סטלה – פרק 12.

פרק 12:
סטלה פקחה את עיניה ומצמצה, אור שמש שטף את החדר.
הקטע הזה של 'אור-שמש-ששורף-את הערפד-והוא-הופך-לאבק'? שטויות. אור היום היה גורם לעור לעקצץ, אולי לגרד, אבל עם שרוולים ארוכים מספיק לא היה קורה לערפדים כלום.
כאמור, סטלה פקחה את עיניה והתרוממה בזהירות, היא התנודדה והביטה בחדר. אותו תא כלא פצפון.
היא נאנחה והתקדמה לעבר הסורגים, היא העריכה שהשעה היא שבע בבוקר לכל היותר, אבל כשהביטה בתא שמולה לא מצאה את ג'ייק. או שהעבירו אותו מפה או שחוקרים אותו ברגעים אלו.
או שהוא מת אתמול בלילה.
המחשבה הפחידה אותה. היא התיישבה כך שהסורגים בגבה וניסתה לא לפחד, זה היה כמעט בלתי אפשרי אבל היא הצליחה לעמוד בזה.
"אם רק הייתי יכולה להשתמש בכוחות כלשהם כדי…" היא השתתקה. כוחות כלשהן.
היא עצמה את עיניה ונשמה לאט, שומרת על קצב קבוע. היא חידדה את חושיה והקשיבה בריכוז רב.
"…. שהיא תשתף פעולה?" מישהו צחק לא רחוק, הקול היה מעומעם אבל בהחלט שמעו אותו. וסטלה גם ידעה בדיוק מי זה- ג'ייק
"לפי מה שראיתי אתה יקר לה" מישהו השיב, גם את הקול הזה זיהתה- מייקל.
השיחה בין השניים לא הייתה אמורה לעניין אותה אבל היא מצאה את עצמה מרוכזת לחלוטין.
"מה אתה כבר יודע?" שאל ג'ייק בהתרסה "אני מכיר אותה טוב יותר מכל אחד על הכוכב הזה"
"אפילו יותר מההורים?" קולו של מייקל היה מהוסס אבל גם מבודר, כאילו הוא נהנה לחשוף את סודותיה של סטלה, אבל קולו של ג'ייק היה נמוך ושקט, שקט באופן עצוב, הוא הצליח למלמל משהו לפני שמילותיו גוועו, הוא אמר: "אפילו יותר מההורים, הם כבר… אינם איתנו…" שני הקולות דממו אבל במוחה של סטלה כבר נוצרה סערה.
'אינם איתנו…' סטלה חשבה בחלחלה על פירוש המילים, הוריה אינם. הם… מתו.
איך?
באשמת מי?
למה?
מתי?
ואיך לא ידעה את זה קודם?
השאלות גרמו לה לכאב ראש והיא התקשתה להקשיב לזוג הנערים. משהו חם זלג לאורך לחייה והיא הבינה שהיא בוכה. היא נגבה מהר את הדמעות.
"איימי…" היא לחשה, "איפה איימי?"
איימי הייתה אחותה. היא הייתה בסך הכל בת חמש כשסטלה הייתה חייבת לעזוב. איימי בקושי הכירה את סטלה.
"… אחות?" שאל מייקל
"היא…" ג'ייק חשב לרגע והשתתק, "מה אני חייב לך בכלל?" השיב אחרי כמה שניות של שקט.
"… לא?" מייקל בקושי נשמע, סטלה התעצבנה. למה היא לא מסוגלת לשמוע אותו?
ג'ייק צחק, "ואז מה? תהיה לכם גוויה נוספת של ערפד. בטח למה לא? אני עומד למות בין כה וכה. תעשה את זה קצר בסדר? אף אחד גם ככה לא יתגעגע אליי"
סטלה הרימה את מבטה. מייקל לא יעז.
נכון?
היא חשבה על שניהם חזק מאוד וראתה את התמונה.
ג'ייק ישב קשור לכיסא בשלשלאות, הוא נראה מותש. היו לו חבורות מוזרות בכל מיני חלקים בעור שהיה חשוף. אלו היו פצעים מכוערים שסטלה לא הכירה: פציעות אדומות-סגולות שהיו עם קו פחם מסביבם.
אור השמש היה כל כך חזק בחדר שאפילו סטלה, שהייתה רחוקה מהחדר, הסתנוורה ממנו.
הם ניסו לשרוף את ג'ייק באור השמש?
היא בלעה את רוקה. והתרכזה. אם היא לא תתרכז היא תאבד את התמונה.
מייקל ישב מולו, נינוח על כיסא עץ דומה. הוא נראה טוב, כלומר טוב- בריא. לא טוב-טוב…
סטלה התרכזה והמשיכה להביט, מייקל חייך אל ג'ייק, "אתה מיוחד" הוא אמר
"אהה" ג'ייק חייך גם כן, "מיוחד.. אמרו לי את זה הרבה, בכיתה א' כשלא התרכזתי מספיק וגילו שיש לי בעיות ריכוז, בכיתה ד' כשהייתי היחיד שכל הציונים שלו עמדו על 'מספיק', בכיתה ח' כשהייתי הראשון שכבש לב של בחורה, ובכיתה י'…" ג'ייק השפיל את ראשו ולא הוסיף דבר. בכיתה י' ג'ייק הפך לערפד בפעם הראשונה. שלוש שנים לאחר מכן הוא הפך את סטלה לאחת מהם.
"מה קרה בכיתה י'?" שאל מייקל והביט בג'ייק בעניין גובר
"ננשכתי והפכתי למה שאני" ענה ג'ייק והרים את ראשו, חיוך מרושע על פניו, "וגם נשכתי בפעם הראשונה. אתה יודע את מי?"
מייקל הניד את ראשו.
"את סטלה"