נערת הזהב…1

היא התהלכה בשקט אחרי האדם עם המדים הירוקים , היא ידעה שזה לא יהיה פשוט להסביר איך ידעה באיזה שעה , מתי וכיצד יארבו חוטפים בניסיון לחטוף חייל , או לפצוע אותם.
"שבי כאן " אמר האדם בחדר חקירות סגור ,
דניאלה ישבה והרגישה כיצד מבטים בוחנים אותי מעבר לחלון אטום .
"איך ידעת?" שאל ,
"הרגשתי… " החלה לומר והבחינה במבטו המזלזל , "ישבתי בספריה וראיתי אותם מתקרבים למוצב , ראיתי איך הם זורקים רימון וגוררים חייל " אמרה והביטה בקצות הסוודר שלה .
"ולמה את חושבת שזה ישכנע אותנו ויגרום לנו להאמין ש'ראית את זה ' ולא משהו שידעת שיעשו ? " שאל האיש ונשען על קצה השולחן .
דניאלה הרימה את עיניה לעיניו במבט תוקפני , "או שאני פשוט יכולה לקום ולעזוב , להניח לארץ הזו ולחזור לארץ שלי . נכון אני שייכת לכאן בלב , אבל לא חסר לי כלום בחו"ל " אמרה בכעס .
"לפי המבטא אני לא מזהה שאת עולה חדשה " אמר בעוקצנות .
"הרי כבר אתה יודע שלימדו אותנו בבתי הספר , ואתה יודע את כל ההיסטוריה שלי . למה זה מוביל ?" שאלה שוב .
"אני צריך הוכחות . אני רוצה שתוכיחי שזה באמת הרגשה " אמר ורכן מול פניה ,
"איך " שאלה ,
"באיזה גבול יש את הכי הרבה התראות לחטיפה ? " שאל ,
"צפון " לחשה .
"אז קדימה , יש לנו נסיעה ארוכה לצפון " אמר .
"מה? עכשיו באמצע הלילה לנסוע לצפון ?" שאלה מבולבלת .
"כמובן שהכול מבחירה שלך . אם אכן זה נכון מה שאת אומרת אנחנו יכולים להציל חיים , את מבינה מה זה אומר? " שאל .
דניאלה שתקה מס' רגעים ."אני מסכימה בתנאי שאעזוב , אחזור מתי שארצה . בלי לחנוק ובלי לעקוב " הזהירה .
"מוסכם " ענה ויצא מהחדר .
דניאלה הגיעה לביתה ובהתה במזוודה הפתוחה ,היא התקשרה לדודתה ואז לחברתה והודיעה להן שהיא נוסעת לזמן מה לצפון , לאחר שיחות הרגעה ארוכות המחשבות החלו לדהור .
"מה עשיתי! " אמרה לעצמה ושפשפה את פניה "היית צריכה פשוט לשתוק ! להציל את החייל המסכן ולהיעלם ! " אמר מוחה . אך ליבה ביקש להישאר ולעזור , וכעת אין לה ברירה עליה להיחשף בפניהם בפני כולם , הניצול יגיע וכל הגחמות של האנשים ואז… הבטיחה לעצמה שתיעלם ברגע שאנשים יתחילו להרוס דברים .