נערת הזהב…6

בלי לדבר הרבה הוא תפס את זרועה וגרם לה להסתובב .
"אני רוצה שתסבירי לי איך הגעת אתמול למוצב" דרש בכעס,
דניאלה שיחררה את זרועה בכוח מידיו ,
"ובאשר אלייך , לא אכפת לי אם אתה מאמין או לא אני לא חייבת לך דין וחשבון איפה הייתי ומה אני עושה ועוד יותר עם מי אני צוחקת מדברת ואפילו אתנשק אם ארצה . אז תדאג יותר לעצמך ופחות 'לחייליך ' כמו שאתה טוען" אמרה , היא הרגישה שבכל פעם שראתה אותו אין לה מנוחה.לאחר שהוציאה את תסכולה הסתבבה דניאלה אל חדרה, לפני שהספיקה לטרוק את הדלת שון נאחז בדלת ופתח אותה בחוזקה הדלת ניטרקה בקיר ודניאלה רעדה לנוכח האגרסיביות שלו , היא הניחה יד על מצחה וגילתה שהיא רועדת .
"לא הגיע הזמן שלי לדבר? " שאל כועס ,
היא ידעה שהוא מרסן את כעסו . "למה אתה שונא אותי כל כך? " שאלה כאשר ניסתה לשדר יציבות בקולה .
"תסובבי הנה ואראה לך למה " אמר מרוסן . "מה ? את מפחדת ממני ? הילדה האמיצה ברחה? " שאל ,
דניאלה הסתובבה במפתיע ועמדה לסטור לו , כאשר תפס את ידה היא התנשפה מההלם והרימה את עיניה אליו 'את מפחדת . תפסיקי לרעוד ' ביקש מוחה .
בלי להבין איך היא מצאה את עצמה מתנשקת איתו , זיפיו שרטו את הבשר סביב שפתיה, היא שילבה את ידיה מאחורי ראשו לקרב את פניו יותר קרוב והוא ניסה להתכופף ע"מ להגיע יותר . כשהבינה איזה טעות נוראית קוראת היא דחפה אותו אחורה אך לא הצליחה להזיזו כלל.
במפתיע הוא התנתק ממנה ודניאלה הרגישה מסוחררת , שון עזב את חדרה בלי להביט בה וללא יחס נוסף .
נשקו נחבט באחוריו ושון הרגיש קצר רוח ממנו הוא משך את נשקו לקדמי גופו וחזר ברגל לחדר של בן מנסה להרגיע את רוחו . לנשקה היה בדיוק כפי שחשב כשראה אותה בפעם הראשונה , מפחיד ומסוכן . הוא נשבע בינו לבין עצמו להתרחק ממנה היא מוציאה ממנו כעס ששון לא תיאר שיש לו .

****************
באותו ערב טיילה דניאלה על הגבול ,
"היי בובה את באה פה הרבה ? "היא הסתובבה והביטה ברון עומד שם עם נשקו ומביט בה משולב ידיים .
"פעם ראשונה… אתה מכאן? " שאלה בצחוק ,
"תלוי…" עצר בצחוק והתקרב אליה , "לא ארוחת צהריים ולא ערב , אני מתחיל לחשוב שאת בורחת ממשהו " אמר מביט בה , היא שתקה זמן מה ולאחר ששקלה מילים אמרה "אני לא חושבת שמתאים , שאגיע לארוחות האלה . מיותר לגמרי " .
"וחשבת אולי שיש כאלה שמחכים לראותך שמה יום שלם ? " שאל ,
דניאלה חייכה והחלה לחזור מהגבול , "אני מאמינה שהם התגברו , במילא לא יצא מכאן איזה קשר " אמרה בכנות .
רון נעצר והביט בה במבט פגוע "זה כאב " אמר .
דניאלה הסתובבה להביט בו וחייכה לנוכח הבעתו , "אבל אתה יוצא דופן " אמרה במהירות .
"חסר לך ולא חוצפנית! " הכריז . לאחר שקט יחסי לכסן רון מבט אל דניאלה ,
"את ניראת לי קצת מוטרדת הכול בסדר? " שאל .
דניאלה חייכה את החיוך הכי כובש שגילתה וראתה אצל רון ניצוץ שממש לא רצתה לראות .
חיוכה גווע מיד כאשר הבינה שביער מעבר לגבול , הרוע דורש להתפרץ .
&*****&
"מעבר לגבול , הם הציבו טילים נגד מטוסים , אסור שמטוסים יטוסו הלילה הם יודעים שיהיו טיסות מישהו נתן לכם מידע שגוי על נשק מוחבא זה לא נכון , תעצרו את זה! " אמרה דניאלה כאשר התפרצה לחדר הישיבות של מפקדי הבסיס.
בן מייד נעמד על רגליו והביט בה בחשש , "את בטוחה? את יודעת מה זה אומר אם אני מודיע להפסיק ? ", דניאלה הנהנה.
"אנה תשיגי לי את חיל האוויר " דרש .
לאחר שדרשו לבטל את טיסות הלילה בן ביקש מדניאלה להישאר להמשך הישיבה , הוא טען שנחוץ לה לשמוע כיצד מתנהל הבסיס , דניאלה הרגישה לא רצויה מצידו של שון שישב צמוד לקיר מכיוונה הנגדי . היא ישבה שם ללא מעש והקשיבה לכל השיחה , לרוב רצונותיו של שון לגבי החיילים התקבלו ללא ויכוח , ודבר זה הכעיס את דניאלה משום מה , לאדם יש ביטחון עצמי גבוה ועוד מחלק ציווים למפקד שלו שגדול ממנו פי שתיים לפחות .
בסיום הפגישה הראשונה לצאת הייתה דניאלה אלא שבן עצר אותה , כולם יצאו מהחדר מלבד שניהם ,
"אני רוצה שתתחילי לקחת איתך את מכשיר הקשר הזה . לפני שתתחילי להגיד שאינך זקוקה לי זה חשוב לי מאוד שתיקחי אותו , אני רוצה שתרגישי כאן בטוחה . ואני רוצה שתמיד נגן עלייך " . היא הבינה את דאגת האב שלו ולכן הסכימה דניאלה לקחת את המכשיר .
היא יצאה מהבניין וראתה את שון ורון עומדים ומדברים ברצינות רבה .
כשהבינה שלא תקבל ליווי מצד רון , המשיכה דניאלה ללא עצירה לכיוון חדרה .
"היי חכי רגע " קרא רון מאחוריה ,קולו המבקש גרם לה לעצור ולהסתובב אליו , היא הביטה בו והבחינה ברקע את שון עומד בשילוב ידיים וממתין . "אני חייב ללכת איתו . אני מצטער " אמר.
דניאלה חייכה ואמרה ,"תפסיק להתנהג כאילו אתה חייב לי משהו, אני הולכת לבד וחוזרת לבד . בלי שמירות ובלי אבטחה " אמרה מחייכת .
היא ידעה שהצעד הבא יכעיס את שון לכן שמחה לעשות זאת , היא נעמדה על אצבעות רגליה ונתנה לרון נשיקה על הלחי בזמן שידה אוחזת בפניו . הבעת פניו של שון נשארה קרה , משראתה שזה לא מפריע לו התרחקה דניאלה "לילה טוב רון " אמרה וחזרה לחדרה . רון נשאר עוד מס' שניות להביט בה וחזר אל שון .
באותו ערב כשהיא לבושה בפיג'מה יצאה דניאלה לדבר בפלאפון שלה , הוריה התקשרו מחו"ל לשאול לשלומה בזמן שדיברה איתם הרגישה צורך עז לראותם ולחבקם ככל יכולתה .
"אני מתגעגעת" אמרה לאימה. "אבא לא מבחין בכלום אבל אני כן דניאלה , תיזהרי שמה וזכרי! את תמיד יכולה לחזור הנה אנחנו מחכים לך " דניאלה נפרדה מהוריה ברגש .
היא פתחה את דלת החדר והוא עמד שם , נשען על שולחן .
היא סגרה את הדלת ונשענה עליה .
הוא שילב את ידיו והזיז את נשקו לגבו , "יש לך דרך מוזרה למלא פקודות " אמר רגוע ,
"אני לא חיילת שלך " ענתה היא התקרבה אליו בביטחון עצמי גבוה , "אני לא מפחדת ממך , ואם אתה מעוניין לאיים אז לא עליי . ונשבר לי כבר מהיחס המעליב שלך , אתה לא חייב לדבר איתי או להביט בי אם אתה כזה נגעל . אבל אין לך שם זכות להעליב אותי ולגרום לי להישבר , לגרום לי לקחת את הדברים שלי ולעזוב " אמרה וידעה שעיניה בורקות מדמעות שסירבה להוציא .
לפתע נעמד שון במלוא גובהו והתקרב אליה , "תתרחק ממני אל תנסה להתקרב אליי או שאני אצרח " איימה דניאלה עם חנק דמעות בגרונה. .
שון התקרב אליה וניסה לחבקה , היאנכנעה לדחף ונתנה לו לחבקה.
הוא השעין את ראשה בין ידיו לחיבוק 'דב' ודניאלה נאחזה בגבו , ריח מדיו היה נעים , בושם בערבוב סבון גופו .
"אני… " החל לומר , היא הרימה את פניה קרוב אל פניו ושון איבד את ריכוזו כאשר הביט בשפתיה , הוא נישק אותה בעדינות שדניאלה לא ציפתה לה כלל.
ידה נאחזה בעורפו וניסתה למשוך אותו קרוב יותר , שון הניח יד מאחורי גבה ויד שנייה על צווארה מנסה להתקרב אליה עוד ועוד .
"המפקד " נשמע קול , הם נפרדו בבת אחת ולשון לקח זמן להבין שזה מכשיר הקשר .
"כן " ענה לאחר זמן מה , הוא המשיך להביט בה גם תוך כדי השיחה ודניאלה ניסתה להשתלט על ייצרה לא להתנפל עליו שוב. כאשר סיים את השיחה הוא הביט בשפתיה ודיבר
"נתחיל מזה שאני לא נגעל ממך " אמר, הוא סידר את מדיו הביט בעיניה פעם נוספת ויצא מחדרה .