סינומי מנדולה – פרק 1

"במקרה כזה, אנחנו חייבים לשים לב, ולהבין מה הטיפול המתאים לו. אנחנו צריכים להיות זהירים, לפעול בקור רוח, והכי חשוב, להקשיב!"
נראה לי בשלב הזה, כבר דיי הפסקתי להקשיב לערן….
אל תשפטו אותי! אני יודעת שבתור הילרים אנחנו חייבים לדעת איך לתפקד בסיטואציות כאלה.
אבל כמה אפשר לשמוע: "תעשו את זה!" ,"אל תעשו את זה!" ו"ואתם רואים מה קורה כשלא מקשיבים לי?" הייתי שמחה שמישהו פשוט היה מעלים אותו. אפילו אם זה רק לשעה, שעתיים! רק שתהיה לנו קצת מנוחה ממנו…
אולי אני סתם כפוית טובה… בכל זאת, הוא המדריך הכי טוב שהיה לנו. באמת אכפת לו מאיתנו. זאת לא אשמתו שלפעמים הראש שלו טיפה תקוע בתחת שלו עמוק מדי.
אבל קשה זה כבר יכול להיות?! אנחנו לומדים לטפל באנשים… ביג דיל! כשהייתי בגן, כבר הייתי מטפלת בילדים שנפצעו בארגז החול. נראה לי כבר אז ההורים שלי הבינו שיש לי את היכולת הזאת, אבל הם קיבלו את זה בהבנה ולא הציקו לי יותר מדי לגבי זה.
פתאום לפני מספר החודשים המדינה החליטה שהולכת לפרוץ מלחמה וצריך לגייס את כל ההילרים ולהכשיר אותם כדי שנוכל לטפל בפצועים בקרב. אל תשאלו אותי איך המדינה הגיעה למסקנה כזאת, אבל מאז מחייבים אותי כל יום, אחרי בית ספר, להתייצב פה.
במקום ללכת, לבלות עם חברים, ליהנות. אני פה!
"טוב אז עכשיו אחרי שהסברתי מה זה ציאנוזיס ובאיזה מצבים זה קורה, מישהו מוכן להסביר לי למה הציאנוזיס מתחיל באזורים הפריפריים ולא המרכזיים? סינומי?" ערן שאל אותי.
"מה?" – "למה הציאנוזיס מתחיל באזורים הפריפריים ולא המרכזיים?" ערן חזר ושאל אותי שוב.
"ציאנוזיס? החתול שלך? מה הוא מתחיל? לשחק? מאיפה אני אמורה לדעת למה הוא מתחיל לשחק בשערות שלך באזורים הפריפריים ולא המרכזיים? אף על פי שאם אתה שואל אותי בכל הכנות, נראה לי עדיף לך שהוא ישחק ברגליים שלך ולא ב-"
"סינומי! תצאי החוצה!" שאר הילדים בכיתה גיחכו להם בשקט
בזמן שקמתי בחינניות מהכיסא, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהכיתה. אני עדיין לא מבינה מה הוא רוצה! הוא שאל אותי למה, ואני פשוט עניתי את הסיבה שחשבתי, לא עשיתי שום דבר לא בסדר.
בכל אופן, שמחתי שהוא הוציא אותי. ככה הייתה לי סיבה לברוח קצת לטייל…
הלכתי לאחורי הבית ספר, חיפשתי וחיפשתי עד שמצאתי אותה – פרצה קטנה בגדר שדרכה אפשר לברוח ליער שמאחורי בית הספר. כל התלמידים מפחדים להתקרב בכלל לאזור הזה. היער הזה לא נראה כל כך סימפטי, הרבה מאוד עצים גבוהים וסבוכים, ככה שקרן האור הכי קטנה שיש לא מצליחה להיכנס ולהאיר את היער. אבל אני אוהבת את המקום הזה, יש משהו מלהיב בפחד, אבל מעולם לא היה לי אומץ להיכנס יותר מדי…זה תמיד היה, 5-8 מטרים לתוך היער. יותר מזה – גם בשבילי זה היה יותר מדי.
יצאתי מהפרצה ונכנסתי לתוך היער, נכנסת יותר ויותר לתוך האפלה. בכל צעד שאני עושה אני שומעת את הפיצוחים הקטנים שהעלים היבשים משמיעים כשהם באים במגע עם המגף שלי.
הסתכלתי לאחור, ראיתי שכבר אי אפשר לראות את בית הספר. נעצרתי והתיישבתי מתחת לאחד העצים. לא יודעת כמה זמן ישבתי שם עד שנרדמתי, אבל התעוררתי כששמעתי מישהי צורחת. צרחה מקפיאת דם, הצרחה גם לי לפקוח את העיניים בפחד. הסתכלתי סביב, הייתי עדיין בחלקת היער, בחשכה שעד עכשיו הייתה כל כך מוכרת וחמימה, פתאום נהייתה זרה ומפחידה. שמעתי צעדים בקרבת מקום. עלים יבשים מתפצחים במהירות מסחררת, והצלילים רק הולכים ומתחזקים.