נשמות עצמאיות | פרולוג- שעת דמדומים

השמיים נצבעו בצבעי סגול וכתום שהשתלבו יחד במראה מהפנט. העננים שעוד נותרו בשמיים, קיבלו קווי מתאר כהים יותר וצבעם האדום היה מאיים על כל אחד שהביט בהם- כאילו הם ספגו מעט דם. דמדומים, אמר לעצמו בן. הוא ידע שמהרגע שהחליט להתהלך ברחובות בשעת הדמדומים אל תוך הלילה, הסיכויים לא רבים שעוד יזכה לקום בבוקר ולראות את השמש זורחת. יצורי הכאוס והרוחות מתחילים לצאת בשעת הדמדומים. ובלילה…בלילה כמעט ואי אפשר לראות את הרוחות והיצורים השחורים שיארבו לך ברחובות. הוא הצטייד בסכין לבנה שהכניס לכיסו וקיווה לא לפגוש משהו מיוחד הלילה. רוב הסיכויים שעד חצות הוא כבר ייכנס למבנה ויתגונן שם, אבל היום הוא רצה להיות עוד קצת בחוץ בשעה הזאת. לא היה לו הסבר מדויק לזה, לפעמים הוא פשוט רצה לראות את החושך ואת צבעם המיוחד של השמיים.
הוא חלף על פני קבוצת בנות מצחקקות והחל להסמיק מעט. הן היו יפות, והחיוך של כל אחת מהן קרן מאושר. כמה מהן עצמו עיניים בעודן מצחקקות והוא המשיך להביט בגבן גם לאחר שעבר אותן. הוא ידע שזה חסר סיכוי, הן חיות בעולם שונה משלו, הן בכלל לא יכולות לראות אותו או לדעת על קיומו. מי יזכור ילד בן חמש- עשרה שטבע בים התיכון לפני שלוש שנים? הוא לא ידע בכלל באיזו עיר הוא, אבל הוא כן ידע שהוא צריך להישאר כאן. סך- הכל הוא הכיר כבר כמה אנשים והעיר דווקא מצאה חן בעיניו.
הוא המשיך ללכת ברחוב ועבר ליד שתי נשמות קטנות שישבו לצד היציאה מהסופר- פארם. הן התגלמו כילדים קטנים- אח ואחות, בן שיער- ושמחו כל כך שהצליחו להעביר את ידם דרך החלון הגדול שפנה לרחוב. לאחר מכן הם המשיכו להתקדם אל תוך החלון ונדהמו לגלות שחצי מגופם מחוץ לסופר- פארם והחצי השני בפנים. כשבן הסתכל עליהם, תמימים וקטנים בגילם, כאב לו עליהם. איך ילדים כאלה קטנים יכלו למות? בן לא היה בטוח שירצה לדעת. הוא מת בגיל צעיר יחסית. אבל הם? הם בקושי הספיקו לחיות וכבר הספיקו למות.
כמות הזקנים שראו אותו היום ובירכו אותו לשלום הייתה מלחיצה. רובם כבר כנראה מתו והצטרפו לבן וחלקם ימותו עד חצות. אבל ככה אלו החיים, ככה זה המוות. כמו לבתי- עסק, המוות חווה ימים חזקים יותר ולפעמים ימים חזקים פחות. לפעמים זה מפחיד להיות מודע לכמות האנשים שעומדים למות באותו יום, והוא היה בטוח שחבורת הזקנים הייתה רק חלק קטן מהמוות היומי. יש זקנים בכל העולם, מוות פתאומי יכול להפתיע תוך שניות ועל כמה תאונות דרכים כבר הכריזו היום בחדשות? אה כן, יותר מידי.
הוא הגיע אל מאחורי תחנת אוטובוס ישנה ומשהו לכד את עיניו. סליחה, לא משהו אלא מישהי. היא הייתה לבושה במכנסי ג'ינס קצרים וחולצה קצרה ואוורירית בצבע בורדו ועל גבה נח תיק קטן וורוד. שיערה החום הגיע עד לכתפיה והיא אחזה בטלפון הנייד שלה בחוזקה, נוקשת עליו כל הזמן באצבעותיה. בן הבין שהיא לא כותבת דבר, מחזוריות הלחיצות שלה הייתה קבועה: כל בערך חצי דקה היא לחצה פעמיים על המסך. היא בדקה מה השעה כל הזמן. בן ידע שזה נורמלי לחלוטין לבדוק מה השעה בתחנות אוטובוס, אבל לא בתדירות כזאת. זה היה מוגזם וזה היה סימן למוות קרב ובא. הנערה התמימה הזאת, שרק מחכה לקו אוטובוס, תמות בכל רגע. כשאנשים בודקים מה השעה בתדירות מוגזמת, זה רק אומר שהם מבינים שמשהו רע עומד לקרות, הם רק לא יודעים בדיוק מתי.
צעקה נשמעה לא רחוק ממנו. הוא הסתובב במהרה בניסיון למצוא את המקור ממנו הקול נבע. עוד צעקה נשמעה ובן הבין מאיפה היא מגיעה. הוא מיהר אל חנות בלונים בקצה שדרת חנויות הרחוב, לא רחוק מתחנת האוטובוס, ונצמד עם גבו אל קיר החנות. בפינת החנות ימינה, נפתחה סמטה. בן הציץ אל תוכה. היא הגיעה עד לגדר שהפרידה בין שני בניינים והייתה מלאה בפחי זבל גדולים ממתכת ושקיות קרועות של מזון שנשפך על הרצפה. בן קיווה שהוא לא ימצא את עצמו מחליק על קליפת בננה בטעות. הוא שמע עוד צעקה ואז אנקת כאב. במרכז הסמטה הוא שם- לב לשתי נשמות זכריות. אחת מהן שכבה על הרצפה מקופלת מפחד והשנייה עמדה מעליה ובעטה בה ללא הפסקה.
"לא לא, בבקשה לא! גורי תפסיק!" הנשמה ששכבה על הרצפה החלה לבכות. בן החליט להתערב מיד. הוא רץ אל הנשמה שעמדה ודחף אותה על הרצפה. הוא מצא את עצמו שוכב מעליה וקם מיד. היה קשה לראות את עיניו השחורות של הבחור בלילה שהחל לאט לאט לכסות את השמיים, אבל בן הבין על מה מדובר, רוח רעה. בן שלף את סכינו הלבנה מכיסו והורה לנשמה ששכבה על הרצפה להתרחק. הנשמה קמה במהירות מפליאה יחסית למישהו שזה עתה ספג מכות, והתחבאה מאחורי פח זבל גדול. הנשמה שהפיל על הרצפה החלה לקום, חיוך מרושע הופיע על פניה.
"תקשיב, גורי. קוראים לך גורי? נכון? ככה זה שהרבצת לו קרא לך." המטרה היחידה של בן הייתה לנסות להשאיר את הרוח רגועה. גורי לא נמצא שם להקשיב, הרוח השתלטה עליו והיא זאת שמקשיבה במקומו. בן ידע שהדרך הטובה ביותר היא לא לעשות משהו פזיז מידי, אז הכי טוב למשוך את הזמן בדיבורים.
"בכל מקרה…נעים להכיר, אני בן!" הוא הושיט את ידו שהחזיקה בסכין הלבנה הזוהרת קדימה, כאילו מחכה ללחיצת יד. האדם- נשמה- רוח שדיבר איתו העביר את עיניו מהסכין אל בן ושוב פעם מבן אל הסכין.
"אה, כן. הסכין הזאת מלחיצה אותך? אל תדאג." בן הקפיץ את הסכין ליד השנייה ובתנועה חדה שהרוח לא ציפתה לה יצר חתך בחזהו של הנשמה. הוא צרח ונפל על ברכיו. בן לא היה יכול לראות את השריטה- הכל הודות לחשכת הסמטה, אבל הוא היה משוכנע שהרגיש את סכינו חודרת דרך משהו. וכן, גם הצרחות האלו העידו על הפגיעה.
הנשמה התמוטטה, מעולפת על הרצפה. מולו הופיעה הרוח בצורתה האמיתית: פלג גוף עליון שחור ומעוות של אדם, במקום רגליים הופיע ערפל שחור ועיני הרוח היו לבנות וריקות.
"רוצה לשחק?" השתעשע בן.
"רוח…להשתלט…רוח…לאבד…רוח…להרוג!" ובמילים ידידותיות אלה התעופפה בידיים מעורפלות קדימה לעבר בן. בן התכופף וחמק הצידה והותיר את הרוח מבולבלת וממלמלת לעצמה. ככה הן היו רוחות, מטומטמות חסרות שכל שרק רצו להשתלט על נשמות המתים להרוג אותן או לגרום להן סבל.
בן התקדם אל גבה של הרוח, משך את תשומת ליבה בשנית והפתיע אותה עם דקירת סכין לבנה בבטן. הצרחה שנפלטה ממנה הייתה צורמנית, גבוהה ובלתי אנושית. הרוח קפאה במקומה, סדקים לבנים החלו לפלח את גופה ובשנייה אחת היא התנפצה לרסיסים שקרקשו על הרצפה, כמו כלי קרמיקה שהתנפץ ונשבר. בן הקפיץ בידו את הסכין כמה פעמים והחזיר אותה לכיסו.

"תטפל בחבר שלך, תנסו לא להיות בחוץ אחרי שעת הדמדומים." הוא אמר כשחלף ליד הנשמה שהסתתרה מאחורי הפח, "הוא נקי אתה יכול ללכת אליו," ובכך אישר לנשמה לחזור לחברה הפצוע. הדבר היחידי שהנשמה עשתה הייתה להנהן בפנים חסרות הבעה. בן הביט על הנשמה השוכבת במרכז הסמטה ואז שוב על הנשמה המפוחדת שישבה מולו, "נו, למה אתה מחכה? קח אותו למקום סגור." הרוח הביטה בו לכמה שניות ורצה לעזור לחברה השוכב במרכז.
בן יצא מהסמטה בסיפוק ש..הנה, הרג עוד רוח- כמה שפחות, יותר טוב. ואז, כשהגיע לתחנת האוטובוס בו ראה את הנערה כמה דקות קודם לכן, הוא לא ראה אותה יותר בתוך התחנה, אלא שרועה וחסרת הכרה על הכביש כמה מטרים לפניה. אוטובוס אפור עצר לצידה והמון האנשים לא איחר לבוא ולהסתיר אותה ממנו.
"תקראו לאמבולנס! מהר!" הוא שמע צעקות. הוא ראה כמה אנשים מדברים בטלפון.
"שלום, קרתה כאן תאונה וילדה נפגעה." הוא שמע גבר לצידו מדבר לטלפון.
"תבואו מהר! יש כאן ילדה שנפגעה מאוטובוס!" אישה אחרת כמעט וצרחה את זה מהקצה השני של הרחוב.
"מהר! היא איבדה את ההכרה ויש לה חתך גדול במצח, היא מאבדת דם!" מישהי נוספת דיברה אל הטלפון ונראה כי היא בעצמה עומדת לאבד את ההכרה בכל רגע. כמה אמבולנסים צריך בשביל ילדה אחת? בן לפעמים לא הבין את דרכם של בני האדם החיים. גם הוא היה פעם אחד כזה, אבל זה היה לפני שנים.

וככה נגמרו חיה של הנערה התמימה. בן שיער שהיא מתה, האחרים אולי ציפו ללא נודע. אולי הוא אפילו יפגוש את הנערה בעולם שלו עכשיו? זה כנראה מה שהולך לקרות…