סעיף נוסף פרק 18
החזקתי את הטלפון והמשכתי להסתכל עליו במבט אטום.
ניתקתי אותו וחייגתי מספר קודם, הקשבתי לצלצולים, כול צלצול נראה לי יותר ארוך, בכול צלצול הלב שלי דפק חזק יותר.
"הלו?" ענה קול מבולבל של אישה.
"אמ..לאן הגעתי?" שאלתי בהיסוס.
"טלפון ציבורי.." אמרה מבולבלת יותר.
"עשיתי חיוג חוזר..את רואה אם יש שם בחור?"
"אני לבד כאן חמודה"
רציתי לשאול איפה הטלפון נמצא, רציתי שתחפש יותר טוב ותעצור אפילו עורבים. "טוב תודה" אמרתי וניתקתי מהר.
מה הוא מנסה לעשות? המשכתי לעמוד במקום ולא הזזתי את המבט מהטלפון.
נכנסתי לחדר אם אותו מבט שנכנסתי הביתה.
הוצאתי מהתיק את היומן והנחתי על השולחן, פתחתי את היומן בדף חדש וריק.
–
רק בגלל שאני כותבת כאן כאילו אני מדבר אליך אז אני רושמת את זה:
אתה אידיוט.
–
על המילה האחרונה עברתי כמה פעמיים עם העיפרון כדי שתהיה מודגשת,
הנחתי את העיפרון סגרתי את היומן ונכנסתי למיטה.
בלילה חלמתי על שחור, הכול שחור ואני במרכז התמונה, מנסה למצוא את הדרך אבל לא מוצאת, לא מרגישה כלום אני שמה יד מול הפנים ולא רואה אותה.
התעוררתי שלבה, כמעט בלי מחשבות, אבל ריקנית כול כך.
התרוממתי מהמיטה וראיתי את היומן מונח על השולחן לקחתי את התיק זרקתי כמה מחברות ויצאתי.
"בוקר טוב" אמרתי למייקל כשהגעתי לבית ספר.
"בוקר.." אמרה והסתכלה עלי לרגע. "אן מה קרה?" שאלה ועלה עליה חיוך.
"מה קרה?" שאלתי לא מבינה.
"את מחייכת.." אמרה והגדילה חיוך. "החיוך האמיתי שלך"
"מה? לא יפה? למחוק?" שאלתי מהר ומחקתי.
"שלא תעזי!" אמרה וחייכה. "אבל..מה פספסתי?"
"את לא פספסת כלום, אני כן" אמרתי נאנחתי. "עזבי את זה עכשיו, הסתיים בית ספר ואנחנו יוצאות" אמרתי והלכתי לכיתה. היא נשארה שם נראתה המומה.
"ואוו שחכתי כמה שיעורים יכולים להיות משעממים" אמרתי והתמתחתי אחרי השיעור.
"שחכתי כמה יפה החיוך שלך" אמרה בשקט והסתכלה עלי. "החיוך האמיתי שלך" הוסיפה בחצי חיוך.
"אל תהרסי" נזפתי בה.
"תגידי איפה גאייה וקאין היום?" שאלה כדרך אגב.
הסתכלתי מסביב, שחכתי מהם בכלל. "לא יודעת האמת" אמרתי בשקט.
"אין לגאייה טלפון כלום..היינו יכולות לצאת איתה היום" אמרה בשקט ומשכה בכתפיים.
"לא נורא בפעם אחרת" אמרתי ופניתי ליציאה.
"אז לאן הולכים?" שאלה והסתכלה עלי.
"קניות" אמרתי ומשכתי בכתפיים.
"את וקניות?" מייקל שאלה בחיוך.
"ואני כבדה" אמרתי והתחלתי ללכת אל המכונית שלה.
–
חזרתי מקניות עם מייקל והתיישבתי במיטה עייפה.
הסתכלתי על השולחן שהיומן מונח עליו.
התיישבתי פתחתי את היומן.
החזקתי את העט והמשכתי להסתכל עליו במשך דקות ארוכות.
נאנחתי הנחתי את העיפרון וסגרתי את היומן.
מסרתי להורים שלי שאני יוצאת לסיבוב ויצאתי בלי מילה נוספת.
מוזר, אני לא שמחה, אבל הצלחתי לזייף חיוכים במשך היום.
אבל יש להקלה ואני לא אוהבת את ההרגשה הזאת.
הלכתי ברחוב והגעתי לכביש ליערות. המשכתי לצעד היער ולא נעצרתי נכנסתי ליער ליד הבית ספר והתיישבתי מעייפות.
"הכול בסדר?" שמעתי את הקול של קאין.
הרמתי מבט והוא התיישב לידי. "יכול להיות יותר טוב" אמרתי בקול שקט.
"את דווקא נראת רעננית" אמר בחצי חיוך.
"ואני לא מבינה למה" אמרתי ונאנחתי.
הפניתי אליו מבט והנראה שלא הזיז ממני מבט מאז שבא ונראה מוקסם. "את יכולה לדבר איתי.." אמר כדרך אגב.
גיחתי "הזכרת לי את דיימון" אמרתי בקול שקט. "אני זוכרת..שהוא נהג במכונית, יד אחד על ההגה יד אחד על הלב שלי" אמרתי בחצי חיוך וקאין נראה ששקע כאילו היה זיכרון שלו.
הרדיו היה מופעל והקשבתי לשיר הסתכלתי מסביב והוא הפנה לי מבט, הוא שאל עם מה משהו לא בסדר, ואמרתי שסתם חשבתי איך אין לנו שיר" אמרתי והשפלתי מבט ונאנחתי. "הוא לא יוצא לי מהראש" אמרתי לבסוף.
"את תשכחי, בלי שתשימי לב" אמר בשקט.
"הוא התקשר אלי" אמר והוא הסתכל עלי לא נראה מופתע.
"מה הוא אמר?"
"על תעשי שטויות" אמרתי בקול רועד. "אני פשוט לא מבינה אותו כבר"
"את לא צריכה להבין כדי…לדעת" אמר.
הפניתי אליו מבט מהר, עוד משפט דיימון. "אתה נשאר כאן?"
"עוזב בקרוב"
"וגאייה?"
"לא יודע, זה כבר החלטה שלה" אמר בחצי חיוך. "אפשר לשואל משהו?" שאל ומשכתי בכתפיים. "אם הוא יחזור..את תחזרי אליו?"
"אם היית שואל אותי לפני שבוע הייתי ואמרת לך כן בליל חשוב ועכשיו…אני לא יודעת" שאלתי ועלה לי רגע של תקווה אבל נמחקה מהר. "הוא עומד לחזור?" שאלתי בלי התלהבות.
"לא יודע" אמר ונאנח. "את חייבת להבין שהוא הלך כדי להגן עליך לא שום דבר אחר, אבל זהו זה נגמר קרה פשוט..תמשיכי, זה מה שהוא היה רוצה"
הפניתי אליו מבט. "אתה באמת חושב שאתה יודע מה דיימון היה רוצה?" שאלתי בזלזול.
"למה לא?" שאל מבולבל.
"אף אחד לא מבין מה דיימון רוצה, לא בטוח הוא מבין את עצמו" אמרתי כמעט בכעס והפניתי ממנו מבט.
הוא תפס את הסנטר שלי והפנה את המבט שלי אליו.
"מה?" שאלתי בקול רועד.
הוא התקרב אלי בפתאומיות והצמיד את השפתיים שלו אל השפתיים שלי.
הלב שלי דפק חזק כול כך שהרגשתי שהוא כמעט יוצא מהמקום.
הייתי מבוהלת בשביל להגיב מהר לקח לי כמה שניות להתנתק ממנו. והסתכלתי עליו בהלם.
"למה עשית את זה?" שאלתי המומה.
"אני…לא יודע אני מצטער" אמר והתרוממתי מהר. "אן חכי…" אמר וקם אחרי.
הסתובבתי אליו וסטרתי לו מהר הוא נראה מופתע. "קאין..אתה בחיים לא תחליף את דיימון עם זאת הייתה הכוונה שלך בקול השיחה הצבועה הזאת" אמרתי בזלזול.
"אתה פשוט..עלוב" אמרתי והסתובבתי והתחלתי לרוץ.
נכנסתי הביתה מהר והלכתי למקלחת שטפתי פנים ואת הפה הרגשתי גועל, הרגשתי כאילו נדבקתי במשהו שאי אפשר להיפתר ממנו.
אהבה.
תגובות (0)