סעיף נוסף פרק 19

"אחח לעזאזל הצלחת את התרגיל השני?" מייקל שאלה אותי כששנינו היינו בחדר שלי והתכוננו למבחן במתמטיקה.
"אני בקושי מצליחה לפתור את המשוואה של עצמי" מלמלתי בשקט אחרי שנזכרתי שאני מתכוננת למתמטיקה.
"על מה את מדברת?" שאלה לא מבינה.
אני כבר לא כותבת ביומן ואני בן אדם שאני לא מצליחה לשמור לעצמי אם אני לא מספרת למישהו אני מתמוטטת. "נישקתי את קאין" אמרתי ומייקל הפנתה אלי מבט המום. "יותר נכון הוא נישק אותי" אמרתי מבולבלת.
"מתי הספק לא ראיתי אותו כבר כמה ימים!" אמרה המומה.
"לפני יומיים פגשתי אותו ביער" אמרתי עדין שקועה בתוך עצמי.
"ו.." אמרה חיכתה להמשך.
"אני לא יודעת" אמרתי מהר ועצמתי עיניים. "הוא הזכיר לי את דיימון באותו זמן" אמרתי וניערתי את הראש.
"טוב הם דיי דומים שחושבים על זה"
"לא במראה בהתנהגות" אמרתי מהר.
"הבנתי" מלמלה בשקט. "מה הרגשת? שהוא נישק אותך?"
"מבולבלת" אמרתי והפניתי אליה מבט בפעם הראשונה עכשיו.
"הלב דפק?"
לא רציתי להודות בזה אולי זה היה סתם. "לא כול כך" אמרתי והשפלתי מבט.
"את עדין אוהבת את דיימון?" שאלה בשקט.
גם בזה לא רציתי להודות. "לא כול כך?" אמרתי בהיסוס בלי כוונה יצאה כמו שאלה.
"טוב..אם את לא יודעת אני בטוח לא ידע" אמרה והשפילה מבט לתרגיל.
"3" אמרתי ונאנחתי.
"לעזאזל אז עשיתי נכון מקודם!" אמרה והתחילה את התרגיל שוב.
קשקשתי על הדף הלבן והמלא שלי. הסתכלתי הצידה וראיתי את היומן שלא פחתי כבר כמה ימים.
מייקל הלכה מאוחר יותר נכנסתי לחדר ופתחתי את היומן התחלתי לקרוא דברים.
כמה דמעות זלגו לי בין לבין וגם צחקוקים עלו לי.
יום למחרת ראיתי את גאייה החלטתי לא לספר לה וסמכתי על מייקל שלא תוציא מילה.
גאייה שאלה אותי אם יש משהו חדש ואמרתי יישאר שלא, ואם הזמן שזה יעבור.
ניסיתי לשכנע את עצמי בתוך המשפט הזה אבל זה לא עבד כול כך.
הימים התחילו לעבור מהר יותר, החורף התקרב מיום ליום.
גאייה אמרה לנו שקאין עזב, ואולי יבוא לביקור בקיץ.
הגשם הראשון באה אחרי סיום הלימודים מייקל חזרה והתנדבתי להישאר אם גאייה עד שהסתיים הגשם. "מה תעשי כול החורף?" שאלתי כדרך אגב.
היא נאנחה. "מקווה לשרוד, אני צריכה לקנות את הדבר הזה שמגן מפני הגשם" אמרה וכיווצה פנים.
"את מתכוונת למטריה? "שאלתי בגיחוך.
"כן זה" אמרה בצחקוק. "עבר כבר שבועיים.." אמרה פתאום בהיסוס.
"עוד שבועיים יעבור חודש" השלמתי בחצי חיוך.
"אני מבינה שאין כלום" אמרה ונאנחה.
הנדתי. "התייאשתי" אמרתי מהר. "כמעט חצי שנה אני אחריו, הוא יודע איפה למצוא אותי אם ירצה" אמרתי והרגשתי דקירה בלב שבאמת הצלחתי להגיד את זה.
"הכאב אחרי עורב זה משהו שמעט מאוד מצליחים להתגבר עליו, את בדרך הנכונה" אמרה בחצי חיוך.
"אני מקווה" אמרתי בקול רועד.
הגשם נגמר וגאייה התרוממה מהמדרגות. "אני ילך לפני שיתחיל שוב" אמרה.
הנהנתי. היא לקחה כמה צעדים וראיתי את ההפיכה שלה מבת אנוש לעורב משהו שלא ראיתי כמעט חודש.
התרוממתי אחרי כמה שניות והלכתי לכיוון הבית.
הסתכלתי על היערות שבצדדים והתחלתי ללכת מהר יותר שלא יבוא איזה רעיון מטופש.
נכנסתי הביתה מהר ולחדר יישאר.
הגשם התחיל בפתאומיות, הסתכלתי דקות ארוכות על החלון.
הכול נראה לי ריק, חסר משמעות, הכול בא לי כמובן מעליו.
לא ידעתי מה הסיבה שהרגשתי ככה, לא ידעתי מה באמת הרגשתי.
כול כך הרבה לא ידעתי, כול כך הרבה לא הבנתי, והכול כול כך נמאס לי.
איפה דיימון? איפה קאין עכשיו? מה איתי ואם קאין?
שנאתי את החורף הוא זה שהביא לי את ההרגשות האלה.
עברו כבר שבועיים שהיומן פשוט ישב במגירה.
הרגשתי כאילו אני נגמלת מסמים, מנסה, וכמעט נשברת.
חושבת לקחת עוד מנה קטנה אולי זה יעזור בגמילה או רק יחמיר.
הייתי במבואי סתום ולא היה לי אפילו רמז לאיזה כיוון ללכת.
נשכבתי על המיטה ופשוט הסתכלתי על הקיר. הרגשתי שעבר שעות עד שאמא שלי נכנסה והביאה לי קערת פסטה.
היא סגרה את הדלת בשקט אחריה הניחה את הקערה בשידה והתיישבה על המיטה לידי.
נשארתי בשכיבה והסתכלתי עליה. "את יודעת כשהייתי בגיל שלך" התחילה לספר בקול שקט. "גם לי הייתה אהבה ראשונה, גם אני לא רציתי לשמוע מאף אחד חוץ ממנו שעזב אותי" אמרה לאט ובעדינות.
"רק אחרי חודשיים התחלתי לדבר שוב" אמרה ונאנחה. "כנראה זה תכונה משותפת של שנינו, שאנחנו נשברות מהר וכול כך קשה לנו להשתקם שוב" אמרה והסתכלה עלי. "לא רציתי ליצור קשר עין עם בנים אחרים, אבל אחר כך בא מישהו שהתחיל לדבר איתי, שעות דיבר איתי ולא עניין אותו עם אני מקשיבה או לא, ורוב הזמן לא הוצאתי מילה מהפה, הוא פשוט דיבר החיוך שלו הקסים אותי וזה הדאיג אותי" אמרה מהר וראיתי את התמונות רצות בעיניים שלה. "אבל הלב התחיל להתרפות שוב לאט לאט התחלתי להרגיש שוב דברים" אמרה בחצי חיוך.
"הוא התרפה בסוף הלב שלך, גם אם לא תרצי שזה יקרה" אמרה וליטפה אותי. "את פשוט צריכה קצת יותר לעזור לעצמך מאשר להעיק, ואת תראי שלא כול העולם נגדך"
עברתי למצב ישיבה בשקט. "עבר כמעט חצי שנה אן, זה לא מתחיל להימאס עליך?" שאלה בעדינות.
"אין לך מושג עד כמה" אמרתי במלמול.
היא הנהנה. נתנה עוד חיוך והתרוממה. "אנחנו נשמח עם תרדי עוד חצי שעה יש תוכנית מצחיקה חדשה, בדיוק כמו פעם כול המשפחה בסלון יושבים וצוחקים ומנסים לשכוח את היום המגעיל שעבר על כול אחד" אמרה בחצי חיוך ויצאה.
לקחתי את הקערה מהשידה והתחלתי לערבב את הפסטה כמה דקות.
שמעתי תקתוק בחלון והלב שלי קפץ הפניתי מבט אבל לא היה שם כלום הסתכלתי לכיוון המרפסת וראיתי בדלת השקופה את גאייה עומדת שם. נאנחתי. הנחתי את הקערה בצד מבלי לגעת באוכל והתרוממתי. "אני מפריעה?" שאלה כשפתחתי.
"לא כול כך" אמרתי ונכנסתי לחדר.
"קאין בא אלי היום" אמרה בשקט הפניתי אליה מבט מהיר. היא נכנסה לחדר ונראתה רטובה.
הוצאתי מארון מגבת ונתתי לה, בלי לחשוב פעמיים היא לקחה והתנגבה מהר.
"אמר משהו?" שאלתי מהר בלב דופק.
"לא הרבה" אמרה בשקט. "רק אמר לי להגיד לך שהוא מצטער זה הכול" אמרה מהר. "הוא לא אמר לי על מה קיבתי שאת תגידי לי" אמרה בתקווה.
"סתם רבנו קצת בפעם האחרונה" אמרתי מהר.
היא גיחה. "קאין לא אומר סליחה על ריבים, אל תשכחי.."
"הוא עורב, אני יודעת" אמרתי מהר בקול עצבני. "תגידי לו שאני סולחת" אמרתי מבולבלת. "והוא היה יכול לבוא לכאן בעצמו להגיד לי" אמרתי בחצי חיוך.
"הוא מוזמן?" שאלה בעדינות.
"את לא מוזמנת ובאת" אמרתי בגיחוך.
היא הנהנה בגיחוך. "אני יגיד לו" השתתקנו. "אני עוזבת בקרוב" אמרה והרמתי אליה מבט מהיר.
"למה? "שאלתי מהר.
"זה רק תחילת החורף ואני כבר לא סובלת את זה" אמרה בגיחוך. "הרבה עורבים עזבו"
הרגשתי דקירה בלב. "כול העורבים שביער?"
"המלחמה נגמרה" אמרה והשפילה מבט. "אני לא יודעת מה קרה שגרם לה להסתיים בפתאומיות"
השתתקתי. "הם התחילו לחיות ביחד, יותר מחצי עזבו, וחלק השני פשוט כנראה יהיה בתוך היער כול החורף" הרגשתי את הלב שלי מתעצם.
הכול עומד להיגמר עכשיו, זה באמת הסוף. "את יודעת עם..קיארה.."
"לא, אני לא יודעת" אמרה מהר.
"את תחזרי לכאן?" שאלתי בקול רועד.
"אולי, יום אחד" אמרה והשפילה מבט. "נפרדתי ממיקל אחרי הצהרים ובאתי אליך עכשיו"
"את עוזבת עכשיו!?" שאלתי המומה.
היא הנהנה. "הלילה, עם כול העורבים"
לא הצלחתי לעמוד לא ידעתי מה כול כך השפיעה עלי בזה התיישבתי על המיטה לאט המומה ומסוחררת.
"אני פשוט, לא מאמינה שהכול נגמר" אמרתי בקול רועד. "אני כול כך רגילה שאתם בתוך החיים שלי"
"וזה רע, ההרגל הזה, היה לך מזל שנפלת על עורבים שלא כמו כולם, בעולם בחוץ העורבים הרבה יותר נוראים מכאן" אמרה מהר. "אל תעשי את זה שוב, אל תפתחי לעורבים, תבטיחי לי" אמרה מהר והסתכלה עלי.
הרמתי אליה מבט מהיר. "תסמכי עלי, אני עם עורבים גמרתי" אמרה מהר.
התרוממתי אליה וחיבקתי אותה היא החזירה לי חיבוק מהוסס.
יצאתי איתה למרפסת. "תגידי לקאין שאני אשמח אם גם הוא יבוא להיפרד ממני" אמרתי בקול חלש.
היא הנהנה. "אנחנו ניפגש שוב אן, יום אחד" אמרה בחצי חיוך.
הנהנתי והרגשתי את הדמעות עולות. "שמרי על עצמך" אמרתי בגיחוך. שונאת פרידות.
"את יותר" אמרה בפנים רציניות.
היא עלתה על הגדר והפכה לעורב ראיתי אותה מתרחקת.
הרגשתי מחנק גדול כול כך יותר ממה שציפיתי.
שמעתי את השקט משתרר, הלילה היה קודר כול כך מצמרר מרוב שקט.
עמדתי דקות ארוכות והסתכלתי על השמיים.
"תמיד היית גרועה בפרידות" שמעתי קול מוכר כול כך והלב שלי הפסיק לעבוד.
הסתובבתי מהר רועדת.
העיניים נפתחו מהלם והלב צנח.
הוא עמד שם בחצי חיוך. "דיימון?" שאלתי בקול רועד.