סעיף נוסף פרק 15

אני לא מתכוונת להרים ידיים.
לא עכשיו. לא שאני יודעת שאתה בסביבה.
קשה לי להאמין שתלך שוב בלי לראות אותי, מרחוק בלי שאני ידע העיקר לראות אותי.
אז אני אסתכל טוב, טוב מסביב כול פעם יעבור על כול ציפור את המבט על כול עורב וייבחן אותו.
וברגע שזה יקרה והמבט שלי יעזור עליך, אני לא איתן לך לזוז בלי לדבר איתי.
ואני אגרום לך לבוא, אני אגרום לך להתערב ולהציל אותי אם צריך.
אני הולכת לעשות הכול ואני מתכוונת הכול כדי להצליח.
וכבר עכשיו צצים לי כמה מקומות טובים ומסוכנים בראש כדי שיגרום לך בלי ברירה להתערב שם.
המקום הראשון שיש לי בראש זה הבאר בשטח של העורבים העוינים.
ברגע שידעו שאני לא משלהם הם התקפו אותי.
נשאר לי רק לכוות שאתה תהיה בסביבה.
הפעם האחרונה שהייתי שם, תקפו אותי עורבים מהשבט שלך.
לא רצו להרוג אותי רק להבהיל אותי שאני לא יחזור לכאן.
זה היה כמה ימים אחרי שנעלמת ואחרי שאבא שלך סילק אותי כמה פעמיים מהיער.
אז נכנסתי מהצד השני, לא היה אכפת לי מכלום, רק לראות אותך.
אז הצלחתי להיכנס והשקט של היער הבהיל אותי אבל המשכתי.
לא פניתי רק יישאר, מכול רעש נעצרתי ובדקתי. הגעתי לבאר.
ראיתי את המקום רק מרחוק, עכשיו מקרוב צמרר אותי יותר.
המקום היה אפל כמו בסרטים של בתי קברות. הבאר הייתה חצי שבורה והאבנים היו למטה שבורות.
מתוך סקרנות הצצתי פנימה ולמטה היה רק חושך. לא היה חוט או דלי מעל זה.
תהיתי אם לזורק לשם אבן אבל לא רציתי להסתבך יותר ממה שאני מסובכת.
ראיתי את העמוד הגבוה במרחק לא רחוק, ידעתי שאם הגיע אליו אמשיך יישאר אני יגיע לאגם.
אז פניתי לכיוון שלו ופתאומיות באו מולי עורבים רבים. נעצרתי במקום, התאבנתי, אני זוכרת איך חיפשתי בראש שלי מה לעשות.
"אני..רק…רוצה לעבור כאן" אמרתי בגמגום.
"מה את עושה כאן אן?" שמעתי מהצד וראיתי את אבא שלך בפנים נוזפות.
"אני רוצה לראות את דיימון"
"אני מצטער הוא לא כאן"
"אני לא מאמינה לך" אמרתי בהיסוס.
"אל תגרמי לי לפגוע בך כדי לגרום לך ללכת מכאן" הוא אמר באיטיות ובכעס.
לקחתי צעד אחורה מחשש אבל נעצרתי. "אני יודעת שאתה לא אוהב אותי, אבל, בבקשה רק לראות את דיימון" אמרתי לא בטוחה לאן זה יוביל.
"את לא שייכת לכאן" אמר בקול באיים.
עצרתי את הנשימה והרגעתי את עצמי אגרפתי את הידיים והשפלתי מבט. "אני רוצה לראות את דיימון!" אמרתי בקול חזק יותר , אף פעם לא הבנתי מאיפה בא הביטחון הזה. אבל באותו רגע, הרצון גבר על הביטחון.
"זאת הזהרה אחרונה, תלכי מכאן" אמר והרמתי מבט.
"אני רוצה לראות את דיימון" אמרתי חלש יותר.
הוא הניד את הראש והפנה לי גב. "את ודיימון, לעולם לא תהיו ביחד" אמר שהסתכל מאחורי הכתף שלו.
"הזהרתי אותך" אמר בקול חלש.
העורבים התחילו לעוף לעברי וראיתי שהם מחזיקים אבנים ברגליים שלהם, אוטומטית לקחתי צעדים אחורה שראו שאני לא בורחת עוד התחילו להשליך לעברי את האבנים ואחרים לתקוף אותי.
שמתי את הידיים סביב הראש למרות הדקירות והשריטות שהרגשתי נשארתי במקום. "אני רוצה לרואת את דיימון!" אמרתי חזק יותר.
"תלכי מכאן לפני שתהרגי את עצמך אן" שמעתי את הקול של אבא שלך אבל לא הצלחתי לראות אותו.
"אני לא מוותרת! בדיוק כמו שאתה לא מוותר"
"בסדר, נראה למי יש יותר כול סיבולת, בת אנוש" אמר בקול נוקשה.
לקחתי כמה צעדים אחורה והצצתי דרך הידיים.
התחלתי להרגיש את הרגליים שלי חלשות יותר ויותר ונפלתי על הברכיים.
הדקירות והשריטות לא פסקו, רק התגברו יותר ויותר וצרבו יותר בעור.
ההרגשה האחרונה שהרגשתי הוא את העור נתלש באגן פלטתי צרחה קטנה ואז כלום.
היה לי דזוו מגיל 8 שהצלת אותי. פתחתי את הידיים הרועדות וראיתי אותך מעלי.
"את פשוט אוהבת להסתבך בצרות אה?" אמרת בלי להסתכל עלי. "מספיק!" צעקת והפסקתי לשמוע את קול הכנפיים של העורבים.  
"דיימון, אל תגרום לנו להגלות אותך מהשבט" שמעתי את הקול השבור של אבא שלך.
רציתי לרואת אבל לא נתת לי לזוז. "לא זה לא ככה" אמרת בקול שקט. "אל תגרום לי לעזוב את השבט אבא" היה נדמה לי ששמעתי חיוך קטן.
התכופפת אלי תפסת את כול הגוף של והתרוממת איתי ואז היינו באוויר.
שהנחת אותי שוב הינו בחדר שלי. הושבת אותי על המיטה והתיישבת לידי.
לקחת את הידיים שלי ופשוט בהית בשריטות ובפצעים, הבולט מבניהם היה מאיפה שהרגשתי את תלישת העור, היה שם פשוט חור שלא הפסיק לרדת ממנו דם.
העברת את היד שרעדה לך קצת והדם הפסיק.
"זאת הייתה שטות ללכת לשם אן"
"רציתי לראות אותך" אמרתי בקול רועד.
נאנחת. "איפה היית בכול השבועיים האלה דיימון? מאז אותו יום..נעלמת" אמרתי בקול צרוד.
"הייתי צריך כמה ימיים כדי להרגיע את כולם"
"זה לא נראה שהצלחת" אמרתי בשקט.
"הבטחת לי, שלא תלכי לשם" אמרת בקול שבור. "הבטחת"
"הבטחת שלא תעזוב אותי" הסתכלנו אחד על השני.
"לא עזבתי אותך"
"בשבילי זה היה עזיבה"
הצמדנו את המצחים אחד לשני. "אן, את לא מכירה את המקום הזה, אם לא השבט שלי היה תוקף אותך אז העורבים העוינים, שאני לא בטוח שהתוצאה הייתה יותר טובה, להפך"
"אני לא חשבתי על כלום דיימון, אני רק רציתי לראות אותך"
"אני לא שווה את זה אן, אני פשוט לא שווה את זה"
"נכון" אמרתי בשקט וחייכתי. "אתה שווה הרבה יותר מזה"
ואז באה הנשיקה, הנשיקה שהסנפנו פשוט אחד את השני, אחרי שבועיים שלא ראינו אותנו ביחד לא הרחנו אחד את השני, פשוט חיינו את הרגע הזה.

–

"את צריכה הסעה הביתה?" גאייה שאלה אותי בסוף היום.
"לא הביתה, למרכז הקניות, אפשר?"
"בואי" אמרה ונכנסנו למכונית.
"אפשר לשאול משהוא אידיוטי?"
"מה יותר אדיוטי מלהיות עורב אדם?" שאלה ושמעתי את הקול שלה נשבר.
"את לא אוהבת להיות כזאת?"
היא נאנחה והתניעה את המכונית. "זה לא שאני גאה בזה" אמרה ושתקה. "את בטח יודעת את כול התכונות שלנו, כול תכונה שיש לאדם רע ושפל יש לנו ויותר מזה"
"כן, שמעתי הרבה פעמיים"
"אז הנה התשובה שלך"
"אבל לא כולכם כאלה..את לא כזאת"
"זה מורכב עזבי..זאת השאלה שרצית לשאול?" שאלה ויצאה מהחנייה לכיוון החנויות.
"לא, את וקאין העורבים היחידים שאני מכירה אם מכונית" אמרת בחצי חיוך נבוך.
היא גיחה. "שכרנו מכונית שהגענו לכאן"
"ואפיה אתם שמים אותה? זאת ואמרת בלילה, או משו כזה"
"מאחורי הפארק יש שדה נטוש כזה פשוט אין כלום אז שמים שם, יש שם כמה מכוניות נטושות"
"אה, אוקי" אמרתי בגיחוך קטן.
"כאן זה טוב?" שאלה ועצרה.
"כאן זה מעולה. תודה רבה" אמרתי ופתחתי את הדלת סגרתי וטרקתי.
"אן.." גאייה אמרה ופתחה את החלון. "אל תעשי שטויות, זה לא משחק" אמרה בקול נוקשה.
"הנהנתי בחצי חיוך. "תודה" אמרתי שוב והלכתי לכיוון חנות הדיסקים.
אני נכנסת לחנות שיש שם רק 3 אנשים ומוכרת שמזכירה לי את הסגנון של מייקל.
אני נגשת לדלפק והיא בוכנת אותי באופן גלוי מלמטה עד למעלה. "אה…בוב דילן?" אני שואלת כדרך אגב.
"בואי" אמרה והלכתי אחריה, היא לקחה אותי לשורה של דיסקים שכולה שייכת לבוב דילן.
"תודה" אמרתי בחצי חיוך ושקעתי בדיסקים.
אחד האנשים שגם אני וגם מייקל הערצנו ביותר היה בוב דילן.
אבל היא יותר מכול. יש לה את כול הדיסקים שלו בבית שלה ולא עובר יותר בלי לשמוע שיר אחד שלו.
אני יודעת שנשבר לה לפני חודש דיסק של שנות ה 70.
זיהיתי את הדיסק ולקחתי אותו לדלפק שילמתי עליו וקיבלתי פרצוף נזיפה מהבחורה שלא הבנתי מה לבשתי היום שהיא לא אהבה כול כך.
הלכתי לבית של מייקל ולא שחכתי להסתכל לצדדים, אבל רק אנשים ראיתי, אפילו לא ציפור אחת.
אחרי שהסתכלתי לכול הכיוונים וניראתי כמו אחת שרודפים אחריה הגעתי לבית של מייקל.
דפקתי בדלת ושמעתי את הקול הצלול שלה מרחוק.
"היי" היא אמרתי בחצי חיוך שפתחה את הדלת.
"היי" אמרה בייאוש הפנתה לי גב ונכנסה לבית.
נכנסתי אחריה בהיסוס. "למה לא הגעת היום?"
"לא רציתי" אמרה והסתובבה אלי חזרה. "מה את רוצה אן"
"לבקש סליחה אם אפשר, יש לך את כול הזכות לכעוס עלי" אמרתי בקול מתחנן כאילו. "את חשובה לי מייקל, גם אם זה לא נראה ככה תמיד, את באמת חשובה לי"
"אני חושבת שאני חשובה לך פחות ממה שאת חושבת" היא אמרה בקול שנשבר. "את..איי אפשר איתך! בהתחלה ניסיתי לעזור לך ואז ראיתי שפשוט את רוצה שאני יעזוב את הנושא הזה בשקט, אז עזבתי, אז ניסיתי להתעלם ולהכניס אותך שוב לשגרה, אבל את לא עזרת לי להתעלם! כול ההתפרצויות האלה של אלוהים יודע למה את צריכה ללכת עכשיו לא עזרו לי לא לחפור ולשאול אותך, אז..לא יכולתי יותר להתעלם, ואני יודעת שאת שונאת שנכנסים לך לחיים האישיים אז פשוט נתתי לך את האולטימאטום הזה" אמרה ונאנחה.
"אני מצטערת" אמרתי בשקט. "אני יודעת שאת כועסת ואכזבתי אותך כול כך הרבה פעמיים, אני רק מקווה שתסלחי לי מתי שהו" עברה בנינו שתיקה. "בכול מקרה, הבאתי לך את זה" אמרתי ונתתי לה את השקית הקטנה. היא הוציא מהשקית את הדיסק ונראה שהתעצבנה יותר.
"תעזרי לי להבין אותך..מה חשבת שתבואי ותבקשי סליחה תתני לי את הדיסק ואני יסלח לך?" שאלה בתוקפנות. "את יודעת זה דיי מבאס לקום כול בוקר ולהיות סתם ככה מאושרת כי ככה אני לבוא לבית ספר ולראות אותך ככה, זה מכניס גם אותי לדיכאון"
השפלתי מבט לא ידעתי מה להגיד. "ומה שאמרת שאני חשובה לך..זה לא נראה ככה כי מרוב שאת בתוך הבועה הקטנה וחסרת האוויר שלך לא מעניין אותך מה קורה אם אחרים לא מעניין אותך מה קורה איתי, את אפילו לא טורחת לשאול" היא שוב השתתקה הרמתי מבט לא יודעת מה להגיד. "אני לא רוצה את הסליחות שלך אן אני לא צריכה את זה" באוויר שמעו רק את הנשימות שלנו וחיכיתי אם יש המשך. "אני רוצה אותך בחזרה, את אן שאני מכירה, את אן שהיה לי כיף איתה, שהיה לה כיף והיה כול כך קשה לשבור אותה" לא ידעתי אם היה לי נדמה אבל אם הקול רועד של מייקל והעיניים הנוצצות נראה שהיא באה לפרוץ בבכי. "איפה היא?"
בלעתי רוק. "בדרך חזרה, אני מבטיחה" אמרתי בקול שקט ולא הפסקתי להסתכל על מייקל.
אחרי יותר מדקה שתיקה הופיע חיוך קטן על פניה של מייקל וידעתי שהיא בדרך חזרה לסלוח לי.