karinrin55
והוא חוזר!!!!!! התגעגעתי כל כך לכתוב את הסיפור הזה וסוף סוף מצאתי לו המשך!!! אני אנסה לכתוב כמה שיותר כי הרעיונות באים והולכים לשני הסיפורים שאני כותבת כרגע וגם קצת לסיפורים אחרים שנטשתי מסיבות לא ידועות. אז תגיבו דרגו ומקווה שתהנו!!

סיפורו של אוסקר פרק-21: ש.י.ל.ה

karinrin55 25/02/2015 769 צפיות תגובה אחת
והוא חוזר!!!!!! התגעגעתי כל כך לכתוב את הסיפור הזה וסוף סוף מצאתי לו המשך!!! אני אנסה לכתוב כמה שיותר כי הרעיונות באים והולכים לשני הסיפורים שאני כותבת כרגע וגם קצת לסיפורים אחרים שנטשתי מסיבות לא ידועות. אז תגיבו דרגו ומקווה שתהנו!!

קיללתי בשקט כשהכנסתי חזרה את הפלאפון לכיס, הבטתי סביבי לראות אם מישהו מתבונן בי ורצתי לחפש את דיינה ופרקר.
"מה קרה?" שאלה דיינה כשהגעתי בריצה אליהם מתנשף.
"מי שתקף אותי," אמרתי בכבדות וקוצר נשימה מהריצה "הוא התקשר אליי ואיים שהוא מגיע." אמרתי והתיישרתי, פרקר הביט מסביב.
"אתה יודע אם הוא כאן?" שאל בדרגה ונדתי בראשי לשלילה מניח את ידיי על בירכיי ומסדר את נשימתי.
"צריך לחזור, מסוכן להיות בחוץ." אמרה דיינה ורצה לכיוון ניק וסיירה, פרקר התקרב אליי ושלף פגיון מהחלק הפנימי של הג'קט שלו, אחזתי בידו וסימנתי לו להחזיר אותה למקומה.
"לא באור יום, הוא לא יעז לתקוף אותנו בשטח פתוח." אמרתי ופרקר הנהן והחזיר את הפגיון למקום.
"דיינה סיפרה לנו מה קרה." אמר ניק כשהם הגיעו אלינו בריצה.
"נחזור מהר למכון ואז נדבר עם דניאל, לא יכול להיות שיאיימו עליינו והוא לא ידע מזה. יכול להיות שהוא יוכל לעזור לנו עם זה." אמרה סיירה כשהתקדמנו מחוץ לפארק לרחובות האפורים של ניו-יורק.
"אני אדבר איתו, הוא אולי לא נתן לי את המספר שלו אבל הוא יתקשר אליי כדי לקבל עידכון אני בטוח." אמרתי וצעדנו יחד מסתכלים תמיד לראות אם מישהו עוקב אחירנו או מביט בנו בצורה לא נורמאלית. כשנכנסנו לבניין אני נשארתי בלובי למשך כמה דקות, רק כדי לראות אם מישהו מסתכל או נכנס.
"אתה רוצה שאתחיל מעקב על כניסות לבניין אוסקר?" שאל הקול הנשי שקיבל אותנו לבית, כמעט שכחתי שהוא שם.
"כן, אני רוצה דיווח כל יום בשקיעה ובזריחה. האנשים בקומה שלושים ושלוש מורשים, יש עוד אנשים בבניין?" שאלתי והתקדמתי למעליות.
"שלישי אוסקר, המכון ריק חוץ מקומה שלושים ושלוש." לחצתי על כפתור המעלית והיא השמיעה ציפצוף חרשי כשנפתחה.
"מעולה, את יכולה לצלם את כל הכניסות והיציאות גם מהחניה?" שאלתי ולחצתי על קומה שלושים ושלוש והמעליךת נסגרה והחלה לעלות.
"בטח, כל התצלומים יהיו זמינים במסך." אמר הקול ואז נדם כשנפתחה המעלית, כבר הספקתי לשכוח מהציור על השטיח. הזאב המיילל שרק אני הצלחתי לראות, כשהבטתי בו עכשיו הוא נראה שונה. כאילו קם מהישיבה שלו והיה מוכן לקרב, הוא עדיין ילל וכשהבטתי בו נפתחה דלת המכון ופיל הציץ מבפנים עיניו האפורות מביטות בי בדאגה.
"אני חושב שאני יודע מה השלב הבא שלנו," אמר ואני התקדמתי פנימה. "לפי מה שדיינה ופרקר סיפרו וחישובים מהירים שלי האדם הזה היה חייב לדעת שאתם נמצאים בפארק ושתצפה לשיחה מדניאל." הוא הוביל אותי לחדר שלו, כל החדר היה מלא בניירות עם חישובים מתמטיים מסובכים. זה היה נראה כמו חדר של חוקר רצח מתוכניות הטלויזיה, הוא חיפש בערימה דף מסויים והושיט לי אותו.
"לקח לי כמה זמן אבל נראה לי שאני יודע מתי הוא יפנה אלייך פעם הבאה, אם נתחשב בעובדה שהוא פנה אלייך פעמים בימים האחרונים אבל אף פעם לפני זה אני חושב שהוא יפנה אלייך ביממה הקרובה." לקחתי את הדף מידו ושם היו עוד חישובים והתוצאה מוקפת בכמה עיגולים.
"מה לדעתך אנחנו צריכים לעשות?" שאלתי והוא התתיישב על המיטה שלו שגם היא הייתה מכוסה חלקית בחישובים, הוא משך בכתפיו ופרע את שיערו החום.
"אני לא יודע, זה נתון לשיקול דעתך. אני כאן כדי ליעץ לך ואם אתה מסתמך עליי הייתי אומר שצריך להתאמן ללחימה בו, לםי מה שהוא אמר ועשה לך בפגישות הקודמות הוא לא לבד במערכה. הוא אמר לך שהם באים בשבילך, אני מציע להתכונן בהתאם ולהודיע לדניאל כדי שידאג לנו להגנה מסביב לשעון. אם לא, נצטרך להתאמן ללחימה במי או מה שהאדם הזה אמור להיות." הוא שילב את ידיו על חזהו ואני הירהרתי והבטתי שוב בחישובים שלו, לא שהבנתי משהו ממה שכתוב שם אבל רציתי לראות שבאמת יש לו הנחה שמבוססת על דברים הגיוניים.
"וכל זה בחצי שעה שחיכיתי למטה?" שאלתי בחיוך והוא גיחך, הוא חייך והינהן.
"פלוס מינוס כמה דקות שהקדשתי ללסדר את הכל כדי שיהיה לי קל יותר למצוא את הדף שאתה מחזיק." אמר וקם אליי.
"אני אדאג לדבר עם דניאל," אמרתי והושטתי חזרה את הדף לפיל "אתה תדאג לעדכן את כולם." אמרתי והוא הינהן.
"מחכה שתחזור." אמר ויצא מהחדר לכיוון אולם האימונים, נאנחתי ושיפשפתי את עיניי. הפלאפון רטט שוב בכיס שלי ובדקתי את המספר על המסך, לא זה שהתקשר קודם.
"הלו?" שאלתי כשעניתי
"אוסקר, זה דניאל." לפחות משהו טוב אחד היום.
"כן?" שאלתי והלכתי לחדר שלי סוגר ונועל את הדלת אחריי.
"אני רק רוצה דיווח על השמירה שלכם בסנטראל פארק." אמר ואני התיישבתי על המיטה שלי.
"הכל הלך טוב בשמירה, אני צריך לדבר איתך על משהו. יש לך קצת זמן פנוי עכשיו?" שאלתי וקמתי להסתובב בחדר, לא יכלתי לשבת עכשיו.
"בטח, מה קרה?" שאל בקול בהול במקצת, סיפרתי לו את מה שקרה בפרטי פרטים וביקשתי ממנו שמירה על הבניין.
"אתה מבין דניאל, אני לא יודע מי הם אבל אני לא רוצה להסתכן." אמרתי ושמעתי אותו מתיישב בכיסא המשרד שלו.
"אני מבין, אני אדאג לשלוח לבניין שלך כמ ה מהאנשים שלי. אבל ליתר ביטחון עדיף שתיתכוננו, לפי מה שסיפרת לי אי אפשר להיות יותר מידי זהירים. בהצלחה." אמר וניתק את השיחה, הכנסתי את המכשיר חזרה לכיס ויצאתי מהחדר לכיוון אולם האימונים.
"אוז, רוצה להצטרף אלינו?" שאלה ג'סיקה והיא אחזה בחרב ארוכה בשתי ידיה כשהיא עומדת אל מולג'ף שבידו האחת חרב קצרה ובשנייה מגן.
"עוד מעט, עכשיו אני צריך להיכנס לשם." אמרתי והצבעתי על דלת מתכת שהייתה על הקיר ממול, לא נכנסתי לשם לפני כן. אני זוכר שאבי נכנס לשם פעם ואמר לי שזה רק למקרי חירום.
"בסדר, אנחנו נתאמן בנתיים." אמרה ועברתי בין כולם ופתחתי את דלת החדר, בפנים קירותיו של החדר היו לבנים לגמרי ומדפים מתכתיים היו עליהם. אחד הקירות היה לגמרי שחור ומולו כורסא יחידה ועליה שלט, על המדפים היו כלי נשק שונים ומתקדמים יותר והדלתי את המסך.
"שלום אוסקר, אתה רוצה עידכון?" שאל הקול הנשי שכרגע הופיע בהולוגרמה מולי, זו הייתה אישה צנומה וגבוהה. היא נראתה רובוטית למרות הכל, היא עמדה עם ידיה מאוחרי גבה והביטה בי.
"כן." אמרתי והתיישבתי בכורסא, המסך נדלק וההולוגרמה נעלמה.
"לא היו כניסות או יציאות מהבניין, הצילומים ריקים ולא היה אדם שעצר לידו. כמה ילדי ירח מתקדמים לכיוונו, אני מזהה אותם כחברי הלהקה הרשמית של ניו-יורק. נוכחות ערפדית במינימום כמו תמיד ושאר הקומות ריקות ואין קסם בסביבה." על המסך נראו תצלומי וידאו חיים של הרחובות מסביב לבניין וגם בתוכו, הרמתי את השלט והעברתי בין כל הזויות.
"מצויין, יש דרך שאוכל לקבל עידכונים ללא החדר הזה?" שאלתי וההולוגרמה הופיעה שוב והצביע על אחד המדפים, הרמתי משם מכשיר קטן.
"כשתרצה לקבל ממני עידכונים תוכל ללחוץ על הכפתור הזה ואוכל לעזור לך, הסוללה תחזיק שלושה שבועות ללא טעינה." אמרה ונעךמה שוב.
"תודה רבה… אני אפילו לא יודע איך לקרוא לך." אמרתי והכנסתי את המכשיר לכיס הג'קט שלי.
"השם שלי הוא ש.י.ל.ה, שוליה יחידה לזאב האלפא. אבל תוכל לקרוא לי איך שתרצה, אביך קרא לי כריסטינה." אמרה ואני חייכתי, הוא אמר לי תמיד שאם הייתה נולדת לי עוד אחות הוא היה קורא לה כריסטינה.
"תודה שילה, נדבר." אמרתי וכיביית את המסך יוצא מהחדר."


תגובות (1)

uta uta

מדהיםםם
כל כך שמח שהמשכת! וואו.. סוף כל סוף!
מצפה להמשך!

25/02/2015 17:49
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך