סעיף נוסף פרק 13

הלב שלי הפריע לי לנשום אבל לא להמשיך לקרוא לו.
"קיארה?!" אני צועקת בקול רועד ומסתכלת מסביב.
"תראו, תראו מי היה מאמין שאת תקראי לי" אני מסתובבת ורואה את קיארה יושב על ענף גבוה מסתכל עלי מלמעלה בפנים משועשעות.
"קיארה" אמרתי בשקט. "אני מתחננת אני צריכה את העזרה שלך" אמרתי בקול רועד.
הוא קפץ לאדמה וגלגלתי עיניים. 'פוזה של עורב' חשבתי לעצמי.
"ובמה אני זכיתי לעזור לך אן?" שאל והתקרב.
"אתה מכיר את קאין?" שאלתי ובעלתי רוק.
"האמ…לא"
"יש לו אחות בשם גאייה" אמרתי מהר "הם עורבים שהגיעו לכאן לא ממזמן"
" גאייה, שמעתי עליה" אמר והשתתק. "איך את שמעת עליה?"
"אני לומדת איתה באותה כיתה" אמרתי חסרת סבלנות. "אתה יודע אולי איפה הם שוכנים?"
"לא, הם עורבים נודדים, הם לא שייכים אלינו או אל העורבים העוינים סביר להניח שהם לא ביערות כאן" אמר מתעניין מהנושא.
"איפה הם יכולים להיות?"
"בדרך כלל שמגיעים לעיירה עורבים נודדים הם נמצאים בפארקים כאן ועוזבים אחרי כמה זמן"
"הפארק שליד היער החדש" מלמלתי לעצמי. הרמתי מבט לקיארה. "תודה" אמרתי מהר והסתובבתי.
"חכי רגע נסיכה, זה לא היה בחינם" הוא אמר ותפס לי מהר את הזרוע.
"קיארה, תתעלל בי מתי שאתה רוצה, רק לא עכשיו בבקשה"
"זה קשור לדיימון?" שאל בקול נוקשה.
"לא, אני פשוט..צריכה אותה דחוף"
"למה?"
"יש לי מחר מבחן חשוב ואין לי את החומר ורק לגאייה יש ממי שאני מכירה" אמרתי וניסיתי לא לנשום חזק מידי מקווה שיקנה את זה.
"אני יגיד לך מה…אני לא יהרוס לך עכשיו את המרוץ נגד השעון שאת עושה לעצמך, אבל…" אמר וקירב אותי אליו. "אני נותן טובה…ואני מצפה לטובה חזרה, אני לא עושה את זה בחינם אף פעם" אמר בקול חלש ליד האוזן שלי וגרם לי לצמרמורת.
לא היה לי זמן להתווכח איתו לא עכשיו. "אוקי, אני יחזיר לך" אמרתי מהר.
הוא חייך חיוך מרוצה "יופי" אמר ועזב אותי.
בלי להסתכל עוד רגע רצתי לתוך היער ויצאתי לכביש תוך כמה דקות.
ששמעתי ברק הרמתי מבט בלי להפסיק לרוץ, העננים היו כבדים ואפורים.
תיארתי לעצמי שעומד לרדת גשם, עוד סעיף לרעתי.
אני מגיעה לפארק מסתכלת לעורבים ולאנשים בו זמנית.
עוברת אדם, אדם, ילדים משחקים בכדור, אמהות צוחקות, אמא אם תינוק ישן, זוג שוכב על הדשא ומחייך, גאייה, ילד עם אופניים…גאייה!
"גאייה!" אני צועקת שאני מבינה שזאת היא. היא מפנה מבט ממקור הצעקה ומחייכת אלי.
"אן, איך את מרגישה?" שאלה שהייתי קרובה אליה.
"גאייה אני חייבת את העזרה שלך, איפה קאין?" שאלתי מהר ובלחץ.
היא נבהלה מהמהירות וחוסר הסבלנות שלי וענתה בגמגום. "אמ…הוא הלך לפגוש חבר שלו אני חושבת" אמרה מבולבלת. "קרה משו?" שאלה יישאר בדאגה.
"איפה הוא הלך לפגוש אותו?" שאלתי והדפיקות הלב רק התחזקו.
השתקה לרגע ובעלה רוק. "אני לא יודעת" אמרה מהר. "מה קרה אן?"
"גאייה את כן יודעת את חייבת להגיד לי" אמרת ותפסתי זורעות היד שלה.
"אן מה קרה?!" היא הרימה את הקול.
"גאייה, אני יודעת עליך ועל קאין אני יודעת שאתם עורבים" אמרתי מהר.
גאייה פקחה עיניים מבוהלת, עזבתי את האחיזה שלי ממנה. "ידעתי עוד לפני שהכרתי אתכם, וקאין לא עשה לי כלום" אמרתי מהר. "את חייבת להגיד לי איפה הוא"
"איך את יודעת?" שאלה בקול רועד.
"יש לי עבר עם עורבים, אני מבטיחה לספר לך הכול אבל בבקשה! תגידי לי איפה הוא!"
"עם מי הוא נפגש אן?" היא שאלה חושדת עכשיו.
"גאייה אני מתחננת" אמרתי בקול דועך ובעיניים שלי עלו דמעות.
היא נשמה עמוק. "הוא ניפגש איתו מחוץ לעיירה, באיזה יער נטוש אני לא מכירה" היא אמרה מבוהלת.
חשבתי לרגע. "סיירה" מלמלתי לעצמי. היער לא גדול אבל נטוש הרבה זמן, בני אדם לא מרבים להיכנס לשם, לא הייתי בטוחה, מסביב לעיר רינו יש הרבה יערות וגם בתוכה עצמה.
עיר קטנה במדינה קטנה בארצות הברית, נדבה – בדרך כלל לא שומעים עליה.
חזרתי להסתכל על גאייה שנראתה מובהלת. "מתי הם נפגשים?" שאלתי במהירות.
"מה השעה?"
הצצתי בפלאפון שלי. "10:45"
טוב הם אמורים להיפגש עוד רבע שעה" היא אמרה
"תודה, אני יסביר לך הכול"
"התאהבת בו?" היא שאלה בחשש.
"בקאין? לא ממש ממש לא!" אמרתי והוספתי תנועות ידיים מהירות.
"התאהבת בעורב אני מתכוונת" אמרה בקול חלש.
"אני יסביר לך הכול…מבטיחה " אמרתי והפינתי לה את הגב מהר והתחלתי לרוץ לתחנת האוטובוס.
אם אני יתפוס אוטובוס עכשיו אני יגיע לשם תוך 20 דקות.

עשיתי טעות בעבר שנתתי לך ללכת, אני לא הולכת לעשות את אותה טעות פעמיים או שלושה.
אני באוטובוס בדרך ליער הנטוש.
אין לי מושג איפה אני אמורה לפגוש אותך שם אבל זה יקרה, אני לא יפספס את זה!
הייתי פעם אחת ביער הנטוש.
כמובן שזה היה קשור אליך, זיכרון שהוא בלעדיך הוא לא זיכרון.
יש לי ממש פלאשבקים משם, קטעים קצרים לא יותר מזה.
אני זוכרת, לפני שנתיים, ברחתי מהבית, גם אני ואמא שלי רבנו עליך, וגם אתה ואבא שלך רבו עלי כנראה.
שני ההורים שלנו לא הסכימו שניפגש אחד עם השני אז נפגשנו, מחוץ לעיר, מחוץ למקום שאפשר לראות אותנו.
זה היה בלילה,אני מתגנבת מחוץ לעיר כדי לראות אותך.
הלכתי לבד ליער מחוץ לעיר ופגשתי אותך בתחילתו, איפה שהאוטובוס עצר בתחנה האחרונה.
אנחנו שומרים על שקט, כי אם הישמעו אותנו, הסתבכנו.
אז עצמנו את העיניים לרגע פקחנו ורצנו לתוך היער להתנתק מהעולם.
לקחת אותי לשם, פשוט הייתי אחריך כמו רוח, בקושי את היער מרשרש שמעתי.
"מה זה כאן?" אני זוכרת ששאלתי אותך כשהתיישבנו ונשענו שנינו על עץ, עד אז אני לא זוכרת מה קרה.
"פעם זה היה חלק מהבית שלנו" אמרת בקול שקט והסתכלת סביב.
"למה היום לא?"
"אין מקור מים, האדמה והעצים כבר לא מתאים למקום מחייה של עורבים"
"מקור מים אתם יכולים ליצור…מה זאת אומרת לא מתאים?"
"אנחנו צריכים תנאים מסוימים, האדמה והצמחים כאן פראיים מידי"
"אני אוהבת אותך" אמרתי.
הסתכלת עלי בחיוך. "תמיד" אמרת בקול שקט.
"ההורים שלי יקבלו אותך, בסופו של דבר" אמרתי בחשש.
לא זוכרת אם הגבת או לא, או מה הגבת.
אבל הגענו לדבר על העתיד. אמרת שלא תישאר כאן לתמיד, אתה תעזוב.
"אני מעקבת אותך?" שאלתי בחצי חיוך.
הפנים שלך היו רציניות. "לא" אמרה בקול אטום.
התיישרתי עם הגב. "אני לא מבינה" אמרתי בקול שקט. "למה אתה מחכה?"
"אן…בואי נהיה פתוחים, אנחנו לא נישאר ביחד לנצח" אמרת בקול נוקשה והפנת אלי מבט.
ניסיתי לעכל לרגע. "אז מה זה היה התמיד הזה מקודם?" שאלתי בקול רועד.
"אני יאהב אותך..תמיד, זה לא קשור..אבל היו רגעים שפשוט לא נוכל להמשיך לחיות ביחד"
"אני לא מבינה מה הבעיה"
"את יודעת, האהבות אצל בני האדם באים והולכים"
"נכון, אבל הרבה מוצאים את האהבה שלהם ולא עוזבים אותה אף פעם" אמרתי בקול נוקשה.
הפלשבק נגמר בקטע הזה, לא זוכרת מה קרה אחר כך.
אבל יש עוד משהו אני זוכרת את הסוף, הסוף הרע של זה, הפעם הראשונה שעזבת אותי ולא חזרת.
אני זוכרת זרקת חלוקי נחל ואני אחריך, לא זוכרת על מה צחקקנו שם.
הסתכלנו אחד על השני ובאת לנשק אותי אבל עצרת במקום. "לעזאזל" מלמלת.
"מה קרה?" שאלתי מבולבלת.
החזקת את הידיים שלי והרמת אותי איתך על הרגליים, והסתכלת מאחורי.
"חשבתי שהייתי ברור דיימון" שמעתי קול גבוה מאחורי.
הסתובבתי אוטומטית וראיתי את אבא שלך.
"אן" שמעתי את הקול של אמא שלי והפסקתי לנשום. היא הייתה רחוק יותר והתקרבה בצעדים מהירים ואבא שלי מאחוריה. "מה את עושה כאן?" היא שאלה בקול גבוה.
"איך ידעת שאני כאן?" שאלתי וראיתי את אלירן ודיאנה מאחור. "אלירן" מלמלתי בקול כבד.
"מצטער" אלירן אמר והשפיל מבט.
"חשבתי שאמרתי לך לא לצאת מהבית אן" אבא שלי אמר בקול רשמי.
"דניאלה..אני אשם בזה" אמרת והפינתי אליך מבט מהיר.
"לא אתה לא, אני רציתי לבוא לכאן"
הפנת אלי מבט נוקשה והייתי בהבעת שאלה. "אותי לא יכולים להעניש אותך כן" אמרת בשקט.
"מספיק" אבא שלך אמר. "נלך" אמר בקול נוקשה והסתכל עלי. נתת בי מבט אחרון ליטוף קטן והלכת אחרי אבא שלך.
עברת ליד אמא שלי שהסתכלה בך והפנה את הגוף שלה אליך. "תתרחק מאן" אמרה לאט ומודגש.
פלטתי נחירה שלא יכולתי להתאפק.
הנהנת לאמא שלי שלחתי עוד מבט עם חצי חיוך ונעלמת לתוך היער.
אם ההורים שלי אני אפילו לא זוכרת אם נתנו לי עונש או לא, גם באותו זמן לא נתתי לזה חשיבות כול כך.
חשבתי רק עליך, שגם אחרי ימיים שלמים לא ראיתי אותך, לא באת לאסוף אותי מבית הספר, לא באת לחלון שלי בלילה שהעזתי להיכנס ליער ולחפש אותך אבא שלך הוא אמר שהלכת ואתה לא תחזור, וסילק אותי משם.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך