סעיף נוסף פרק 11

אני רצה בתוך היער השחור, שומעת רק את הצעדים המהירים שלי.
מסתכלת למעלה. זה לא היה דיימון, אני בטוחה בזה.
אבל אם הוא הכיר אותי רוב הסיכויים שהכיר גם את דיימון.
אני מגיע לאזור שלא הכרתי, עמוק יותר בתוך היער, חשוך יותר, ערפילי יותר.
בקושי רואה לאן אני הולכת , לא שמה לב לצעדים שלי, רק מתרכזת לראות ולשמוע מסביב.
אני נופלת פתאום, בתור רפלקס אני תופסת באבן ונשארת תלויה. אני מסתכלת למטה ורואה תהום, לא עמוקה אפשר לראות את הקרקע גם בתוך החושך.
אני מחזקת את האחיזה שלי באבן ומרימה מבט למעלה. אני מסתכלת מסביב בתנועות איטיות מחפשת על מה אני עוד יכולה להחזיר או להשעין את הרגליים.
אני מרגישה יד שתופסת את היד שלי ואני נמשכת למעלה. אני נשכבת על הרצפה ונושמת נשימות כבדות.
"ואוו את חייבת להסתכל לאן שאת הולכת" אני שומעת קול מוכר. אני מתיישבת ורואה את קאין מכופף על הברכיים בחיוך.
"מה אתה עושה כאן?" אני שואלת בתוקפנות.
"ילדה משוגעת רדפה אחרי" הוא אמר משועשע.
הסתכלתי עליו בבוז והתרוממתי והוא אחרי. "זה הייתה אתה?" שאלתי בנזיפה.
"אני רק רוצה לדבר" אמר בקול שקט.
"אני לא מאמינה שעזבתי את מייקל בשבילך" אמרתי בקול חזק.
"כן..אני מצטער על זה"
"זה היה חייב להיות עכשיו?" אני שואלת מהר.
"זה היה צריך להיות מתי שהו" נאנחתי ברוגז. "אני רוצה להגיד לך למה אני כאן" הוא אמר בקול שקט.
"זה לא כול כך מעניין אותי" אני אומרת נרגזת.
"ואם זה יהיה קשור בדיימון זה כן יעניין אותך?" שאל והפניתי אליו מבט מהיר. ניסיתי להיזכר אם איי פעם הזכרתי את דיימון ליד קאין. לא היה זכור לי מצב כזה, לא עכשיו לפחות.
"אתה מכיר את דיימון?"
"כן, יצאה לנו תקופת חיים בינונית להיות ביחד" אמר כדרך אגב. "הוא..ביקש שאני יבוא לפה, שאני יבוא אליך"
"למה?" שאלתי מהר כשראיתי שהשתתק לזמן ממושך יותר מידי.
"לבדוק אם את בסדר" אמר ונשם עמוק. "לא חשבתי שתזהי אותי כזה מהר"
"אני לא מיבנה..לבדוק אם אני בסדר?" שאלתי נרגזת. הוא הנהן. "למה? הוא עזב אותי, מה אני מעניינת אותו פתאום?"
"אני לא יודע…הוא רק ביקש ובאתי כי הייתי חייב לו טובה, חשבתי שאצליח להתקרב אליך מספיק שתספרי לי מה קרה בעבר שלך ואיך את מרגישה ואז פשוט אני יעזוב ואגיד לו ואני אגמור את המשימה שלי" הסביר מהר בקול אטום בלי להסתכל עלי.
"איפה הוא? עכשיו?" שאלתי בקול אטום. קיוויתי לקבל את התשובה שחיכיתי וחיפשתי כול כך הרבה זמן.
"פעם אחרונה שראיתי אותו הוא היה באוסטרליה, אבל הוא לא נשאר הרבה זמן במקום אחד"
"למה?"
"למה מה?"
"למה הוא לא נשאר הרבה זמן במקום אחד?" שאלתי חסרת סבלנות.
"את לא יודעת?" שאל מופתע.
"לא! אני לא יודעת!" אמרתי עצבנית.
"את יודעת מה זה המקום הזה אן?"
"מה זה קשור?" שאלתי מהר בלי לשים לב איך המילים מתגלגלות לי מהפה.
"במקום הזה בדיוק, התהום הזאת שנפלת בה, כול חלק מת או חיי כאן, הוא בגלל המלחמה שהייתה כאן לפני אלף שנה"
"לאן אתה חותר?" שאלתי לא מבינה וחסרת סבלנות.
"לפני אלף שנה הייתה כאן המלחמה בין אנשי העורב לבני האדם, קבוצת בני אדם ידע על אנשי העורב ורצו להשמידם עד האחרון." אמר והשתתק. "במקום הזה כאן, נולדו אנשי העורב וכאן רצו להשמיד אותנו." השתתק שוב."הוא אף פעם לא סיפר לך?"
"הוא סיפר לי…קצת..חלק" אמרתי בכבדות. "בכול מקרה, מה זה קשור לזה שדיימון עזב?"
"אבות אבותיו של דיימון היו חלק גדול מהמשמידים של אותם בני האדם. הם לא אהבו לעשות את זה, להרוג אנשים, אבל לא הייתה להם ברירה, זה לעולם לא היה נגמר אם לא היו עושים את זה.
"מאז הם נשבעו לא לגעת יותר באדם לא לקשור אותם לחיים שלהם בכול דרך שהיא.
"וכאן אן..את נכנסת לסיפור" הוא אמר והרים מבט אלי. "כשדיימון היה איתך, כשלדיימון היה קשר לבני האדם, זה סיכן את כול אנשי העורב, זה התגלגל בניהם ששמעו שהוא בקשר אם בת אנוש, העבר היה יכול לחזור לעצמו, כמו אבות אבותיו של דיימון ככה אבות אבותיהם של בני האדם היו יכולים לחזור ולהתחיל את המלחמה מהתחלה"
"אבל בני האדם לא מודעים יותר לאנשי העורב…נכון?"
"תלוי מי" אמר בחיוך קטן. "ככול שעבר הזמן ככה נהייה יותר מסוכן, והמצב רק החמיר. התחילו לתקוף את דיימון ולאיים עליו בגלל זה, וגם בני האדם באו אם מסר שאם זה לא הגמר הם יהרגו אותו ואת בני משפחתו. דיימון לא היה יכול להישאר ולסכן את כולם ככה וגם אותך. אז הוא הלך"
הנדתי את הראש. "לא, דיימון לא היה הולך ככה בלי להגיד למה, בלי להגיד את הסיבה המוצדקת"
"הוא רצה..הוא מאוד רצה, אבל פחד שתעקבי אחריו אם תדעי שזה בגלל זה, פחד שתשכנעי אותו לבוא איתך, והוא לא רצה שזה יקרה, אז אמר לך שהוא לא אוהב אותך יותר צריך לנקות את הראש..ואת יודעת את ההמשך מכאן" הרגשתי שננעץ לי חרב בלב שהלילה ההוא עלה לי בזיכרון שוב.
"הוא תכוון לחזור לפה מתי שהו?" שאלתי בקול רועד.
"לא יודע" אמר בקול קר.
"אני חייבת לדעת איפה הוא, אני חייבת למצוא אותו" אמרתי בקול לחוץ.
הוא גיחך. "בקושי עורבים מצליחים למצוא אותו, את רוצה למצוא אותו? שאת יכולה להיעזר רק במטוסים ומכוניות ולפי השעות שלהם?"
"חייב להיות משהו שאני יכולה לעשות, לפחות מכאן"
"זה המצב אן, אני לא יודע אם הוא השתנה בקרוב או לא" השתתקנו. "עשיתי את המשימה שלי ויותר מזה, למסור משהו לדיימון?"
הרמתי מבט מהר. "מתי אתה נפגש איתו?"
"אוו..אן זה לא רעיון טוב שתבואי איתי מחר באמת שלא" אמר בחיוך מהסס שמחק מהר.
"קאין..בבקשה" אמרתי בקול מתחנן.
"אני מצטער" אמר בקול שבור. "אני רק יכול למסור לו משהו, אם את רוצה"
השפלתי מבט. "תן לי לבוא איתך" אמרתי בקול כועס בלי להסתכל עליו.
"אן אני לא יכול"
"למה? תן לי סיבה אחת למה"
"כי הוא ביקש..שלא תבואי" הוא אמר בקול שקט והרמתי אליו מבט עם דמעות בעיניים. "המרחק הזה עשה לו רק טוב, הוא פחות ופחות אוהב אותך כול יום שעובר"
"זה מה שהוא אמר לך?" הוא הנהן. "לא, אתה משקר" אמרתי בקול רועד.
"אני מצטער" הרעד התחיל לי בכול הגוף.
"פשוט..תגיד לו שאני בסדר, בסדר גמור" אמרתי בקול שבור. נתתי מבט בקאין והסתובבתי חזרה לבית ספר.
"אן..על תעשי משהו פזיז" אמר מאחורי הגב שלי.
"ביי קאין" אמרתי וצעדתי במהירות לבית ספר עד שהתחלתי לרוץ. הצלחתי לקרוע את השמלה מאחד הענפים בדרך. נעצרתי בתחילת היער וצעדתי בצעדים איטיים לכיוון הבית ספר.
"אן? אן!!? הכול בסדר?" גאייה באה עלי בחצי ריצה והרימה לי את המבט. "מה קרה?" שאלה דואגת.
הנדתי את הראש. "את יכולה לקחת אותי הביתה?" שאלתי בקול רועד.
"כן, ברור" אמרה בקול שנשבר ונכנסנו למכונית שלה.

–

עכשיו זה בסדר, שאני יודעת שאתה כבר פחות ופחות אוהב אותי.
קאין עשה את המשימה שלו ובדק אם אני בסדר. אני בסדר.
קצת הרגשה של אשמה. שעזבת את המשפחה שלך, שסיכנת את המשפחה שלך בגללי.
יש הרבה חורים בסיפור של קאין, אבל הנחתי לזה ולא שאלתי.
אני זוכרת..ששאלתי אותך על העבר שלך ועל העבר של אנשי העורב הייתה עונה בקצרה ובדרך כלל מעביר נושא. הייתה מצליח בזה דיי טוב.
אני זוכרת…שהיינו כאן בחדר כמעט כול לילה ודיברנו, עכשיו נזכרתי ששאלתי אותך מה המילים שאתה הכי חושש מהם. ואמרת. "אנחנו צריכים לדבר" זה שלוש המילים שהכי הפחידו אותך.
אז, אתה לא תאהב לשמוע את זה אבל, אנחנו צריכים לדבר.
עוד פעם אחת, עוד צ'אנס אחד כדי שאני יבין, כדי שאני לא יעשה צעדים פזיזים מידי שיסכנו אותי, אני מסוגלת לזה ואתה יודע את זה, אז פעם אחת, תבוא תתקשר תסביר ותמשיך הלאה.
זו בקשה גדולה מידי?
אני מרגישה משוגעת ברגע הזה, אני מדברת אל עצמי ומבקשת בקשות עלובות.
אנשים שואלים, למה אני לא מדברת, למה אני לא מספרת משתפת.
אי אפשר לומר לאף אחד, לדבר או לספר זאת לא אופציה. לא כשאני יודעת לעד כמה מהצד זה נראה אובססיבי, ביזארי ופסול.
אי אפשר לומר לאף אחד, לבוא ולהגיד, "היי, יש לי חרדת נטישה."
כי זה יפעל לרעתי.
יש לי עיניים, והן רואות רק את הצד הרע. אני פרנואידית, ולא יכולה לברוח מזה. הזמן תמיד זז לאט יותר בלעדייך, וגרוע יותר – כשאין לי שמץ של מושג איפה אתה.
אני לא יכולה לסבול את הלחץ המעיק ואת הקושי בנשימה מפחדת שנעלמת או ששכחת, עמוק בפנים אני יודעת שלא, אבל המסך השחור מאפיל על הלבן בכזאת קלות…
השיר הכי שמח נעשה עצוב, פעולה הפעוטה ביותר נעשית כל כך קשה. הגוף נעשה כבד, אני יכולה רק לישון בכדיי לשכוח מהכול, ואני לא עייפה.
כול הפעמיים שניסיתי לשמוח, כול המקומות שניסיתי לברוח, אתה הייתה איתי.
כול הרגעים שהייתה איתי, כול הזיכרונות שהייתה שלי, דועכים.
כולם התפרקו לי בלב, אהבות כבר לא היו, אכזבות רק נשארו, כול הנשיקות פשוט נעלמו.
הלילה נהייה ארוך יותר ויותר, מאכזב יותר ויותר כי אתה לא חוזר.
אל אותו חלון ישן, אני פותחת את הבוקר. מחפשת סיבה להתעורר.
אני נזכרת באותו סיפור קטן, נטול תקווה ואושר. כמעט נגמר במה להיזכר.
מחפשת סמנים, קודים, שאולי השארת לי, אולי כן רצית שהגיע, אבל אין כלום, שום זכר ממך.
כבר התחלתי להמשיך הלאה, אבל אז קאין בא.
עכשיו- אני נותנת לעצמי הבטחה.
אני ימשיך הלאה, אני מבטיחה לעצמי שאני ימשיך ואני ידחיק אותך בדיוק כמו שאתה הדחקת אותי.
אבל קודם, אני צריכה להבין ולגלות את הכול הסיפור.

–

תקתוק בדלת גרם לי לסגור את היומן ולפתוח את הדלת.
"דיאנה" אני לוחשת ומתכופפת אליה. היא באה ומחבקת אותי. "מה קרה חמודה?"
"אלירן מציק לי" אמרה בקול מתלונן.
"זה בסדר הוא מציק לכולם" אני אומרת ורואה אותו עם חיוך משועשע מסתכל עלינו מהחדר השני.
הכנסתי את דיאנה וסגרתי את הדלת.
"אן את עצובה?" היא שאלה שהתיישבנו על המיטה שלי.
"קצת" אמרתי בחצי חיוך.
"את מתגעגעת לדיימון נכון?" שאלה בהיסוס והסתכלה עלי בעיני כלבלב.
נאנחתי. "כן, אני מתגעגעת לדיימון" אמרתי וליטפתי אותה קצת.
"את יודעת מה אני עושה שאני מתגעגעת לדובי שלי?"
גיחתי קצת. "מה את עושה?"
"אני מציירת אותו ומדמיינת שהוא במקום טוב שטוב לו איפה שהו." אני נותנת חיוך קטן.
"תודה דיאנה" אמרתי בקול שקט.
היא פיהקה.
"בואי אני אקח אותך למיטה." אמרתי והתרוממתי.
לקחתי את דיאנה למיטה כיביתי את האור אצלה וחזרתי לחדר.
התיישבתי מול היומן. לקחת עיפרון והתחלתי לצייר.