סינומי מנדולה – פרק 2

16/12/2011 668 צפיות תגובה אחת

בפרק הקודם:
הסתכלתי לאחור, ראיתי שכבר אי אפשר לראות את בית הספר. נעצרתי והתיישבתי מתחת לאחד העצים. לא יודעת כמה זמן ישבתי שם עד שנרדמתי, אבל התעוררתי כששמעתי מישהי צורחת. צרחה מקפיאת דם, הצרחה גם לי לפקוח את העיניים בפחד. הסתכלתי סביב, הייתי עדיין בחלקת היער, בחשכה שהייתה כל כך מוכרת, פתאום נהייתה זרה ומפחידה. שמעתי צעדים בקרבת מקום. עלים יבשים מתפצחים במהירות מסחררת, והצלילים רק הולכים ומתחזקים.
פרק שני:

אחרי כמה שניות ראיתי צללית שחורה בצורת בן אדם רצה במהירות.
לא זזתי. פחדתי שמא יבחין שאני שם. הוא המשיך לרוץ ולבסוף נעצר שלושה מטרים מלפניי.
חשבתי – זהו, הוא ראה אותי… אני אבודה. כשהוא נעצר יכולתי להבחין שהוא דמות גבר, בערך 1:80. לא יכולתי לראות יותר מזה, בגלל החשכה האפלולית ביער. שבפעם הראשונה בחיים שמחתי שהיא קיימת, אחרת לא יודעת איפה הייתי גומרת. האיש המשיך לעמוד ללא ניע במקומו ולאחר מספר שניות המשיך בריצה שלו לעבר עומק היער.
כשהוא התרחק מספיק העזתי לקום ולהתחיל ללכת בשקט לכיוון העיירה. מבלי להסתכל לאחור, המשכתי להתקדם לכיוון. זה נראה כאילו אני הולכת כבר שעה ועדיין לא ראיתי שום דבר. קיוויתי לראות את הבית ספר, להרגיש שוב בטוחה במקום שלי ולהבין מאיפה הגיעה הצרחה הנוראית…
פתאום בקרבת מקום התחלתי לשמוע יבבות קלות של בכי, התחלתי ללכת לכיוון קולות הבכי. מרגישה משהו מוכר בצליל שלהן… כאילו שמעתי אותן בעבר. המשכתי להתקרב ומספר מטרים ממני ,ראיתי ילדה קטנה שוכבת על הרצפה ובוכה. רצתי לכיוונה, דואגת לשלומה, "אנני!" צעקתי לכיוון הילדה. אנני למדה באותה כיתה עם אחי הקטן, אף פעם לא הבנתי איך הוא לא הציע לה להיות חברה שלו… אנני היא הילדה הכי יפה שראיתי בחיים. היא לא יותר ממטר שלושים ויש לה פנים מדהימות, היא בהירה מאוד, ממש כמו בובת חרסינה, פני בובה עגולות, עיני שקד חומות – חום דבש. שיער חלק שטני בהיר מאוד, קרוב לבלונד. עכשיו את הפנים היפייפיות שלה הרטיבו טיפות קטנות של בכי ולא יכולתי שלא להרגיש רחמים וכעס, כעס על מי שגרם לבובה המקסימה הזאת לבכות.
רציתי לשאול אותה מה קרה, כששמתי לב שהחולצה שלה הייתה אדומה מדם. פעלתי במהירות. חיפשתי את מקור הדימום, היה לה חתך גדול לכל אורך החזה בצידו הימני, הורדתי לה את החולצה במהרה וראיתי שהיו תקועות לה הרבה מאוד חתיכות זכוכית ומתכת בכל הצד הימני. ניסיתי להיזכר במה שלימדו אותנו בשיעורים. מה עושים במקרה כזה?!
כל כך התחרטתי שלא הקשבתי לערן… ידעתי שהיא מאבדת המון דם ואני יכולה לאבד אותה בכל רגע. היבבות הפסיקו, היא החווירה מאוד ואיבדה את ההכרה. הנשימות שלה היו שטחיות ומהירות מאוד. ידעתי לאחות פצע, אבל פחדתי… מה אם הרסיסים יפגעו בה מבפנים?
הסתכלתי על אנני, היא נהייתה חיוורת יותר מרגע לרגע. הכאיב לי לראות אותה ככה… החלטתי לאחות לה את הפצעים ולקוות שהרסיסים לא יעשו לה כלום.
שמתי את שתי הידיים על החתך הארוך, התחלתי להתבונן על הפצע מאחה את עצמו, תא אחרי תא, לאט לאט עור החרסינה הלבן שלה השלים את עצמו וזרם הדם נחלש. כשסיימתי לאחות את הפצע, הרמתי אותה על הגב והתחלתי לרוץ לכיוון העיירה.

אנני לא הייתה כבדה כל כך, אבל האדמה הקשה והעלייה לכיוון בית הספר הקשתה עליי לסחוב אותה במהירות והרגשתי שאנחנו מבזבזות זמן. כשראיתי את בית הספר בסוף העלייה התמלא ליבי בתקווה, היא תהיה בסדר, אני אביא אותה לערן והוא יוכל לעזור לה! הוא יידע מה לעשות!
בדיוק ברגע שבו הייתי בטוחה שהכול יהיה בסדר, בום חזק פילח את האוויר, בית הספר התפוצץ, הקירות והתקרה התרסקו וענן של רסיסים וחול התחיל להתקדם לעברינו במהירות. התחלתי לרוץ ביחד עם אנני בחזרה לכיוון היער מהר ככל שיכולתי, כשאני מחזיקה אותה קרובה לחזי כמו תינוקת על מנת להגן עליה בגופי.
גל ההדף המשיך להתקרב אלינו במהירות מסחררת, התחבאתי מאחורי עץ כשאני מחזיקה את אנני קרובה אליי, הגל עבר אותנו, והחול הציף את האוויר.
ידעתי שלעיירה אני כבר לא חוזרת, אני אחכה שאנני תתעורר, אולי היא יודעת מה קרה שם, בנתיים זה לא בטוח לחזור לשם. נכנסתי יותר לעומק היער, מעולם לא הייתי כל כך בפנים אבל ידעתי שאין לי ברירה.
אחרי כחצי שעה של הליכה, הרגשתי שאני לא מתקדמת וליער הזה אין סוף. משקלה של אנני הכביד עליי והרגליים שלי כבר צרבו בצורה בלתי רגילה. נפלתי על הברכיים ונשכבתי על הקרקע, כיסיתי את אנני עם העליונית שהייתה לי והצמדתי את גופה לשלי כדי לחמם אותה מהקור החודר. הרגשתי איך העפעפיים שלי נעשים כבדים ונרדמתי שם.


תגובות (1)

מיתר תמשיכי מהר!!! אני במתח!!

17/12/2011 21:33
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך