סעיף נוסף פרק 17

נכנסנו בשקט לבית של מייקל, מנסות לא למשוך הרבה צומת לב.
מייקל הלכה לכיוון האמבטיה ואני אחריה בשקט, אחרי ששטפנו את הידיים וניסינו כמה שיותר להסתיר דקירות ושריטות, יצאנו למטבח והתחלנו להכין לעצמנו אוכל.
חתכתי את הסלט וכמובן מהחוסר ריכוז שלי נכחתי וזה הזכיר לי רגע שהיה עם דיימון בדיוק אותו צורה.
"שלום בנות מה שלומכן?" אמא שלי מייקל הגיעה ושלחה לי חיוך מופתע.
"בסדר" עניתי בחצי חיוך.
"אן, הרבה זמן לא ראיתי אותך" היא אמרה בהקלה שלא הצלחתי להבין.
"כן..הייתי קצת בתוך עצמי" אמרתי ונאנחתי.
"קצת" שמעתי את מייקל וצחקקתי.
"לא אני מבינה שיש לך חבר ואת מסתובבת איתו" אמרה בחיוך כדרך אגב.
"אמ..לא, אין לי" אמרתי והנדתי את הראש בבלבול.
"קרה משו?" שאלה חצי בדאגה.
"אמא! תעזבי אותה אוקי?" מייקל אמרה והרימה את הקול.
"נושא רגיש?" שאלה אמא של מייקל.
"לא זה בסדר" אמרתי בלי להסתכל וחזרתי להתעסק בסלט. "נפרדנו זה הכול"
"אני מצטערת לדעת" אמרה בקול נקי. "איפה הוא עכשיו?" שאלה והרמתי אליה מבט לא מבינה מה מעניין אותה כול כך.
"לא יודעת" אמרתי מבולבלת. "הוא עזב את עיר" אמרתי ולא הסרתי את העיניים שלי ממנה.
היא הנהנה בחצי חיוך. "עם המשפחה?"
"אמא…" מייקל אמרה בקול אטום.
"אוקי, אוקי, אני לא יפריע לכם עוד" אמרה ושלחתי לה חיוך.
"אני מצטערת" מייקל אמרה שאמא שלה הלכה.
"זה בסדר" אמרתי בקול נקי.

אמא של מייקל התנהגה היום מוזר, נראה שהייתה כול כך מעוניינת לדעת איפה אתה.
אבל אני כנראה סתם פרנואידית.
אחרי מייקל הלכתי ליער, לא קרה כלום, לא קורה כלום, אני יושבת כאן כותבת ביומן ומחכה.
זוכר את הפעם ההיא שהתעצבנתי עליך והכנתי סלט באותו זמן.
אני חושבת שזה היה אותו יום שהיה אחרי ההתקפה של העורבים באת אלי רבנו קצת..הסיפור ממקודם.
הצהריים באו, הבית היה עדיין שלנו, אחרי הסרט שלא ראינו והשיחה שלא המשכנו רק שיחות קטנות שלי ושלך כול הזמן הזה התגלגל מהר לצהריים.
הכנתי לעצמי סלט במטבח ופשוט הסתכלת עלי.
"אמא שלך צריכה להגיעה לא?"
שאלת ולא הסרתי מבט מהסלט. "צריכה כן.." אמרתי וידעתי מה עומד לבוא.
"אז אני יזוז קצת"
"דיימון אל" אמרתי והרמתי אליך מבט.
"אני לא יודע אם שמת לב אן, אבל בפעם האחרונה אמא שלך ביקשה ממני להתרחק ממך"
"אני לא יודעת עם שמת לב דיימון אבל זה לא אכפת לי" אמרתי והמשכתי לחתוך את הסלט בעצבים וראיתי שהסתכלת על התנועות המהירות שלי.
"היא לא תאהב את זה"
"שלא תאהב…אנחנו ביחד והיא צריכה להתרגל לזה, אם היא אוהבת או לא אוהבת, זה לא מעניין אותי" אמרתי מהר.
"אן, רק תראי לה שהתרחקת ממני קצת זה ירגיע אותה היא דואגת לך"
"לא! את לא מבין שאם היא תראה שזה עובד עלי היא תתחיל לתת לי עוד גבולות" אמרתי והסתכלתי עליך לרגע והפינתי שוב מבט לסלט וחתכתי את עצמי. "לעזאזל" אמרתי ובאת לידי.
"את צריכה להירגע" אמרת בחצי חיוך ונאנחתי. לקחת פלסטר מהמגירה ושמת לי אותו על האצבע.
"אני מצטערת" אמרתי מהר שהיינו קרובים אחד לשני.
"זה בסדר, אני נשאר"
"לא" נאנחתי וגיחתי לעצמי בזלזול.
"מה?"
"פעם שראיתי אנשים מהצד ביחד וראיתי את הבנות עושות כול כך הרבה הצגות כדי שהחבר שלהם לא ילך, חשבתי שהן כול כך פתטיות, וזה מה שאני עושה עכשיו"
"את לא עושה הצגות" אמרת בשקט והתקרבת אלי.
"אני מצטערת אני פשוט…רוצה אותך איתי, ושהיא תתרגל לזה"
"אני כאן" אמרת ונישקת לי את המצח.
"אתה עוד מעז לבוא לכאן?" שמעתי את הקול של אמא שלי.
"טיימינג גרוע" אמרת לי באוזן חלש.
"אנחנו מומחים בזה" אמרתי חזרה והתרחקת ממני.
"היי אמא" אמרתי בקול נוקשה.
"מה הוא עושה כאן?" שאלה והסתכלה עלי.
"באה לבקר אותי" אמרתי כדבר ברור.
"ביקשתי ממך להתרחק ממנה" אמרה ופנת אליך.
"ביקשתי שלא תתערבי לי בחיים" אמרתי לפני שתגיד משהו.
"אן אני אמרתי לך משהו!" אמרה והרימה את הקול.
"אז מה?"
"טוב..אני חשוב שאני ישאיר אתכן לבד" אמרת וראיתי שאתה איך שהו משועשע מהמצב ולא הבנתי למה.
"לא אתה נשאר" אמרתי לך יישאר ופניתי לאמא שלי שוב. "אנחנו ביחד אמא, את תצטרכי להתרגל לזה, איך שלא יהיה"
"אן אני אמא שלך ואת תעשי מה שאני ואמרת לך ואת תצטרכי להתרגל לזה!" אמרה והחזירה לי בנזיפה.
"אני באמת חושב שאני לא רצוי כאן. " אמרתי בחצי חיוך משועשע.
"אתה חושב נכון" אמרה שלי אמרה בעוד נזיפה.
"אמא דיי!" אמרתי חצי צועקת. "דיימון אתה נשאר" אמרתי בקול אטום.
"ואוו אחי לא הייתי רוצה להיות במקומך" אלירן אמר שנכנס מאחורי אמא שלי והלך לכיוון המדרגות.
"אתה לא עוזר לי" אמרת ועדיין ראיתי הבעת שעשוע על הפנים שלך.
"אני לא כאן כדי עזור אני כאן בטור קהל" אלירן אמר משועשע.
"אלירן תעוף למעלה!" אמא שלי אמרה רותחת מכעס.
"לפחות אני יודע לאן ללכת" אלירן הוסיף הערה ועלה במדרגות.
"לפחות אני יודע לעוף" שמעתי אותך מלמל והפניתי אליך מבט נוקב.

והנה את שוב כאן.." שמעתי קול מוכר הרמתי מבט וראיתי את קאין מסתכל עלי ברחמים. "אחרי בית ספר, כותבת ביומן..תתני לי להבין אותך אן..מה את מצפה שיקרה עכשיו?". שאל סגרתי את היומן והתרוממתי. נאנחתי. "עזבי, מה את מצפה שיקרה מחר? או אחרי מחר? או בשבוע הבאה?" השתתקתי לא הבנתי מאיפה בא, ניסיתי לעכל קצת את המצב ואז להתחיל בשאלות. "לא נמאס לך לקום כול בוקר בשביל כלום? להילחם על משהו שנגמר מזמן, אין כבר על מה להילחם ואת ממשיכה, את תקועה בעבר ולא מוכנה לזוז" הוא המשיך לדבר, בלעתי רוק לא יודעת מה להגיד. "זוכרת שאמרת שאת ודיימון זה אותו דבר? שאת זה הוא והוא זה את? אז אם זה באמת ככה..איך זה יכול להיות שהוא המשיך ואת לא..את ניסת בכלל?"
"איך אתה יודע" שאלתי בקול רועד..
"זה לא חשוב" אמר בקול אטום.
"דיי אם הלא חשוב הזה!, זה כן חשוב!, הכול חשוב לי!, חשוב לי לדעת איפה דיימון!, חשוב לי לדעת למה הוא הלך ולמה הוא חזר ושוב הלך!, חשוב לי להבין הכול!" אמרתי במהירות ובקול גבוה.
"וזה יעזור לך?! להתמודד!? לדעת למה הוא הלך ולאן?! ואם תדעי..מה אחר כך אן!? מה הלאה?"
הנשימות שלי נעשו כבדות וכואבות. "אני.." ניסיתי להגיד משהו וכל דבר אבל לא הצלחתי.
"את לא יודעת.." השלים את המשפט שלי. "אז תני לי להנחות אותך, סגרי תא היומן שימי אותה במגירה ואל תפתחי אותה יותר, לא יוצא מזה כלום, לא מהידע ולא מהכתיבה"
"הכאב, זה הדבר היחידי שגורם לי.."
"לסבול" אמר ולא נתן לי להמשיך את המשפט. "את בת 17, תתבגרי כבר" אמר בקול אטום.
השפלתי מבט לא יודעת מה להגיד. "לא מצליחה, אני לא מסוגלת אפילו על לחשוב לעבור הלאה"
"את עושה את זהי ותר קשה ממה שזה"
"אני יודעת, על הכישוף הזה של העורבים, על המועקה שהם משאירים קראתי על זה המון, על הכאב נפשי שהם גורמים אחרי שהם הולכים, אני פשוט לא מצליחה להשתחרר"
"זה לא כישוף" הוא אמר בפשטות. "זה פשוט..רגש שעובר, הכנסת את זה עמוק מידי לתוך הלב שלך ושכנעת את עצמך בדברים לא נכונים שהפכו לנכונים בגלל זה" אמר והדמעות עלו לי.
שמעתי אותו מתקרב אלי ואז הרגשתי ואתו שם יש על הסנטר ומרים לי את המבט. "את פשוט חייבת להמשיך, זה פשוט לא נותן כלום"
"אז למה הוא עשה את זה?" שאלתי בקול רועד. "למה והא השאיר את היומן הזה? למה הוא שלך אותך? גם הוא לא מקל עלי"
"את צודקת, הוא לא מקל עליך, הוא מקל על עצמו" הוא אמר בקול קר.
"מה? על מה אתה מדבר?" שאלתי בקול דועך ורועד.
"הוא עורב אן, אל תשכחי את זה, עורבים יעשו הכול כדי שירגישו עם עצמם יותר טוב, לא תמיד אכפת להם מה אחרים מרגישים בנוגע לזה"
"לא..אתה טועה דיימון לא כזה" אמרתי ולקחתי צעד ממנו.
"אם יש לך הסבר יותר טוב לכול מה שקרה איתו בעבר ובהווה תסבירי לי, אולי תצליחי לשכנע את עצמך" הוא אמר בעיניים קרות.
הרגשתי את הלב שלי קופא ובבום מפסיק לפעום, הקושי לנשום גבר צנחתי על האדמה וכיסיתי את העיניים בידיים וניסיתי כמה שפחות להשמיע רעש מהדמעות. "זה פשוט..לא" אמרתי בקול לא ברור מהדמעות.
"עכשיו ההחלטה היא שלך..להישאר כאן ולהמשיך לבכות על מה שאין או לקום ללכת הביתה לשים הכול בצד ולהתעורר מחר ולהתחיל לחיות כמו כולם" שמעתי אותו אומר מעלי.
עצרתי את נשימה כדי לעצור את הדמעות.
הרגשתי שקאין מתיישב לידי,אחרי כמה שניות התרוממתי עם עיניים אדומות. "למה באת עכשיו? למה אמרת לי את כול זה?"
"לא אני אמרתי לך את כול זה אן, זה דיימון אמר לך"
הרמתי מבט אליו ונאנחתי. "הוא בא..כדי שירגיש עם עצמו יותר טוב?" שאלתי מתכלת עליו וקאין הנהן.
בלעתי רוק, וכול הדמעות נעלמו בלי להבין לאן.
"אני..צריכה ללכת..יש לי הרבה, על מה לחשוב" אמרתי בקול שקט מבולבלת.
קאין הנהן. "אני יראה אותך שוב?" שאלתי והפניתי אליו מבט.
"אני בא והולך כמו כול העורבים"
"תודה קאין" אמרתי והתרוממתי והוא אחרי. "עשיתי את זה כי אני צריך לא כי אני רוצה" אמר בחיוך ערמומי ונעלם לתוך היער.
חזרתי לבית ריק נטולת מחשבות, לא יודעת איפה אני נמצאת בתוכי.
על המקרר היה פתק. 'אן חמודה, יצאנו לקולנוע, נשמח עם תצטרפי, אם לא יש אוכל במקרר ובית ריק עד שעה מאוחרת, אוהבים'.
נאנחתי והתיישבתי בסלון בוהה באוויר.
אחרי כמה דקות היה טלפון, ההורים שלי כנראה.
לקח לי כמה שניות כדי להגיב ולהתרומם.
"הלו?" עניתי בקול אטום.
השתרר שקט שמעתי נשימות קטנות. "הלו?" חזרתי והלב שלי התחיל לדפוק חזק יותר.
"פשוט..על תעשי שטויות אן"
הרגשתי את הלב שלי צונח. "דיימון?" שאלתי בקול רועד.
-ניתוק-