כותבת ראשית[:
זהוא רק סיפור אחד קצרצר אשתדל לעשות עוד ארוכים מתה על שודיי הקראריביים♥♥♥♥

סיפור פנטזיה לחנשרה –שודדי הקאריביים 4 [רק למי שצפה ב-3]

כותבת ראשית[: 01/09/2012 456 צפיות אין תגובות
זהוא רק סיפור אחד קצרצר אשתדל לעשות עוד ארוכים מתה על שודיי הקראריביים♥♥♥♥

טוב שרה, אני מנסה- סלחנות…

השמש עמדה על קו האופק, כדור אש ענקי וזהוב שאט אט טובל במים כמו ילדה קטנה בפעם הראשון על גדת הנהר. בשמיים שטו מספר עננים סגלגלים ואווריריים שקרני השמש הדקות עברו דרכן כמעט ללא מאמץ ויצרו פסים מרהיבים בשמיים שצבעם התכול דעה לכתום אפרסק.
ביל טרנר הקטן ישב בדריכות ותלש בידו את הדשא הירוק והלח, רגליו מסוכלות מתחת לגופו העדין והשברירי ותלתליו החומים מתבדרים ברוח הקלה המעורבות במי ים. הוא הביט למרחק, אל קו האופק המזהיב וציפה, הייתה לו תחושה שהיום משהו מיוחד הולך לקרות. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שביל טרנר בן העשר ואימו יצאו להר הזה, הבית שלהם היה במרחק של 10 דקות ממנו ומאז שהוא זוכר את עצמו הוא ואימו היו יושבים על ההר הזה בעת שקיעה, פורסים שמיכה עבה על הדשא הירוק באביב, הצהוב בקיץ, המכוסה עלי שלכת וטיפות מים בסתיו ולפעמים אפילו בחורף, על הדשא הקפוא, הם פשוט עמדו שם והביטו אל הים.
אבל היום ביל הרגיש שמשהו מיוחד עומד לקרות, הוא ואימו קיירה חיו תמיד לבדם, הוא והיא בבית הגדול, אוכלים ביחד, משחקים ביחד, מדברים ביחד. כבר כשביל הלך לגן הוא ידע שאמא שלו היא לא כמו כל האמהות האחרות, היא הייתה הרפתקנית. לא מסוג האמהות שמקריבות את חייהן למען הבית והילדים אלא תמיד מחפשת אתגרים חדשים, הפתעות, ריגושים כאילו אש בוערת בה. לפעמים ביל הצטער שאמא שלו היא לא כמו כל האמהות האחרות שנשארות כל היום בבית ומבשלות אבל הוא לא יכול היה שלא לאוהב אותה, היא הייתה כמו פיה קסומה מספר אגדות. היה עוד דבר שביל שם לב אליו, אולי עוד לפני שהוא הלך לגן, מיד הייתה לה תחושה שהבית ריק מדיי ואז הוא ידע שחסר לו אבא. אבא היה הדבר שביל נכסף אליו יותר מכל, מישהו שירים אותו בשתי ידיים חסונות ויסובב אותו באוויר, מישהו שיגן עליו, מישהו שיבין אותו בלי מילים. אמא של ביל לא הפסיקה כמעט לדבר על אבא של ביל, כמה הוא מדהים, אמיץ, נועז. היא סיפרה לביל שאבא שלו היה סייף מעולה, הוא גם הכין חרבות מרהיבות, הוא היה אמיץ והציל אותה לא פעם מסכנות והוא היה יורד ים. פעם אפילו, בסודי סודות, או אולי פשוט כשהייתה עייפה אמרה גם משהו על פיראט, אבל ביל לא שם לב לזה – הוא ידע ששודדי ים יש רק באגדות שכולם לפעמים, ואפילו אמא , יכולים לנפח קצת את האמת. אבל אמא שלו מעולם לא אמרה לו איפה אבא שלו, לא משנה כמה פעמים הוא שאל אותה היא אמרה-הוא יגיד לך בעצמו.
ועכשיו, כשביל הביט לשמש שכבר חציה טבלה במים ובאימו המביטה כמעט בנשימה עצורה, שערה נקי ומסורק וריח ורדים נודף ממנה, ביל פשוט ידע שמשהו מדהים הולך לקרות והוא חיכה בציפייה.
השמש, כאילו נהנית מצומת הלב המורעפת עליה, ניסתה למשוך את הזמן עד שתשקע ולכמה רגעים ביל השתוקק פשוט לדחוף אותה בחוזקה אל תוך הים. אך הדקות עברו ולבסוף נשאר מהשמש רק פס דק של אור והיא נעלמה באופק. נראה הבזק של אור ירוק וביל הקטן עצר את נשמתו, מרגיש את ידה החמה של אימו תופסת את ידו בהתרגשות. ואז, החלו המים לגעוש ברעש ומוט עץ ארוך החל לצאת מתוך המים, מושך אחריו יריות בד לבנות –מפרשים ולבסוף התגלתה ספינה מרשימה בגדולה וביופייה והחלה לשוט לכיוון החוף.
"אמא מה זה?" שאל ביל והביט כמהופנט המפרשים הנעים ברוח.
"וויל…" מלמלה קיירה, "ביל-זה אבא שלך".
ובלי לחשוב פעמים שניהם קפצו והחלו לרוץ אל החוף, אל הספינה שהתקרבה אל הסלעים הכהים ונעצרה בקלילות כאילו היא מרחפת על המים כרקדנית ענוגה. ביל ראה מרחוק סירה קטנה המורדת מהספינה ובה אדם אחד, וביל ידע מי-אבא.
קיירה וביל עמדו על החוף בזמן שהאדם ירד מהסירה ופסע מספר צעדים במים, ואז, ללא אזהרה, פלטה קיירה צרחת עונג ורצה אל האיש ותפס אותה בידיו הפתוחות.
"וויל…", היא לחשה שביל שמע את האושר בקולה, את האושר שידע שנכספה אליו כל כך הרבה זמן, "ויל".
ואז האיש דיבר, וקולו כאילו מגיע מעמקי הים, "כן", הוא אמר וקולו הרטיט את ליבו של ביל כמו הלם בו בתוף.
הם עמדו כך עוד כ-5 דקות ואז התנתקו וקיירה משכה את ידו של ויל והובילה אותו לכיוונו של ביל, באור הקלוש ראה ביל מולו אדם שזוף בעל שיער חום וחלק ועיניים כהות, נראה קשוח למדיי וצלקת אדומה בוהקת בצד שמאל של החזה שלו, מתחת לחולצתו הלבנה. ביל שם לב גם שהוא חוגר חרב אך היה זה רק לשנייה אחת כי הוא לא יכול היה להוריד כמעט את עיניו מהחיוך הצחור שלבש האיש ברגע שראה אותו.
הם הביטו כמה שניות זה בזה ולרגע חשב שהאיש יחבק אותו אבל במקום זאת הושיט לו ויל את ידו החסונה ואמר בקולו המרטיט "שלום לך, אני ויל טרנר- ואתה?" ביל אחז בידו החמה של האיש וחש את אצבעותיו הגדולות מתהדקות על אצבעותיו הדקות. "אני הוא ביל טרנר, אדוני" אמר ביל ולרגע ראה את ויל ואימו מחליפים ביניהם מבטים.
"האם אתה..אבא שלי?" שאל ביל ומיד התחרט כי עיניו הכהות של האיש נטלו בו וביל הרגיש לא נעים תחת מבטו.
"כן" ענה האיש בפשטות, "אני הוא אבא שלך".
"ויל" אמרה אימו של ביל וידה נחה על זרועו,
"לא סיפרתי לו-רציתי שאתה תספר לו-את הסיפור…"
ויל חייך אליה ואז אל ביל.
"טוב ביל…" אמר אביו וביל חייך אליו בחשש.
"האם אתה מוכן לשמוע סיפורים מדהימים שמעולם לא נשמעו לשום אוזן חיה?"
"כן אדוני" ענה ביל והישיר את מבטו הכהה לעיניו הכהות של אביו.
קיירה צחקקה באושר, "בואו קודם כל הביתה בחורים!"
ואז לחשה לויל, "אין לך מושג איזה מטעמים הכנתי".
"ממתי את יודעת לבשל?" שאל ויל ומשך אותה אליו בנשיקה ארוכה, ביל הסיט את מבטו בבושה אבל הוריו צחקקו בהנאה.
"למדתי ולמדתי ואתה תראה שתלקק את האצבעות!" קבעה אימו נחרצות וויל וביל צחקקו.
"נו ביל", אמר אביו ונתן לו דחיפה קלה, "איך היא מבשלת?"
ביל הביט באימו שנתנה לו קריצה וביל ידע שהיום מותר לו קצת להשתעשע.
"ממש נוראי!" אמר וויל תפס אותו והקפיץ אותו באוויר, כמו שביל רצה-בדיוק כמו שביל רצה.
"זה הבן שלי!" קרא ויל והושיב את ביל על כתפיו.

הם פסעו בשביל אל הכפר שהתעכל מסביב לגבעה קטנה.
"יש ריח טוב!" אמר ויל ונשם עמוקות דרך אפו,
"מזמן לא יצא לי לאכול ארוחה טובה של ממש, משהו כמו בשר –על האש".
עכשיו גם ביל וקיירה רחרחו את האוויר.
"אממ…בטח אחד השכנים עושה מסיבה, אבל אם ידעתי שאתה כל כך אוהב הייתי מכינה בעצמי", אמרה קיירה וקרצה לו וויל בתגובה צבט אותה במותנה.
ביל הביט אל השמים הכחולים ואל הכוכבים המנצנצים- כמעט כבר מגיע אליהם ממושבו הרם ואז ראה עוד משהו בשמיים.
"אמא, תראי! עשן!" קרה ביל וקיירה וויל מיהרו להרים את מבטם ולראות את העשן הרב שהסתלסל מעל הגבעה. במהירות הוריד ויל את ביל מכתפו והם רצו במהירות של סוף השביל וראו את הכפר העולה באש, עשרות אנשים צעקו וקראו ולעזרה כשבתיהם עלו בלהבות המרצדות באור אדמדם ועשן סמיך ואפור התערבל לכיוון השמים.
"אנחנו חייבים לעזור להם!" קרא ויל ומיהר לרדת בשביל.
"ויל-חכה!" קראה קיירה ואחזה בידו, קולה כמו רעד כשאמרה את המילים.
"תראה"- היא אמרה והצביע לכיוון האופק בו היה הנמל, ספינה גדולה ומפוארת עמדה ושם ולאור הלהבות החזק ביל ראה דגל שחור מסתלסל ברוח ועליו צורה לבנה- גולגולת.
"איפה הל.." החל לומר ויל וברגע שראה את מבטו של ביל הנעוץ בו בתמיהה עצר.
"הוא במקום בטוח!" אמרה קיירה שכנראה הבינה למה הוא מתכוון,
"לא כאן?" שאל ויל והביט בחשש בכפר הבוער, ביל הביט בו בסקרנות.
"לא- אבל אנחנו חייבים לברוח מכאן-ומהר!" היא אמרה וידה תפסה את מפרקו של ביל.
ויל נתן עוד מבט בכפר הבוער, כאילו מבקש ממנו סליחה ואז הסתובב והם החלו לפסוע במהירות בחזרה בשביל בו הגיעו.
"אבל לאן נלך? "ההולנדי המעופף תחזור רק מחר" אמר ויל והביט בקיירה בשאלה.
"יש דרך, מסביב להר, להגיע לנמל-נוכל לגנוב את אחת הסירות ולברוח בזמן שהם מחפשים אותנו בכפר" היא ענתה, ממהירה את צעדיה.
"אבל הם לא ישימו לב? אולי נוכל להתחבא כאן באי?" שאל ויל באי נוחות והביט בה.
"הם יגלו אותנו תוך שנייה", אמרה קיירה והביטה בו בעיניה המפצירות, "אז אם מתחשק לך להיתפס לפני שהשמש תזרח אז בבקשה-תהנה!" היא אמרה בכעס.
"קיירה-חכי, אני פשוט לא רוצה לקחת סיכונים- הים זה הממלכה שלהם" אמר ויל ואחז בידה.
"ומה אתך? עשר שנים זה לא מספיק? אתה אדון הים- דיווי ג'ונס, לא יכול להתמודד מול קבוצה עלובה של פיראטים?" היא שאלה והביטה בו במבט מפציר.
"אני רק בן אדם", אמר ויל וביל שמע את העצבות בקולו, "אבל את צודקת, בואי…" הוא אמר. והם המשיכו לפסוע בשתיקה. ובינתיים קולות הקרב מהכפר התגברו כשהם הגיעו לנמל מצידו השני והמוסתר.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך