נונטאמפוס פרק 2 (בשיתוף פעולה עם lily:) )

הוא הסתכל עלי קצת, ואז אמר "בואי, אני אסביר לך." הוא לקח את ידי והוביל אותי דרך מרבד הדשא שלא נגמר. הלכנו במשך זמן מה. "זה עוד רחוק?" התלוננתי, אך הוא לא ענה, ורק אחז חזק יותר בידי. זה היה אמור להלחיץ אותי, אבל לא היה לי אכפת.                                                                        "איפה אנחנו?" אך שוב, לא קבלתי תשובה. אחרי מה שנראה כמו נצח, טרוור עצר והודיע לי שהגענו. התאמצתי למצוא משהו שונה במקום, אך לא הצלחתי. המקום הזה נראה בדיוק כמו מקודם. דשא, ועננים בשמיים כחולים. ואז מצאתי סוף סוף את השוני היחיד: עץ עבה, שעומד ומשתרע לשמיים.         העץ היה ענקי. שילוב מוזר בין אקליפטוס, לאורן, ומה לא. אבל הדבר הכי מוזר היה שנראה שהוא פתאום הופיע. עץ כזה גדול, עם ענפים המשתרעים לכל עבר, ועלים גדולים וירוקים, הייתי אמורה לראות ממרחק קילומטר. בעיקר בגלל שנראה שזהוא העץ היחיד בסביבה, ואולי בכלל בכל מרבדי הדשא האינסופיים האלו. איך לא ראיתי אותו מקודם?                                                                    במהלך ההליכה מקודם, הרהרתי בעוד כמה דברים מוזרים ששמתי לב אליהם במקום המשונה הזה. כשהסתכלתי מסביב חפשתי חורים, או דלתות או כל דבר שירמוז לי איך הגעתי לכאן, ואיך אוכל לצאת. חיפשתי, אבל לא ראיתי שום סימן לבורות בשמיים… גם לא הבנתי מאיפה נפלתי, אם מעליי היו רק שמיים.                                                                                                                                  בנוסף, כשהלכתי, הסתכלתי בעייפות על רגלי, וכמעט קפצתי מרוב בהלה. איפה שרגלי דרכו, נדמה היה שהדשא נעלם, ואותו החליף עפר, כמו חלק משביל עפר מסודר. הרמתי את רגלי בהיסוס. חלקת העפר הקטנה נעלמה, ובמקומה צמח דשא ירוק, זהה בדיוק לזה שמסביבו.                                                הרגשתי את הרוח, שריעננה את ראשי. בהתחלה שמחתי על כל משב קטן, אך פתאום הבנתי ששיערי אמור להתנפנף ברוח הקרירה, אך לא כך היה. נראה היה שהרוח לא משפיעה על שיערי, בדיוק כמו שהיא לא השפיעה על הדשא. ובכל זאת, יכלתי להרגיש אותה, קרירה וצוננת על פני.                          אך נראה שדבר מכל הדברים האלה לא הטריד את טרוור. הוא הלך לפני, רגוע. אני חייבת להודות, הוא היה שווה. הוא לא חשף הרבה מגופו- הוא לבש חולצת טי-שירט שחורה ארוכה, ומכנסיי ג'ינס ארוכים- אך עדיין נראה מצויין. פס הזהב שבשיערו זהר בשמש, וכשהוא הסתובב לבדוק מה שלומי, עיניו נצצו באור השמש, וצבען המהממם הפנט אותי שוב, כך שמעט שכחתי לענות לו. כשהוא הסתובב והמשיך ללכת, תחושת עצב מוזרה מלאה אותי. כאילו עיניו המדהימות מילאו אותי אושר, אשר נלקח ממני באכזריות ברגע שהסתובב.
הסתכלתי על העץ. נראה שפספסתי את העלים האדומים הקטנטנים שבצבצו מעומקי סבך הענפים. "הגענו" אמר טרוור, והביט בי במבט בוחן. השפלתי את פני, נבוכה.
אחרי כדקה של שקטת שבמהלכה בהיתי בנעלי, בחיפוש אחר פרטים חדשים שאוכל להסתכל עליהם, העזתי להרים את מבטי. טרוור הביט בעץ, מהרהר. "תסתכלי" הוא אמר "ותגידי לי מה את רואה. " עשיתי כדבריו והסתכלתי. וכמעט נפלתי מרוב תדהמה. ראשי הסתובב, והתיישבתי על אבן. איך זה יתכן?