סוד הקסם (:

21/10/2011 723 צפיות 3 תגובות

פרק 1:התחלת המסע
"מחר יש לך יום גדול ,לכי לישון דבי!" אמה של דבי צעקה מתחילת המדרגות,מחר יהיה יום הולדתה השש עשרה של ביתה הבכורה.
לעמותה,דבי לא התרגשה.או לפחות לא הייתה מוכנה להודות בכך.
"בסדר אמא,שתדעי שאת מתרגשת מזה יותר ממני!" צעקה לעברה.
אמה חייכה לעברה,ומאחוריה האגרטל הישן התנדנד במקום,ואז התיישר.
דבי לא יחסה לכך חשיבות,היא ידעה שאמה עשתה זאת בכוח המחשבה ובטיפה קסם,דבר שבשגרה.
אך היא לא יכלה לעשות כמותה,עדיין לא.כשאגדל היא נחמה את עצמה.אז אהיה מכשפה אמיתית,בעלת כוחות מלאים.
דבי המשיכה במסדרון,לעבר חדרה.כשהגיע היא פתחה את הדלת,ונשכבה במיטה.
"את כבר הולכת לישון,דבי?שרי הולכת לישון יותר מאוחר" שמעה קול בראשה.
היא עצמה עיניים,ונאנחה.
החתול שלה,מיסטר בין,נכנס דר החלון הקטן בחדרה ודיבר אליה במחשבות.
עוד כוח קסם,הפעם,רק שלה.
לפתע היא פתחה עיניים ונעצה בו מבט,מיסטר בין,החתול, זז באי-נוחות.המבט המחושב שדבק לדבי,הילדה של הבעלים שלו,הלחיץ אותו.
לפתע גם הוא שמע קול בראשו.קול אנושי וקטנוני.
"…. מכוער , שמן שכול הזמן אוכל,חתול מטונף שאוהב את אחותי הקטנה ולא אותי שמבינה אותו יותר טוב מכול אחד אחר… "הוא סתם את הקול,לא רוצה להמשיך לשמוע.
"לידיעתך,אחותך מבינה אותי טוב בדיוק כמוך,היא תהייה יום אחד מכשפה מעולה,לא כמוך".הוא שלח לדבי במחשבות.
הוא כבר רצה לחזור לאחותה,שרי.היה לו יותר נחמד איתה ללא ספק.
דבי ראתה את מיסטר בין מתחיל להסתובב לכוון החלון,לחזור לחדר של שרי.
אחרי שמיסטר בין יצאה מהחדר,דבי ירדה מהמיטה והסתובבה בחדר.
החדר לא היה גדול במידותיו,להפך,הוא היה קטן מהמצופה.
למרות שדבי הייתה רוצה אחרת,היא קיבלה את החדר ברצון.בעיקר בגלל שהוא היה נפרד מחדרי השינה האחרים בבית,כשהוא ממקום בקומה העליונה.
הייתה עוד בעיה בחדר שהיה קשה לא להבחין בה.
בחדר נתלה על וו חתיכת בד ורודה.כול מי שביקר בחדר היה שואל אודות הדבר.
דבי תמיד הייתה ממציאה תירוץ,לפעמים,הבד נתלה כי מאחוריו היה מחסן.בפעמים אחרות הוא נתלה כי מאחריו היה ארון בגדים עצום.אפילו לפעמים,הבד נתלה כי הוא יכול להוביל לממלכת קסם.
מה שהמבקרים לא ידעו,היה שמאחורי הוילון, למעשה, לא היה משהו מיוחד,אולי מגעיל.
מאחורי הבד היו צינורות עבים מברזל,שהיו בעבר מובילים מים מלוכלכים מהבית לביוב.
כרגע,הצינורות לא פעלו,אך הם עדיין נשארו שם,נרקבים בשקט.
דבי המשיכה להסתובב בחדר,ונאנחה כשכפות הרגלים שלה פגשו בשטיח.
היא הסתובבה למראה מעל מיטתה.וראתה את בבועתה במראה.
הדבר הראשון שראתה היה כתם לבן שנדבק לחולצתה.
היא הצטערה על הדבר,אך זה היה דבר שלוי שמכונת כביסה יכולה לתקן.
היא חייכה לעצמה בפה פעור שיניים,מרוצה מהפתרון המהיר שמצעה.השיניים הלבות שלה נראו מושלמות.
מרחוק היה קל לזהות את החיוך הקורן שלה,אך תמיד בלט עוד צבע,ירוק עז.גוון העיניים שלה.
שערה החום-זהוב היה אסוף לזנב סוס גבוה.באור השמש היה אפשר לחשוב שהוא בלונדיני.היא לא אהבה להיקרא בלונדנית.
מיסטר בין הציץ מהחלון,ושמע את המחשבה האחרונה שלה.
"היי,בלונדית". הוא שלח אליה,ונכנס לחדר.
בדרך כלל הוא יכל לשמוע רק מה שהיא שלחה אליו,אך היא לא הייתה מרוכזת כרגע,והמחשבות שלה שטפו אותו,אחת אחרי השנייה לפני שבכלל היה יכול לנסות לעצור אותם.
"אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה,אתה חתול" דבי ענתה וסובבה אליו את הגב.
היא נשכבה במיטה וכיסתה את עצמה.
מיסטר בין השתהה עוד רגע בחדר,מסתכל על דבי נאבקת בשקט בשמיכה.
אחרי כמה דקות הוא סובב לעברה את גבו,ויצא מהחדר שוב.
דבי ,שראתה את הזנב שלו בדיוק עובר את החלון,דיברה שוב.
"אל תבוא לפה. אני רוצה לישון." היא מלמלה,לא במחשבות.
היא הייתה ישנונית באותו הלילה,אחרי ארוחת ערב גדולה.לכן היא רק נעצה מבט לנוף שנשקף מחלון חדרה.
מרחוק היא ראתה עצי תפוזים שהקיפו את הבית.היא אהבה לחיות בפרדס,לקום בבוקר ולהריח את האדמה הרטובה.היא בעיקר אהבה לאכול מפרות עצי ההדר,וליהנות מצילם עם ספר טוב.
רגע לפני שנרדמה,היא הבטיחה לעצמה,שמחר היא תמשיך לקרוא בספר שנח על המדף הקטן בסלון.

בחזיון הראשון של דבי,היא הייתה במדבר לבדה.
נראה היה שהיא נחתה משם מהשמים,בבגדים שבהם הלכה לישון.
המחשבה הראשונה שעברה במוחה הייתה היכן היא נמצאת.
"מה אני עושה פה?" היא מלמלה לעצמה,והסתכלה סביבה.
היא רעדה מקור, היא חבקה את עצמה.בניסיון נואש לשמור על חום גופה.
הרוחות שרקו לה באוזניים,החול הסתובב סביבה ונכנס לה לעיניים.
היא שנאה את ההרגשה שדבקה בה,ההרגשה החזקה ששידרה לה,משהו לא בסדר.
היא נעצה מבט בשמיים,מנסה לזהות ענני סערה.
לפתע נשמע קול חזק,יותר מיריית אקדח.היא מיהרה לסתום את האוזניים.רעם.
לאחר כמה שניות הכול הואר באור לבן,ברק.בשניות אלה היא הספיקה לראות דיונות חול עד האופק.
היא נלחצה,בחיים לא היה לה חלום כל כך מיציאותיי.
בחלום\חזיון שלה,ירד גשם.
בהתחלה,היא רק הרגישה טיפה על ראשה.אבל כאשר ראתה טיפות בחול,לא היה לה ספק שהולך לרדת מבול.
"איך יכול להיות שבמדבר יורד גשם?"שאלה.
למרות שזה היה דבר אבסורדי,לא הגיוני משום בחינה,כך קרה.
לאחר עמידה שקטה בחיבוק ידיים,היא החליטה לנסות למצוא מחסה מהגשם.
היא הלכה קדימה,מסתכלת סביבה. אחרי כמה דקות ההליכה התפתחה להליכה מהירה ומשם לריצה,היא לא רצתה להישאר במקום אחד הרבה זמן.
לפתע היא נעצרה,היא הריחה ריח אחר,לא של גשם.
היא רחרחה באוויר,מנסה לזהות את הריח.
לא היה דבר מספיק מסריח שהזכיר לה את הריח.אולי ביצה סרוחה.
אחרי מחשבה מהירה,היא התקדמה בעקבות הריח.מנסה לזהות ממה הוא נובע.
לפתע היא ראתה ערמה,הרחק ממנה.היה נדמה שמשם נובע הריח.
דבי התחילה לרוץ לכוון הערמה,אולי שם תוכל למצוא מקלט מהגשם.
כשהיגע למקום,מתנשפת.היא עלתה על הערימה,שלא הייתה יציבה דיה.
למעשה,היא עמדה על בגדים ששכבו אחד על השני.
"אומיגד,"דבי פלתה בקול דקיק,כשהבחינה בדבר כלשהו בצבע לבן מבצבץ מהערמה.ישר היא הבינה מה ראתה,אלו היו ערמות של גופות,גופות של בני אדם.
ענייה נפערו,וידה עלתה אוטומטית על פיה.היא לקחה צעד רחב אחורה,מנסה לרדת כמה שיותר מהר.
הערמה נרעדה,ורגליה נפגשו והסתבכו.דבי התגלגלה מהערמה.
באופן משונה היא הרגישה דקירה בבטן.
"תרדי ממני!" היא שמעה קול בראשה,צועק עליה.
היא פתחה עיניים,והפסיקה באמצע צרחה ארוכה.
"זה היה חלום.. " לחשה,עדיין מנסה להיזכר שזה היה רק חלום.
" לי זה היה סיוט,קומי ממני!"היא שמעה את הקול חוזר שוב.
היא ניסתה לקום ממיסטר בין,שנמחץ תחת כובד משקלה.
היא החליקה עליו שוב,מיסטר בין בקושי נשם.
"מייאו!"הוא יילל בקול צורם.
"מצטערת,מצטערת.."היא מלמלה מהר,וקמה ממנו.
כשחזרה לשבת במיטה,הוא התנפל עליה,שולף ציפורניים.
לפני שהעיפה אותו ממנה,הוא הספיק לעשות חתך עמוק בחולצה שלה,שרק במזל לא היה עורה.
"חתול דפוק!"מיסטר בין שמע קול צועק עליו בראשו.הוא התרומם מהרצפה והתנער.הוא לא רצה לפגוע בדבי,אך היה קרוב מאוד לזה הרגע.
"טוק.טוק."נשמע דפיקה חזקה בדלת.כשדבי בחנה את הנזק של חולצתה החדשה,ומיסטר בין נשכב על השטיח.
דבי התכוונה לקום ולפתוח את דלת החדר,אך אימא כבר נכנסה.
" מה קרה?" היא שאלה,בסערת רוח.היה אפשר לחשוב שהיא חששה שפורץ נכנס לבית,או שרעידת אדמה פגעה בביתה.
למעשה,הדבר היחיד שעניין את אמה היה מה גרם לביתה לצעוק,אך לא מדאגה לשלום ביתה.בכלל לא.היא חששה איך תראה כששעות היופי שלה ילכו לאיבוד.
דבי העיפה לעברה מבט,מנסה להסביר את עצמה הכי טוב.
"סליחה שהערתי אותך,אמא.היה לי חלום רע. ואז נפלתי על מיסטר בין.. "
מיסטר בין הצטנף בפינה,הוא לא אהב את המבט המאשים שבעלתו שלחה אליו.
" בסדר דבי,תתלבשי." היא דרשה,בלי להסביר.דבי חייכה,והנהנה.
" בסדר,אמא ".
לפתע היא הרגישה דחף לספר לאמה על חלומה.בצורה משונה היה ברור לה שזה היה חזיון.אף אחד שהכירה לא חווה חיזיון.
היא פתחה את פיה,מנסה להוציא את המילים מפיה.היה קשה לה קשה לדבר עם אמה.
מיסטר בין,שהבחין במתרחש נעמד בשקט,הוא בחיים לא ראה את דבי מדברת עם אמה,הוא לא בדיוק התרגש.יותר נלחץ.
אמה של דבי לא הבחינה בניסיון הקלוש של ביתה,ויצאה מהחדר,כשהיא סוגרת אחריה את הדלת.
***************
דבי ירדה במדרגות,לבושה.
אביה היה הראשון שראתה,משום שעמד בדרכה למטה.היה לה קצת מוזר לראות אותו מחייך אליה,אחרי כול השנים שזכתה מצידו רק לייחס קריר.
למרות שחיוכו היה עצוב,היא החזירה לו חיוך,מנסה לנצל את הרגע.
היה נדמה לה לרגע,שהיא רואה בעיניו זיק של פחד.אך הוא הפנה את ראשו לסלון,והיא עשתה כמוהו.
אמה,חיכתה לה בסלון,וסימנה לה שתתקרב.כאילו היא רוצה ללחוש לה סוד.
דבי,שבטנה געשה בקרבה מהתרגשות התקרבה לאמה מהר.לא שמה לב שאביה,ליד המדרגות,נעלם.
היא נעמדה לידה,כשפתאום אמה משכה לחיבוק פתאומי,דבי קפאה.
גבר זקן,בשנות הארבעים לחייו,יצא מהמטבח והתקדם לעברם.
כשאמה שיחררה אותה,דבי הבחינה בעיניו הכחולות,בשערו הכתום-אדום,בחיוך הקטן שהיה מרוח לו על הפנים,בבטנו הרחבה.
לעומת מיסטר בין,שצפה במתרחש מהמדרגות.מיסטר בין רק נעץ עיניים בדבי,מוכן לגונן עליה אם האיש יתקרב יותר מדי.
הוא זכר בפירוט את היום שבו ציוו עליו לגונן אליה.היום בבוקר הייתה זו טעותו שהתרגז כך,בלי סיבה מוצדקת.
הגבר ניגש לאמה של דבי ולדבי.הוא נעץ עיניים בדבי,זה לא מצא חן בעיני מיסטר בין.
"את מוכנה,דבי?" שאל.


תגובות (3)

יש לך פוטנציאל אדיר!!! תמשיכי ככה ^^
בבקשה תעלי עוד חלק מהר!!!!!! D:

09/11/2011 09:55

תודה D:
ואיי כפרה עלייך (:

09/11/2011 11:21

ואאאוו אההבבתתי D:
תמשיכי מהההההר ; )

09/11/2011 11:23
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך