sToryToy
פעם ראשונה שלי שאני מפרסמת סיפור >< מאוד מקווה שאהבתם :) אשמח לתגובות

ניבי פלדה – פרק 1

sToryToy 29/09/2012 908 צפיות 7 תגובות
פעם ראשונה שלי שאני מפרסמת סיפור >< מאוד מקווה שאהבתם :) אשמח לתגובות

אני בוהה בשכיבה על המיטה בנקודה דמיונית בתקרה, מנסה לדמיין איך היא תראה. כבר הרבה זמן שלא הגיעה לנו ילדה חדשה לפנימייה, ועוד יותר זמן עבר מאז שמישהו חדש הגיע לפנימייה. אני תוהה איך היא תראה, אתה יכול לצפות כל היום בציפייה ואז לגלות שהיא עוד ילדה שבאה למרר לך את החיים. בדיוק כמו כל הבנות בפנימייה, או יותר נכון הרוב הגדול. אני כבר הבנתי שאין מה לצפות לכלום, אני חושב שאני היחיד שהבין את זה. אני מתרומם לישיבה, משעין את שתי ידי אחורנית אל המזרון הרך עם הסדין הלבן. יכל להיות יותר גרוע, אני חושב לעצמי, הפנימייה שלנו לא הייתה כפי שמתארים בדרך כלל פנימיות בספרים או בסרטים היא הייתה גדולה, ובכל חדר היו 6 מיטות גדולות, היו 2 מקלחות ניקיות בכל חדר וכל יום המנקה הקפידה להחליף את המצאים הלבנים שלנו, במצאים לבנים חדשים. תארו לכם בית מלון יוקרתי, רק שבמקום עובדי קבלה יש מורים ושבמקום זוגות שבאו לנפוש או משפחות, יש בו רק ילדים ונערים. שאתם שומעים את המילה פנימייה אתם בוודאי מדמיינים מבנה רעוע עם ילדים שמעשנים סמים, רוצחים ומרביצים, אתם יכולים לתאר ככה כל פנימייה אחרת אבל אין ספק שזאת לא פנימייה כזאת. אנחנו לא כאלה, לפחות לא רובנו. למה אני נמצא בפנימייה? כי יש לי בעיה עם סמכות. ההורים שלי ניסו, ופשוט לא הצליחו להכניס בי סמכות, בכיתה ד' הם הביאו "סייעת" אבל היא ברחה כבר אחרי היום הראשון בצעקות על כך שאני ילד קשה לחלוטין. בכיתה ה' הם חשבו שאולי חיית מחמד זה מה שאני צריך אז הם הביאו לי דג. הוא מת אחרי יומיים, אחרי ששפכתי את כל האוכל לדגים בבת אחת בצנצנת של הדג. ואז הם שמעו על הפנימייה, בהתחלה היה להם קשה אבל לבסוף הם החליטו שזה עדיף לכולם. אז עברתי לפה בסוף כיתה ו', קשה להאמין שעברו מאז 3 שנים בלבד. אני מסתכל על לוח השנה שנמצא על שולחן המגירות הצמוד למיטה שלי, רק עוד 4 שנים אני חושב. רק עוד 4 שנים. כולם בוודאי ינסו למצוא עבודה, אני אטייל בעולם. רק עוד 4 שנים.. חיוך עולה על פני במחשבה על הטיול שאני אעשה, רק אז אני שם לב לשעה והחיוך שלי נמוג כמעט מיד. אני מסתכל מסביב ורואה שכולם כבר התלבשו והם מוכנים לאסיפה. אני מקלל בשקט והולך להתלבש, אחרי 10 דקות של התלבשות, ציחצוח שיניים והעתקת שיעורי הבית על ידי המכונת צילום שבחדר שלנו, אני מוכן לאסיפה הגדולה. אני הולך ל"סלון" שבקומת הבנים, ומיד שומע התלחששויות. אני מתיישב לידם על הספה המרופדת ומנסה להעמיק בשיחה הלא חשובה על הנערה החדשה. "אז כריס, מה אתה חושב?" שואל אותי דן בחיוך מרושע. הוא יודע בדיוק שזה לא מעניין אותי ובדיוק בגלל זה הוא התקיל אותי בשאלה הזאת. "אני חושב שאתם עושים מזה עניין גדול מדי. זוכרים מה קרה בפעם שעברה? סיפרו שמישהו חדש מגיע, ובסוף הביאו לנו כלב לטיפול. " אני עונה, כולם בואים בי במבט אטום. אין ספק שהעלתי אצלם זיכרון כואב, הוא היה באחריותנו, ואנחנו לא הצלחנו לטפל בו.


תגובות (7)

שיואו אני במתח XD
תמשיכיייייייייי!!

29/09/2012 10:38

וואו הכתיבה שלך ממש טובה. יש לך תיאורים מעולים, והעלילה זורמת בקצב מעולה.
תמיד כיף לראות סופרים חדשים וטובים באתר.
מחכה להמשך! זה מסקרן! D:

29/09/2012 11:00

תודה רבה :D שמחה לשמוע ;)

29/09/2012 11:07

תמשיכי,יש לך כתיבה מעולה.
ההתחלה כבר מסקרנת אותי, אני רוצה המשך!!!

29/09/2012 12:58

אין לי מושג אם זה נותן התראה אבל העלתי את ההמשך למי שרוצה >

30/09/2012 09:23

המשך!

30/09/2012 09:29

יש המשך חח >

30/09/2012 09:34
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך