משחקי השמדה- פרולוג

*תקופת מלחמת הדרקונים*

כלבי המשמר אשר עמדו על החומה הקפואה, לא הפסיקו לרחרח את אוויר הלילה הקפוא של ממלכת קורוות'ר. עשרות דקות הם רק עמדו ורחרחו.
אך אז, החלו נובחים. נביחות רמות ופרועות, בלי הפסק.
"מה קרה?" שאלו אותם השומרים. "תירגעו. הכל בסדר!"
אך הכלבים לא הפסיקו לנבוח. הערפל כיסה את הים הקפוא, והשומרים לא הצליחו לראות כלום. רוח החלה לנשוב.
המלך תיאודור הצעיר עבר על מסמכים ממלכתיים באולם הישיבות. הוא לא שמע דבר ולא חצי דבר ממה שקרה על החומה.
"ממלכת הוטריקליס נמצאת במצב גרוע"… מלמל תיאודור כשעצר על אחד המסמכים וקרא בו. "יחידת לוחמים ששמם 'הבוגדים' מבצעים התנקשויות ברחבי העיר…"… והמשיך לרפרף הלאה בדפים.

המלכה אליזבת, שהייתה בחודש התשיעי להריונה שכבה במיטה שלה ושל בעלה תיאודור, והתעסקה בשערה.
היא זמזמה לעצמה שיר ישן של ממלכת קורוות'ר שאמה נהגה לשיר לה בילדותה. אליזבת לא הספיקה לזמזם עד סוף השיר, כי פתאום, הרגישה כאבים חזקים וידעה: התינוק מגיע.

תיאודור נכנס בריצה אל החדר שבו הייתה אליזבת. "הוא מגיע?" שאל.
אליזבת הנהנה וזעקה בכאב.
כלבי המשמר המשיכו לנבוח. כעת השומרים כבר יכלו לראות למה נבחו: מתוך הערפל עשרות דרקונים- אדומים, כחולים, ירוקים ושחורים, בעלי קשקשים מחוספסים ושיניים צהובות וחדות הגיחו והחלו להתקדם אל עבר הממלכה.
משב רוח עצום פרץ מכיוונם של הדרקונים, כאשר נפנפו בכנפיהם האדירות
אחד החיילים צלצל בפעמון.
"הם כאן! שליטי הדרקונים כאן!"
תיאודור שמע את הפעמון ואת הצעקה. "אוי לא…" מלמל. "דווקא עכשיו?!"
אליזבת המשיכה לזעוק בכאב. "אתה חייב ללכת
אל המלחמה!" צעקה בייסורים. "לך!"
"אני לא עוזב אותך!" אמר תיאודור.
"בבקשה! לך לשם! אני אסתדר! אבל אתה חייב להילחם עם החיילים!" אמרה אליזבת.
בלית – ברירה עזב תיאודור את אשתו ויצא אל חייליו כדי להילחם איתם.
"הביאו את הקשת הגדולה!" צעק תיאודור.
מכונה דמוית קשת ענקית הובלה בידי ארבעה חיילים. הם הובילו אותה עד תיאודור, ואז צנחו על הרצפה, והתנשמו בכבדות.
תיאודור דרך את הקשת, ושילח את החץ הראשון. אחד הדרקונים צנח אל תוך המים הגועשים כאשר החץ הראשון פגע במטרתו.
אך היה זה רק דרקון אחד מבין עשרות הדרקונים האחרים.
תיאודור לא פחד. הוא דרך עוד חץ בקשת העצומה וירה אותו. דרקון נוסף צנח אל הים.
תיאודור המשיך לירות חץ אחר חץ בגבורה, אך הדרקונים לא האטו את קצבם, גם כאשר היו נופלים דרקונים אחרים אל המים.
עוד שש מכונות קשת הובלו אל החומה.
לבסוף, לאחר שרוב הדרקונים נהרגו, שליטי הדרקונים ששרדו נכנעו.
בעזרת קסמיה של מכשפה שגרה ביער בקורוות'ר,
כלאו את שליטי הדרקונים מחוץ לארצם. רק שליט דרקונים אמתי, שנמצא בתוך הארץ יוכל לבטל את הכישוף, אך כולם גורשו.
רק שליט דרקונים אמתי, יפתח את השער…
תיאודור מיהר אל אשתו.
כאשר נכנס לחדר, ראה את אשתו, אליזבת, אוחזת תינוק בידיה. אליזבת חייכה אליו.
"נקרא לו כפי שתכננו?" שאל תיאודור.
אליזבת הנהנה.
תיאודור חייך. "ניקולס… על שם צעצוע האביר השחור שלי…"
תיאודור תפס את התינוק בידיו ונשק לו. "ניקולס.. בני היקר… אני צופה לך עתיד גדול… עתיד של גיבורים…"

באותו ערב, לאחר שהניחו את ניקולס בעריסתו שבחדר הנסיך, נכנס אדם לבוש גלימות שחורות אל החדר. האדם הסיט את ווילונותיו של החלון, כך שיסתירו את הירח הלבן.
לא היה אף מקור אור בחדר. אך חושיו של הבחור היו חדים יותר משל שאר האנשים. ברכה שניתנה לו מאמו המכשפת. הוא ייכל לראות גם בחושך מוחלט.
פיו של ניקולס היה פתוח.
האדם הוציא מאחד מכיסיו שק עור, ומתוכו שלף חופן של קשקשי – דרקון.
הוא השליך מספר קשקשים אל פיו של ניקולס, והוא, בלע אותם, בלי שישפיעו עליו.
הקשקשים נצמדו לליבו, אך נדמה היה שלא השפיעו עליו כלל.
האדם, הסתלק…

ומפה- לשם עברו שמונה עשרה שנים…