סעיף נוסף פרק 1

זה היה יכול להיות סיפור אגדה. זה היה יכול להיגמר בזה. אבל הרסת הכול.
החור בלב שהשארת לי, הבור העמוק והשחור שנראה עכשיו שלעולם לא יתמלא חזרה.
בינתיים נראה שזה רק נהיה יותר ויותר עמוק, ויחד עם זה קשה לנשום יותר.
זה חונק אותי יותר ויותר כשהזמן עובר. מרגישה כאילו חלק מהלב שלי פשוט נתלש.
הדמעות בעיניים מפריעות לי לכתוב, ומרטיבות את הדף הלבן והמלוכלך ביומן שהשארת לי.
לדמעות התרגלתי כבר, אבל לכתוב ביומן, זה חדש לי.
הבטחת לי שלא תעשה את זה שוב לעולם. שיקרת. שוב נשארתי לבד והפעם לתמיד.
אני לא מבינה כול כך הרבה דברים ולא נראה לי אני איי פעם יבין.
אני מחכה לך, אבל אתה אף פעם לא בא.
אולי כן, אולי כן תחזור. אני לא מעבדת תקווה, לפחות בינתיים.
עברו כבר חודשיים וההרגשות לא השתנו. לפחות לא לי.
אני לא באמת יודעת למה המחברת הריקה הזאת שהשארת לי אבל הפכתי אותה ליומן.
אני מתארת לעצמי שזה יומן. אני לא יודעת עד מתי אני ימשיך לכתוב כאן, אבל לבנתיים, זה הדבר היחידי שנשאר לי ממך, זה הדבר היחידי יגרום שלא שתעלם לי מהזיכרון, זה יגרום לי להיזכר ולזכור אותך.
זה יכאב, אבל הכאב זה ההוכחה היחידה שאתה לא הייתה חלום, שאתה הייתה אמיתי.
אתה זוכר את הסיפורים שהייתי מספרת לך כול הזמן? מאז שהלכת אין לי למי לספר, אז נכנעתי לעצמי ואני כותבת ביומן כאילו אני כותבת לך, כאילו אני מספרת לך. אני כותבת ביומן כמו ילדה בת 12.
חופשת הקיץ נגמרה. לקח לי כול חופשת הקיץ כדי להתחיל לכתוב ביומן, לא היה יום שלא דמיינתי אותך דופק בדלת ואומר "חזרתי, אני איתך".
אני לא באמת יודעת איפה טעיתי, איפה הכאבתי לך, שגרם לך לקום וללכת.
בלי לומר מילה. רק לתת את הנשיקה האחרונה את המבט האחרון להסתובב וללכת.
להשאיר אותי במקום. לא זזתי עד שנעלמת בחושך ואחרי זה.
גם שירד גשם המשכתי לעמוד שם, חיכיתישתחזור ותגיד סליחה, טעיתי.
עמדתי והסתכלתי קדימה לפעמיים גם למעלה ומדיי פעם אחורה, מחכה כול רגע לראות את הצללית שלך רחוק, רחוק ולראות שאתה מתקרב אלי. כול כך חיקיתי שהיו כמה פעמיים שחשבתי שהייתה שם אבל דמיינתי.
אבל לא חזרת, לא צלצלת, לא שלחת מכתב או חבר להגיד.
רק בבוקר, שהשמיים התחילו להיות כתומים זזתי שוב, לאט מסתכלת כול צד אחורה לראות אולי אתה מאחורי, אולי בכול זאת התחרטת, אבל לא הייתה שם, לא התחרטת.
חזרתי הביתה רטובה כולי, לא בוכה, המומה.
אמא שלי באה בבהלה ושאלה מה קרה. הסתכלתי אליה כמו שד, חיוורת יותר ממה שאני, רטובה ומבוהלת. הנדתי לה בראש ללא והלכתי לחדר בלי להוציא מילה מהפה.
נכנסתי לחדר והתחלתי לרעוד. ראיתי את היומן על המיטה נעול מכול הכוונים, עם שרשרת בצד ותליון של מפתח. לא הבנתי בהתחלה, חשבתי שזה מההורים שלי או משהו, ליום הולדת שהם שחכו.
התקדמתי רועדת למיטה ולקחתי את המפתח ופתחתי את היומן, עדין עם פני קרח מבוהלת מופתעת מפוחדת. פתחתי את היומן לאט וראיתי את הכתב יד שלך, ניגבתי את המים מהעיניים שלי וקראתי.
"זה המפתח ללב שלי, שמרי עליו"
ואז פרצו הדמעות, התקפלתי כולי עם השרשרת ביד שלי יושבת על הרצפה ומחבקת את עצמי.
רק אז באמת הבנתי שהלכת, הדמעות לא הפסיקו והצמרמורת רק הכבידו עלי.
נשכתי לעצמי את הברך מקווה להתעורר. אבל לא התעוררתי.
עצמתי את העיניים כול כך חזק עד שראיתי כבר עיגולים לבנים מקווה לפתוח אותן ותהיה שם. אבל לא הייתה. זאת הייתה המציאות הפעם זאת באמת הייתה המציאות.
אני לא יודעת מה ניסתה להוכיח בזה שהשארת לי את היומן או מה ניסתה לעשות, לעזור או להכביד.
מה שזה לא יהיה לא הצלחת.
דבר אחד הצלחת לגרום לי בזה שנעלמת.
האמונה שלי בך דעכה. אבל לא נעלמה.
אז אני מנגבת את שהדמעות שלי עכשיו ובולעת את אלה שאמורות לבוא.
הן יצטרכו לחקות עד הערב. כי ההצגה שלי היום תהיה אחרת.
אני יתחיל להגיד. "אני בסדר" עם חיוך. לא אמיתי אבל חיוך.
אז אני יתחיל עם אחד המפשטים שהייתה אומר לתחילת היום…
"עם דמדומי הבוקר נפתח סיפור חדש וארוך ועם דמדומי הערב הוא נסגר ומחכה 'להמשך יבוא"

–

"אן, איך את מרגישה?" מייקל באה אלי וחיבקה אותי. היא הסתכלה עלי ושיחקה לי בשיער המטולטל בצורה שונה שלי.
"אני בסדר" אמרתי בחיוך מסתכלת על הפנים הנקיות והפוטוגניות שלה בכול צורה שהיא.
השיער הפרועה והצבעים הצועקים שהיא אוהבת ללבוש ולהתאפר מתאימים לפנים באופן מפתיע.
"בטוח? "היא שואל בחשדנות ומחייכת, מסדרת לי את הפוני החלק שלי לעומת השיער.
אני מהנהנת לכן בחיוך ונכנסת למכונית שלה. היא נכנסת אחרי ומתחילה לנסוע. שתיקה עברה בנינו, אני שונאת שזה קורה, שתיקה מביכה. "אז…מתי את מוציא רישיון נהיגה? את יודעת את בגיל המתאים" היא אומרת בחיוך ומסתכלת על הכביש, מנסה להזרים שיחה.
"עוד לא חשבתי על זה..זה לא כול כך משנה לי משהו עם כן או לא"
"ברור שאני מסיעה אותך" היא אומרת בחיוך ומעיפה בי מבט קצר. אני משפילה מבט מרגישה לא נעים. "צחקתי, אני דווקא שמחה שזה ככה ומקווה שזה לא ישתנה." היא אומרת בחיוך ומוחקת אותו.
"למה?" שאלתי אחרי כמה שניות.
"זה הזמן היחידי שלנו ביחד, אן.." היא אומרת ונעצרת בחנייה. "מוכנה להתחיל את כיתה יא'?" היא שואלת ומסתכלת עלי בחיוך, מצפה להתלהבות.
"לא כול כך, אבל אין לי ברירה" אני אומרת בחיוך ויוצאת מהמכונית.
"אולי תכירי מישהו מעניין" היא אומרת ומעיפה מבט מקווה לא להתחרט על המשפט. "את יודעת..תמיד הבנים המעניינים נמשכים עליך" היא אומרת בחיוך מבויש.
"מזה בדיוק אני מפחדת" אני ממלמלת, עבר בי זיכרון מהעבר עם דיימון.
"סליחה..אתן יכולות להגיד לי איפה המזכירות?" שאלה אותנו נערה שבאה אלינו בשביל לבית ספר.
הסתובבנו שנינו אליה היה לה שיער שחור ופסים לבנים עדינים, לא בולטים.
היא הזכירה לי את הסגנון של דיימון וזה הפריע לי.
"כן, הדלת השקופה מיימין, כשאת נכנסת לבית ספר" מייקל אמרה בחיוך בזמן שהיתי שקועה במראה שלה. הנערה נתנה חיוך של תודה והלכה לכיוון. "את חדשה כאן?" מייקל שאלה פתאום. הנערה הסתובבה וחייכה.
"כן..זה רע?" היא שואלת בציניות.
"לא, ממש לא איזה כיתה את?" כמובן מייקל חייבת להכיר את כולם ולדעת.
"יא', גאייה" היא אמרה והתקדמה אלינו.
"מייקל, וזאת…"
"אן" השלמתי את מייקל, אני שונאת שמציגים אותי.
"שמחנו להכיר אותך, נתראה בכיתה?" מייקל שואלת בחיוך.
גאייה מהנהנת לכן בחיוך והולכת. "את לא כול כך חברותית את יודעת?" מייקל אמרה לי והמשכנו להתקדם.
"כאילו את לא מכירה אותי" אני אומרת בחיוך, ואנחנו נכנסות לכיתה.
אחרי שכמה בנות שאלו אותי אם אני בסדר ואמרתי בחיוך מזויף שכן, וכנראה הם קנו את זה, גאייה נכנסה לכיתה מחפשת את עצמה, עד שראתה את מייקל באה לכיוון שלנו.
"היי מייקל" היא אומרת בחיוך ומייקל מסתובבת אליה.
הן התחילו לדבר ולא שמתי לב אפילו. הסתכלתי על החלון רק חיכיתי שהיום יעבור.
"את נשארת כאן?" אני שואלת את מייקל בסוף היום.
"כן יש לי 4 שעות קולנוע" היא אומרת קצת מבואסת.
"חשבתי שהמגמות מתחילות מחר."
"שלי לא.. אני צריכה ללכת" היא אומרת ונותנת חיוך אמיתי והולכת.
"תיהני" אני אומרת לה מרחוק ומסתובבת.
אני מתחילה ללכת לכיוון הבית והדרך ארוכה. כשאני מגיעה ליער של העבר שלי אני נעצרת ופונה לכיוון שלו. נראה כאילו רק אתמול הייתי כאן. למרות ש..להפתעתי לא הייתי כאן חודש.
"אפשר להצטרף?" אני שומעת פתאום מהצד קול גבוה. אני מסתובבת בבהלה קטנה הצידה.
"אני מצטער..הבהלתי אותך?" הוא שואל בקול שקט ומתקדם.
"לא.." אני עונה במהירות וחוזרת לנשימה רגילה.
"אז אפשר?..להצטרף?" הוא שואל בפנים מתעניינות.
"לאן?"
"לא יודע..קיוויתי שאת תדעי לאן את הולכת באמצע היער"
"סתם מטיילת" אני אומרת ובוכנת אותו. "אני מצטערת..אנחנו מכירים?"
הוא נותן חיוך מבואס. "אני לומד איתך ביולוגיה ועוד כמה מקצועות…ראיתי אותך היום בכיתה"
"אה, אני מצטערת אני פשוט, לא שמתי לב לאף אחד היום, אל תיקח את זה אישית"
"אוקי..לא לקחתי את זה אישית" הוא אמר והתקרב עוד קצת. היה לו שיער שחור עם פסים אפורים, כמעט כמו של גאייה. "קאין" הוא אמר ונתן לי ללחוץ לו את היד. לחצתי לו את היד חזרה.
"אן" אמרתי בקול שקט.
"אן..קיצור של..?" שאל מחכה להמשך.
"אנסטסיה"
"אז..אן, את בדרך כלל מטיילת באמצע היער אחרי הלימודים?"
"בדרך כלל, כן" אני אומרת ומקבלת צמרמורת. הוא שם לב לזה ובוחן אותי מלמטה עד למעלה.
"קר לך?" הוא שואל בפנים קרות.
"לא..אני בסדר" אני אומרת ומוסיפה חיוך מזויף.
"טוב, אני מבין שאם הגעת לכאן לבד, אז רצית להיות לבד" הוא אומר ונותן חיוך קטן.
אני לא מגיבה רק נותנת חיוך בחזרה. "נתראה בבית ספר" הוא אומר ומסתכל יישאר לעיניים שלי לפני שהסתובב, ושוב קיבלתי צמרמורת מהעיניים השחורות והקודרות שלו.
אני מסתובבת חזרה לכיוון שלי, אני הולכת בין העצים והאדמה היבשה.
מחפשת את המקום שלי.את המקום שלנו.