מתקלפים, חצי מהמנורות מקולקלות. אחרי שאני אוריד את ריק מהעניין הזה אני אתחיל לחפש בית חדש.
נשכבתי על המיטה, סידרתי את הכנפיים בזווית נוחה, ונרדמתי.

"דניאל, דניאל, דניאל, דניאל!!" שמעתי את קריאות השמחה של ריק שבדיוק נכנס לחדרי. "יש לנו פגישה עם מישהי מיליונרית שחזרה מהמכשף הזה."
"מ-מה?" לא עיכלתי את מה שאמר.
הוא חזר על מה שאמר לפני כמה שניות וקמתי מהמיטה במהירות.
"מה, איך?" שאלתי, למרות שהתשובה הייתה ברורה.
"לא הלכתי לישון, הלכתי למחשב, ביצעתי כמה שיחות טלפון, ועוד כמה שטויות לא חשובות." הוא אמר בשעמום ושוב חזר לאותה התרגשות בה הגיע לחדרי.
"מתי?" שאלתי.
"שלוש ורבע." הוא גיחך.
"הבדיחות על השעון שלי כבר לא מצחיקות אף אחד, ריק." אמרתי והלכתי לשירותים. ריק הלך אחרי. "אפשר פרטיות?"
"כן, כן. תעשה את שלך." אמר והלך אל הסלון.
כשיצאתי ראיתי אותו נועל זוג נעליים יפות שקניתי לפני כמה שנים ולוקח את המפתחות למכונית שלו מהשידה שליד המטבח.
"מה אתה עושה? אלה הנעליים שלי." אמרתי ושפשפתי את עיניי מעייפות.
"לא היום. הפגישה בעוד חצי שעה, במסעדת-" הוא הפסיק לדבר, הוציא את הטלפון מכיסו, בדק כמה דברים והמשיך: "במסעדת 'פול והקפה'. איזה שם מקורי." הוא אמר את המילים האחרונות והניף את ידו אל מצחו כאילו הוא בשוק.
הוא הצחיק אותי.
"אבל ברצינות. תחזיר לי את הנעליים."

אני וריק נסענו לבית-הקפה ובשולחן קטן בפינה ראינו אישה, שישבה שם וחיכתה, ככל הנראה לנו.
השיער שלה היה בצבע שחור וקצר, עיניה היו ירוקות. אחת מהן הייתה קצת יותר כהה מהשנייה. מעל העין הבהירה יותר הייתה צלקת שנמשכה מהגבה עד ללחיה. כשראיתי אותה רק רציתי להתרחק ממנה, בצורה כלשהי, היא די הפחידה אותי.
"ג'נה? ג'נה מייסון?" שאל ריק והושיט את ידו ללחיצה.
היא לחצה את ידו ואמרה:
"בכבודי ובעצמי." היא אמרה ועווית בפניה, שכנראה היה אמור להיות חיוך, הופיע אחרי הלחיצה.
אני לא אוהב אותה. היא נראית לי מסוכנת.
"דניאל מוזס." אמרתי ולחצתי את ידה. היא הייתה חמה וקשה כמו אבן. ההרגשה הייתה מצמררת.
כשהבטתי בפניה מקרוב ראיתי עוד כמה צלקות, שמרחוק אי אפשר להבחין בהן.
אני וריק התיישבנו מולה וחיכיתי שמישהו ידבר, משהו שלא קרה.
"אז אנחנו סתם יושבים כאן, או שרצית שאני אספר לך מה קרה כשהמטורף לקח אותי."
"תעשי מה שבראש שלך." אמר ריק וחיכה לשמוע מה יש לה לומר.
"היה לילה, הוא התחיל ונמשך כרגיל." ג'נה התחילה לספר את הסיפור. "הלכתי לישון והתעוררתי כשמשהו מושך ברגלי. כשהתעוררתי ראיתי זאב, זאב לבן. הוא נשך את הרגל שלי וניסה לאכול אותי. כשהתאוששתי בעטתי לו בפנים והלכתי לארמון גדול שהיה הדבר היחיד בכל הריק הכחול הזה שהופעתי בו."
לא הבנתי למה היא מספרת לנו את זה. היא אפילו לא מכירה אותנו. אולי היא משקרת?
"היו שם עוד עשרה אנשים, חוץ ממני. העשירי לבש בגדים לבנים לגמרי, שהזכירו בגדים של משוגע. אני זיהיתי את הגבר מיד. זה אותו אחד שברח מבית-משוגעים לפני חמש שנים."
"ווריק ברווק?" נזכרתי פתאום.
"בדיוק." אמרה ג'נה וגלגלה את עיניה.
אני לא אוהב אותה. יש בה משהו שגורם לך להתעצבן.
"הוא נאם משהו משעמם, ארוך ולא ברור, ואחריו אני והתשעה האחרים הופענו ביער. אני לא זכרתי הרבה ממה שנאם, אבל זכרתי שהוא אמר שהאחרון שנשאר חי יוצא מאותו מקום עם המון כסף."
"בגלל זה את כזאת עשירה?" שאל ריק.
"כן." אישרה את דבריו בעצב. "אני מניחה שכבר הבנתם מה קרה אחרי זה. חלק מתו מרעב, חלק נרצחו על ידי מפלצות, חלק על ידי אנשים. בסוף אני נשארתי האחרונה, כשתקעתי סכין בגרונו של האחרון. מיד אחרי שזה קרה המשוגע לקח אותי אליו, הביא לי תיבת אוצר. כן, כן. תיבת אוצר." היא אמרה את הדבר האחרון כשראתה שריק פער את עיניו.
אחרי ששמעתי שהיא רצחה בנאדם הרחקתי קצת את הכיסא עליו אני יושב מהשולחן. היא באמת נראתה לי מוזרה, אבל רצח? זה דבר שאני לעולם לא יוכל לעשות. עכשיו הייתה שאלה שאני הייתי חייב לשאול.
"למה כל שאר המנצחים-"
"השורדים." תיקנה אותי.
"- השורדים. למה כל השורדים לא רוצים לדבר על זה עם משהו? הם מפחדים?" הזעתי קצת והכנפיים נדבקו לגבי. ניערתי אותן והן השתחררו.
"הם באמת מפחדים. המשוגע אמר שהוא יחזיר אותם למשחקים אם יעזו לספר למישהו."
"ג'נה! את מבינה שהמשוגע יכניס אותך למשחקים, נכון?" קרא ריק והרבה ראשים הופנו לעברנו.
סימנתי להם שלא קרה כלום והם המשיכו לעשות את מה שעשו.
"אני רוצה לחזור. אני רוצה למצוא את המפגר הזה ולהפסיק עם הטירוף הזה."
"ומה יהיה אתנו?" שאלתי בכעס.
"אתם תעזרו לי." היא אמרה וחייכה את החיוך המגעיל שלה.
"אבל אמרת שאפשר למות שם! אמרת שהאחרון שחי מנצח!"
"כן, כן. אבל אם לא מתים עד שהדרקון מת, אז אין בעיה."
"דרקון??" כעסתי. בגללה עכשיו אני וריק נירַצח!
"כן. טוב, אני אראה אתכם בזירה." היא אמרה, השאירה קצת כסף על השולחן והלכה.
אחרי שאני וריק יצאנו ולא דיברנו כמה דקות. פתאום הוא אמר:
"אנחנו חייבים לספר את זה לפטריק."
"אתה רוצה שיהיה אתנו בזירה? אתה רוצה שימות?" התעצבנתי על כך שהעלה את הרעיון.
"הוא בכל מקרה היה אמור להיות אתנו שם." אמר ריק.
"לא נכון. הוא החליט לא לקחת חלק בזה."
"בסדר."
הוא הוריד אותי בבית שלי, לקח את הדברים שלו והלך לבית שלו.
את שאר היום העברתי בשינה, ולצערי לא הצלתי לישון אחרי זה, בלילה. החלטתי להכין לי קפה, כמו שאני עושה תמיד בלילה. ובאמצע ההכנה הדלת האחורית נפתחה ואני שמעתי צעדים מתקרבים לכיווני.
אני לקחתי במהירות סכין, מזל שהיתי במטבח.
"דניאל! בוא הנה, מיד!" זה היה פטריק. כל כך הוקל לי שזה הוא ולא מישהו אחר.
הנחתי את הסכין הקטנה בצד והלכתי אל הדלת.
"למה לא דפקת?" שאלתי וכתשובה הוא נתן לי סטירה בלחי הימנית.
"מצטער. פשוט זה כבר לא כל כך משנה. אני בכל מקרה עומד למות!!" הוא צעק ונתן לי סטירה נוספת. "מתי?"
לא כעסתי עליו על כך שנתן את הסטירות. אני הבנתי מיד מה קרה.
"עוד כמה שבועות."
"עוד כמה שבועות?"
"שלושה."
"איך אתם יודעים?"
"ג'נה סיפרה לריק לפני הבת קפה." הנחתי שהוא יודע על השיחה עם ג'נה, שריק סיפר לו כבר. וצדקתי.
"ומה אני אמור לעשות עם זה?"
"אני לא יודע. ואני מצטער." אמרתי. "אמרת לריק לא לעשות את זה. הוא פשוט לא הקשיב לי."
"באמת?" אמר בציניות ושילב את ידיו. "אני עומד ללכת עכשיו. אחרי שאני אלך אני לא רוצה שום קשר, שום קשר! אליך, או אל ריק. שום קשר! עד המשחקים אתה לא מתקשר אתי בשום צורה. טלפון, הודעות, דואר. כלום!" הוא צעק את המילה האחרונה, פתח את הדלת בעצבנות, וטרק אותה.
לאחר כל מה שקרה היום הבנתי. דירה חדשה, כנראה כבר לא תהיה לי.