נשמות עצמאיות | פרק 6- לחש נעילת שפתיים

"אני רואה ששמי הולך לפני," אביתר גיחך בזמן שידיו נעו בתנועות מעגליות מולו והציגו אותו כאילו היה פסל מפורסם. הוא היה מרוצה מעצמו. "אני אביתר-"
"את מכירה אותו?" בן שאל בפליאה.
"כן." היא ענתה, "הוא המנהל של בית הקפה. יצא לי לבקר פה כמה פעמים." בן לא ציפה לזה.
"בן, תפסיק להיראות בשוק. חצי מהעיר מכירה אותי כמעט." אביתר פנה אל בן. בן עיוות את פניו בלעג כתגובה.
"אל תשוויץ יותר מידי, בסוף זה יעלה לך לראש. לא חשבתי שמישהי אקראית ברחוב תכיר אותך, אתה סך הכל מנהל בית- קפה, לא נשיא המדינה". הם הביטו זה על זה במשך זמן מה, כאילו הם ממשיכים את דבריהם בשיחה אילמת שרק הם מבינים. אריאל הביטה בהם, עדיין מנסה למצוא תנוחה נוחה לישיבה על הרצפה הנוקשה ובו בזמן ליהנות ממופע אילם.
המתח ביניהם נחלש, הם חדלו מלהביט אחד על השני אך פניו של בן עדיין נותרו זעופות. פניו של אביתר לעומת זאת, חזרו למצבם המחייך. אריאל הבינה שבריב האילם שלהם, אביתר ניצח.
"בכל אופן," אביתר הביט על בן כדי לבדוק את מצבו, ואז חזר אל אריאל. "את בטח שואלת את עצמך מדוע את כאן. האם אני צודק?"
"נהרגתי בעולם החיים, מסתבר שיש כזה דבר שנקרא 'עולם המוות', אז אני כאן." פתאום הדבר נהפך להיות פשוט להסבר. מן רצף אירועים ברור שהביא אותה לכאן. משום מה, הדבר כבר לא הכביד עליה עוד. היא עברה את תקופת חוסר ההבנה והאמונה יותר מהר ממה שציפתה, היא התחילה לקבל הכל כחלק מחייה. זה לא שהיא לא נחשפה לעולמות מוזרים מאלה בחייה. היא קראה הרבה, וכשקראה, נחשפה לעולמות מוזרים ומיוחדים כאחד. אולי זו הסיבה שעצם היותה מתה, עצם היותה נשמה ועצם היותה בעולם אחר, לא היו עד כדי כך קשים להפנמה כמו שציפתה שיהיו.
"אה, אז את כבר יודעת." אמר בקול מאוכזב.
"שכחת את כל שלב השלדים שכל נשמה עוברת בהתחלה." ממה שהספיקה אריאל להכיר את בן, היא לא ציפתה שהוא יהיה כזה עוקצני.
"אה, נכון! איזה שלד אירח אותך?" שאל אביתר בסקרנות.
"המ-" אריאל החלה לומר.
"אלף! אלוהים אביתר, רואים את זה על היד שלה." בן קטע אותה, "אתה שואל שאלות שהתשובות אליהן ברורות-" פיו של בן נסגר מיד. אביתר כיוון אל פניו שתי אצבעות ולחש משהו שאריאל לא הצליחה לשמוע. נראה כי בן נאבק ומנסה לפתוח את שפתיו, אך הוא לא הצליח ופניו רק נעשו אדומות יותר ויותר ממאמץ.
אביתר פלט אנחה. "אח, כמה שלחש נעילת שפתיים יכול להועיל לפעמים. בעיקר עם פה שלא מפסיק לפטפט כמו זה של בן." חיוכו של אביתר קרן מאושר. בן הביט בעיניו של אביתר בגבות מכווצות והחל להשמיע קולות מוזרים מבלי לפתוח את פיו. אריאל יכלה להבין מכך שהוא כעס, מאד כעס. גם היא הייתה כועסת אם היו עושים לה את זה. לנעול את שפתיה? למנוע ממנה לדבר? היא הייתה משתגעת, בדיוק כמו בן שכעת בעט בארוניות הספרים וגרם לאחדים מהם ליפול על הרצפה.
"היי!" אריאל משכה את תשומת ליבו של אביתר מהמחזה המשעשע שצפה בו כרגע, אליה. "תפסיק את זה! תן לו לדבר!" אביתר הביט בה במבט מבולבל.
"חשבתי שזה ישעשע אותך קצת," אמר. "רוב האנשים שמגיעים לכאן לא שמחים במיוחד."
"מעולם לא אמרתי את זה. וגם אם אני כן לא שמחה, זו לא דרך לשעשע אנשים, זו דרך להכאיב לאנשים." היא הרגישה איך העיניים של שניהם ננעצות בה. "תפסיק".
"כרצונך". אביתר משך בכתפיו ונקש באצבעותיו. בן פלט אנחת הקלה והתנשם מאחורי אביתר.
"שתביני, הוא גר פה כבר שלוש שנים. התרגלנו אחד לשני, הוא חי פה. לפעמים אני מטיל עליו לחש ולפעמים הוא זורק עליי ספרים." אמר אביתר ובזאת קם מהכורסה והחל לעלות במדרגות לעבר הדלת.
"אני אשאיר אתכם כאן לבד. בן כבר יסביר לך את כל מה שאת צריכה לדעת." הוא טרק את הדלת אחריו. בן תפס את מקומו בכורסה, ממשיך להתנשם.
"זה תמיד ככה ביניכם?" אריאל שאלה.
"בדרך- כלל זה ככה. אבל זה לא אשמתו." בן הניד בראשו, "זה יותר אני מתחיל הכל. פשוט, " הוא הביט בה. העיניים שלו היו מדהימות, ועם זאת, הן נראו מבועתות ממשהו. אריאל הצליחה להבחין בזיק של ניצוץ בעיניו. "קשה לי להסתדר עם אנשים. זה הכל. אני יודע שהוא דאג לי, נתן לי מקום ללון בו והציל אותי פעמיים במשך שלוש השנים שאני כאן. אבל עדיין, קשה לי איתו."
"איתי לא נראה שהיה לך קשה כל- כך."
"איתך זה אחרת…" הוא היסס, "אני יודע איך את מרגישה אחרי מה שקרה לך אתמול בתחנת האוטובוס, אני מכיר את זה. בגלל זה אני מזדהה איתך וזה למה קל לי יותר איתך, למרות שהכרנו רק לפני כמה שעות."
"אתה מכיר את התחושות האלה?" אריאל שאלה בסקרנות.
"כן, אמרתי לך. חוויתי משהו דומה." הוא הרכין את ראשו אל תוך ידיו ולאחר רגע של התאוששות חזר לשבת זקוף. "אבל זה לפעם אחרת, יש לי מספיק דברים ללמד אותך לפני שאלף יגיע לאסוף אותך. שנצא לטיול?"

הוא החליט. הוא יראה לה הכל בהדרגה.
לא משנה כמה מידע יש עליו לספר לה, הוא לא ישפוך הכל בבת אחת. הוא ייתן לה זמן לעכל. הוא ילמד מהטעויות שעשו איתו וייתן לה להפנים הכל בקצב שלה, בלי לחץ. למרות, שכן יש לחץ. כבר היום, או מחר, או מחרתיים אלף יבוא לקחת אותה. עד אז הוא יצטרך להסביר לה הכל ולשכנע אותה להישאר ולעזור. חוסר ידיעת הזמן שעוד נותר לו, הקשה עליו לתכנן את סדר הדברים. בלית ברירה, אולי הוא הצטרך לכפות עליה לסרב לאלף בפעם הראשונה.
הוא החליט שקודם כל הוא יספר לה על עצמה, על מה שהיא ועל תפקידה. ורק אחר כך יעבור לדברים שסובבים אותה.
הם הלכו יחד ברחוב, מתחמקים מהאנשים הראשונים של הבוקר וחולפים על פני חנויות שעדיין נותרו סגורות. הפעילות בכבישים התעוררה לאט לאט לחיים והרחוב שהיה אתמול בלילה שקט יחסית, התמלא ברעשים מכל הכיוונים: צפירות מכוניות, קריאות אנשים, מנועים דולקים, תריסים נדלקים ומנעולים נפתחים. הרחוב התעורר משנתו.
"אתה חייב לי הסבר מאתמול בלילה." אריאל הפתיעה אותו והתחמקה במהירות מנער שרכב על אופניים חשמליות וכמעט ועבר דרכה.
"הסבר? על מה?" הוא שאל, מנסה לשחזר את אירועי הערב הקודם.
"על איך לא חזרת לחיים ונשארת פה שלוש שנים." זה קצת שיבוש לו את תוכנית ההסברה שלו. הוא רצה להתחיל ממנה ואז לעבור לדברים נוספים. נראה כי היא מתחילה מדברים אחרים והוא יהיה חייב לענות לה. אם הוא יסרב לענות לשאלותיה היא תתקשה לבטוח בו וכנראה שתברח בשלב מסוים, כמו שקרה לו בהתחלה. הדבר האחרון שחסר לו, זה שהיא תברח. הוא יצטרך גם לעבוד על היחסים ביניהם, הוא צריך שהיא תבטח בו.
"אה, נכון." הוא אמר בזמן שהם התחילו לחצות מעבר חצייה באדום. בהתחלה אריאל נרתעה מלעבור כאשר הרמזור הורה על אדום, אבל לאחר כמה שניות בן ראה כיצד ההבנה נוחתת עליה. היא הבינה שהמכוניות לא יתנגשו בה, אלא רק יעברו דרכה. ואז הם עברו יחד, כשמכוניות נכנסות לתוכם ויוצאות מהם במהירות. הדבר מעט הקשה על הדיבור מכיוון שגופם נקטע כל כמה רגעים, והדבר הרגיש ונראה כמו סצנה בסרט ישן. בן חיכה שהם יעברו לצידה השני של המדרכה, הוא רצה שאריאל תשמע אותו ותבין אותו כמו שצריך.
ברגע שהגיעו למדרכה, האור ברמזור התחלף לירוק ובן ואריאל התרחקו במהירות מהתקבצות האנשים באזור.
"אפשר להתחמק ממעבר לעולם החיים, אפשר להתחמק מהשלד שלך". בן החזיר את נושא השיחה שאריאל העלתה לפני כמה דקות. "יש לך שלוש הזדמנויות לחזור לעולם החיים. אם אתה מתחמק מהראשונה, השלד יגיע בפעם השנייה. ואם אתה מתחמק מהפעם השנייה, השלד יחזור בפעם השלישית. ולאחר הפעם השלישית, אתה נשאר בעולם המוות לתמיד. זה מה שקרה איתי, התחמקתי מ'עין' כך שהוא נאלץ להתייאש ממני."
"אבל למה שתעשה דבר כזה? למה שתרצה להישאר בעולם המתים?" אריאל שאלה. היא לא ראתה שום הגיון בזה ולא עלתה בדעתה שום סיבה שתהיה מספיק מוצדקת בכדי להישאר מת. למה להיות מת אם יש באפשרותך לחזור לחיים? למה לוותר על גוף מוצק? על אנשים אמיתיים? על קשרים ועל דברים חיים? אריאל לא הצליחה להבין.
"כי אני נשמה עצמאית," הוא ענה בגאווה והבליט את חזהו.
"שזה…?" עוד מונח שהיא לא מכירה? כנראה.
"נשמה שיכולה לגעת בדברים, נשמה שזוכרת את העבר, נשמה שצריכה ויכולה לאכול, נשמה שיכולה להילחם ולהציל נשמות ובני אדם מרוחות רעות ויצורי כאוס, נשמה שיכולה לחיות". הוא המשיך את המשפט שהחלה, במהירות, כאילו התאמן על שורותיו לפני כן. "אה, וגם יש לנשמות עצמאיות יכולת מיוחדת. אצל כל אחד זה שונה."
"ואתה אחד כזה?"
"כן." הוא ענה. "וגם את."