סיפור שלא נגמר ..

טוב, כל הסיפור מתחיל באחר צהריים אחד קר וסגרירי, כשאני הכרחתי את חברתי הטובה ביותר, קים, להיכנס לחנות הספרים הישנה שבקצה הרחוב שלנו. היי, אני ג'רי, ואני כאן כדי לספר את הסיפור של קים. אני יודע שזה נשמע די הזוי, להתחיל סיפור בחנות ספרים, אבל אני מספר את כל האמת. אני כותב את הסיפור הזה כי אני הולך לחפש את קים. לא, אני הולך למצוא אותה. ואני צריך כל עזרה אפשרית. אז, בלי הקדמות מיותרות, נתחיל באיך הכל התחיל.
במבט לאחור, אם כל העקשנות הטיפשית שלי להיכנס לחנות הספרים לא הייתה עובדת על קים, כל זה מעולם לא היה קורה. כן, אני מודע לכך שאני תולעת ספרים חנונית שלא יכול לעבור מול חנות ספרים בלי היכנס אליה, בעיקר כשיש שמועות עסיסיות שהמוכר שם משוגע או משהו. אבל מאז שקים נעלמה לא קראתי ספר אחד, ואני גם לא מרגיש צורך לקרוא. אני גרמתי להעלמותה של קים, ואני אמצא אותה, אני מזכיר כל הזמן לעצמי שקים עדיין שם איפהשהוא, ולא רק בתוך הראש שלי. אני איבדתי אותה ביום שנכנסו לחנות ההיא, אבל למען האמת, איבדתי אותה הרבה לפני שהיא נעלמה.

אז כמו שכבר אמרתי, זה היה אחר צהריים סגרירי במיוחד ביחס לעיר בה אנו חיים. אני וקים חזרנו מבית הספר, ובמקרה אחד גורלי, מקרה שאני לא אסלח לעצמי עליו אי פעם, עיניי התעופפו ישר אל הסמטה הנטושה בקצה הרחוב שלנו.
"בבקשה ג'רי, אני צריכה הביתה! יש לי כל כך הרבה שיעורים, המוח שלי לא עומד בזה," אמרה קים כשגררתי אותה מאחורי. "ומה אני? בבקשה קים, רק להציץ, זה לא ייקח הרבה זמן." קים רק נאנחה בזמן שנתקעה ברגליי כשגררתי אותה כמו פסיכופת. ורק לפרוטוקול, אני שונא את עצמי על הרגע הזה. נעמדנו מול חנות הספרים כשקים לחשה אליי, "יש לי הרגשה רעה בקשר לזה ג'ר.." ניערתי את ידה קלות והחזרתי, "קדימה, מה כבר יכול לקרות?" ועשיתי את הצעד הראשון בכניסה לחנות. היא הייתה שונה מכל חנות אחרת שהכרתי. בניגוד לחנויות אחרות, היה משהו לא… אנושי בחנות. זו הייתה המחשבה הראשונה שלי, למרות שהיא לגמרי לא הגיונית. כמובן שהמשפט של קים ערער בי את הביטחון למרות שנפנפתי את דבריה, בהתחשב בהיסטוריה של קים עם משפטים כמו אלה. לפני שנה בערך אני וקים הסתובבנו ברחוב הסמוך לבתים שלנו, שדרך אגב, נמצאים אחד ליד השני, אז אנחנו תמיד ביחד. הסתובבנו ברחוב בעלטה מוחלטת כשקים לחשה אליי, "משהו לא בסדר, ג'רי.. בוא נחזור." היא לפתה את ידי ברעד קל, ואני לא הקשבתי לה. למרות שאחרי כמה דקות מישהו ניסה לחטוף אותי מהשיחים וקים השתערה עליו כמו נינג'ה, גרמה לו לאבד את ההכרה איכשהו, השם יודע איך, ושנינו רצנו בטירוף עד הבית. כמובן שהפחד שלי מהמשפט הזה לא מבוסס רק על מקרה אחד כמו זה, אלא על רצף אירועים מחשידים שקרו אחרי שהמשפט הזה נאמר. פעם צחקתי עם קים על זה שאו שהיא מגדת עתידות, או שזו היא שגורמת לכל הדברים האלה לקרות. אבל עכשיו במקום להתבדח איתה, החזקתי את ידה בפתח חנות הספרים ושקלתי להסתובב ולהכחיש שכל זה אי פעם קרה.
לפני שאני ממשיך בסיפור, אתם בטח מרימים גבה על הקשר שלי עם קים, אז אני אסדר את העניין כבר עכשיו, כדי למנוע אי נעימויות. אני וקים.. פשוט חברים טובים, זה הכל. נולדנו באותו חדר לידה, וחיינו כשכנים למשך כל חיינו, עד עכשיו, כשאנחנו בני חמש עשרה ולומדים באותה כיתה. וכל מי שראה אותנו מסתובבים ביחד תמיד חשב שאנחנו זוג, אבל זה לא ככה, באמת. לקים היה חבר עד לא מזמן, זאת אומרת עד שהאמא הפרנואידית שלה הבריחה אותו מהבית בדרך שהייתי שמח לשמוע, אבל קים לא מוכנה לספר לי. היא אומרת שעדיף לי לא לדעת. וגם לי היו חברות עד עכשיו, זה פשוט.. נגמר מהר כי הן השתעממו ממני. בוא נגיד שאני לא מדבר הרבה עם אנשים חדשים, אז יצא שפעם אחת ישבנו בבית שלי וחשבנו על משמעות החיים, אני וילדה מהשכבה, עד שהיא אמרה שהיא חייבת ללכת הביתה. ומאז היא לא חזרה. אבל זה לא ממש מפריע לי. למען האמת, הסיבה היחידה שהתחלתי לצאת עם בנות היא שקים הכריחה אותי, למרבה האירוניה. היא חשבה שאם אני לא אפתח לאנשים אני אהיה חנון כל חיי. כמובן שהקטע הזה לא הצליח והיא התייאשה כי גרמתי לכל בחורה שיצאתי איתה לחשוב שאני איזה חייזר שלא מדבר עם העולם החיצון. אבל תאמינו לי, עם אנשים שאני מכיר זה הפוך. הם מתחננים ממני להפסיק לדבר. אין לי מושג למה, אני לא אחראי למה שקורה במוח שלי. בכל מקרה, סטיתי קצת הרבה מהנושא, אז נחזור לעניינו.
ואני יודע שאני חייב למסור תיאור של קים כדי שתעזרו לי למצוא אותה, אבל זה קשה מדי. אני מתחיל להתפרק כשאני חושב עליה קצת יותר מדי. אז אני מניח שהתיאור יבוא בהמשך.
"טוב, אני חושב שהסתכלתי מספיק, מה את אומרת קים, נחזור?" אמרתי בהבעה מעודדת, כדי לא להלחיץ אותה ואת עצמי. אבל כשהסתובבתי היא לא הייתה על ידי יותר. "קים?" התחלתי להילחץ. מה עם הפסיכופת שקפץ עליי מהשיחים נמצא כאן, ומתכנן נקמה על קים? הסתובבתי בין המדפים כשאני לא רואה כלום, וגיששתי את דרכי. בלי לשים לב התנגשתי בעוצמה בגוש רירי. בלי לחשוב פעמיים צרחתי בכל הכוח ורצתי אחורה. מה לעזאזל זה היה? אף פעם לא הבנתי. הייתה לזה הרגשה של חילזון ענקי ומרייר. כשרצתי אחורה, איכשהו לנגד עיניי התארכה שורה של מדפים, ובסופה היה אור קטנטן וילדה שעמדה ועיינה בספר. קים. נשפתי בהקלה ברורה ורצתי אל קים. "קים! איזה יופי שמצאתי אותך, תקשיבי, אנחנו חייבים לצאת מכאן עכשיו." קים לא הגיבה, אז גררתי אותה ביד אל מחוץ לחנות ומחוץ לסמטה. התחלתי לספר לה בלהט במה נתקלתי בחנות, אבל שמתי לב שהיא בכלל לא מתייחסת אליי. "קים? הכל טוב?" קים הרימה את עינייה מהספר שקראה והידקה אותו אל לוח ליבה. "מאיפה לקחת את זה? זה של החנות! וואו, תביאי לראות מה זה!" אמרתי, אבל במקום להושיט לי את הספר ברצון, קים שמה את הספר מאחורי הגב. "לא משהו שאמור לעניין אותך." היא אמרה בקרירות שלא הייתה אופיינית לה בכלל. קצת נעלבתי, אבל המשכתי לדבר. "קים? אז למה לקחת את הספר הזה? וואי, מזל שלא קרה לנו כלום, הייתי בטוח.. קים?" אמרתי כשקים האיצה את צעדיה בלי לשים לב ופניה היו קבורות בתוך הספר. היא עצרה בהפתעה כי הפסקתי לדבר, והסתובבה אליי בשאלה. "אני בסדר, ג'ר.. אז מה אמרת?" טוב, כמובן שהמשכתי כרגיל בשיחה ולא הבחנתי במשהו לא בסדר. כן, אני דברן ידוע, ולא שמתי לב שקים מתאמצת להחביא ממני את הספר בלי שאבחין בכך. רק עכשיו אני מבחין. כשחזרנו הביתה קים נכנסה הביתה כשהראש שלה בתוך הספר בלי להגיד שלום, ואני הנחתי שסוף סוף היא מצאה משהו לקרוא. קים הייתה תולעת ספרים בדיוק כמוני פעם, עד גיל בערך שלוש עשרה, כשהתחילו להיות לה חברים, בוא נגיד.. לא כל כך חובבי ספרים. אבל תמיד היינו ביחד, לא משנה איזה חברים אחרים היו לנו, ובגלל זה מה שקרה אחר כך לא היה נורמלי בכלל.
מכאן בערך הסיפור מתחיל לקבל משמעות. כי קים אף פעם לא חזרה לעצמה מאותו רגע.