סיפורו של אוסקר פרק-24: לחפש

האנרגיה עטפה אותי במלואי, חיממה את עורי ברכות. ריפאה את הפצעים על מפרקי האצבעות שלי, עמדתי בעיוורון וראיתי דמויות זזות מידי פעם.
"דיינה!" צעקתי בקול חנוק, גיששתי את דרכי לאן שזכרתי שדיינה הייתה.
"אוסקר?" שאלה וונסה שהגיעה לידי, היא הניחה את ידה על כתפי ופתאום הצלחתי לראות. זאבים רבים הוטלו על הרצפה, מתבוססים בתערובת של דמם ושל היצורים. המראה המזוויע העלה גוש בגרוני, הבטתי מאחוריי. פרקר שכב שם ללא ניע בתנוחה שנראתה לא טבעית, ראשה בחצי סובוב לאחור. לא ראיתי עוד יצורים, כאילו נעלמו לחלוטין מהלובי.
"היא חיסלה אותם," אמרה וונסה כשהבטתי סביב. "בגלל שלא התאמנה על זה בחייה היא נכלתה מהאנרגיה שהיא הוציאה." וונסה ניגבה דמעות מפניה.
"והשאר?" שאלתי וחכיחכחתי את גרוני כדי לסדר אותו.
"חלק בחיים, אבל הם שוגרו לרחבי עולם. רק החזקים ביותר נשארו איתך כאן, כמה בודדים." אמרה וונסה.
"היא לא משקרת," אמרה פייז', אחת המתלמדות שלנו. "רק כמה נשארו." היא צלעה לכיוונינו.
"אז איפה הם?" שאלתי.
"עדיין בניו-יורק איפשהו, צריך למצוא אותם ולדווח." אמרה פייז' והתיישרה על רגלה שהחלה להחלים במהירות.
"מוסכם," פניתי לוונסה "את יכולה לחזור לאן שלא באת ממנו." היא נראתה פגועה, היא נשמה עמוקות ונעלמה בניצוץ קטן של אור. ברגע שלא הייתה שם נפלתי על בירכיי והתחלתי לבכות, הבטן שלי כאבה ועיניי צרבו אבל פייז' רק ישבה לידי עם ידה על כתפי. ממילא לא אהבתי שמנחמים אותי כשאני בוכה, אבל הידיעה שעכשיו יש כאן מישהו שאני יכול לסמוך עליו עודדה אותי.
"קדימה אוסקר, בוא נמשיך." אמרה פייז' ועזרה לי לקום, היא הרימה מהרצפה את החרב שלי והושיטה לי אותה. לקחתי אותה בידי והכנסתי אותה לנידן, היא הרימה פגיון מהרצפה והכניסה אותו לצד המגף שלבשה.
"תודה." אמרתי בקול צרוד, היא הינהנה ושנינו יצאנו לעיר.
^כמה שעות לאחר מכן^
"אין עוד מהלהקה בניו-יורק," אמר פיל, הוא עמד ליד ג'ף ונארה. "ניק סיירה והלנה רחוקים. אני יכול לשמוע אותם מנסים לתקשר איתנו אבל הקשר חלק מידי, לדעתי הם בוושינגטון." ג'סיקה נאנחה בהקלה.
"ננסה לתקשר איתם בעזרת מכשפים, בנתיים צריך לדבר עם דניאל." אמרתי והתקדמנו לכיוון המשרד שלו.
"אני יכולה להצטרף אלייכם?" שאלה פייז', נארה הביטה בה בחיוך.
"בטח, לא יזיק לנו עוד כוח." ענתה נארה
"במיוחד שיש רק שלוש בנות." הוסיפה רוז, ג'סיקה חייכה.
"מעולה, תודה." אמרה בחיוך וצעדה איתנו, הפגישה עם דניאל לא הלכה כמו שציפיתי. הוא לא התעצבן ממש, הוא שתק הרבה ושיפשף את התספורת הצבאית שלו.
"אני לא יודע מה לומר לכם, אתם יכולים לחפש אותם. אני צריך להתחיל בגיוסים מחודשים, זה יקח זמן עד שנחזור לנורמה." אמר וקם מכיסאו, הוא לחץ את ידי ואיחל לנו דרך צלחה.
^אחרי כמה שבועות^
"אני לא רציתי להגיד את זה אבל… אמרתי לך! אנחנו הולכים במעגלים כבר שעות אוז." פייז' הלכה לידי והתלוננה שוב, אבל אני חייב להודות שהיא צודקת.
"אני מצטער אבל לחפש את חתול הבר שלקח לך את ה-" עצרתי במקומי, זוהר של בית נראה דרך העצים.
"גם אני רואה את זה, אתה רוצה לבקש עזרה?" שאלה בקול שקט, חשבתי לכמה רגעים.
"תודיעי לקבוצה שלא נחזור הערב, נהיה כבר מאוחר ואני אעדיף להישאר כאן. אני יכול להרגיש שהם ילדי ירח, נבקש מהם מקלט היום ונמשיך לחפש מחר." אמרתי והיא הינהנה.
"לך כבר, אני ממש מאחורייך." אמרה ואני התקדמתי, עם דפיקה קלה על הדלת שמעתי קולות רגליים עץ רצפה. הדלת נפתחה ומולי עמדה אישה צעירה עם חום בהיר, היא הביטה בי לרגע והבינה שאני גם זאב.
"אתה הלכת לאיבוד אני משערת." אמרה בקול חמים, הינהנתי והיא חייכה.
"יש סיכוי שאני וחברתי נלון כאן הלילה? נאבדנו בחיפוש אחר חתול בר שגנב לנו חלק מהאוכל." היא הינהנה ואז פייז' הצטרפה בריצה מאחוריי ונכנסה גם היא.
"את לא כאן לבד נכון?" שאלה פייז'.
"לא, יש כאן עוד ארבעה ילדי ירח. מייק!" צעקה ומאחד החדרים יצא גבר עיניים כחולות בולטות.
"מה יש איימי? אני רוצה לישון, היה ציד ארוך היום." אמר בפיהוק ואז שם לב אלינו.
"יש לנו שני חדרים ספייר נכון?" שאלה והוא הינהן בעייפות.
"פשוט תדאגו שלא לעשות רעש." אמר וחזר לישון, היא הראתה לנו איפה להישאר ואני נכנסתי לחדר הקטן. הכל היה פשוט, במסדרון הארוך כל החדרים נראו אותו הדבר. פנים החדר היה לבן ונקי, על המיטה מצעים לבנים פשוטים ועל הקירות הלבנים לא היה תלוי כלום.
"תודה על שהכנסתם אותנו לביתכם." אמרתי לאישה שפתחה לנו את הדלת, היא עמדה בכניסה לחדרי.
"אין על מה, ברגע שראיתי אותך ידעתי שאצטרך לתת לך להישאר." אמרה והביטה בי במבט חשדני. "אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה שאתה תהיה חלק גדול בגורל של הלהקה שלי."
"תודה על המחמאה אבל כבר יש לי להקה, פשוט מאוחר מידי כדי שאני וחברתי נחזור אליהם." אמרתי והתיישבתי על המיטה המוצעת והפשוטה, האישה חייכה וציחקקה.
"אני חושבת שאתה תישאר, מה שמך ילד ירח?" שאלה ואני הבטתי לתוך עיניה החומות והדואגות.
"אוסקר.. אוסקר אוליבר נורכר. אבל את יכולה לקרוא לי אוז."