סעיף נוסף פרק 20
הוא חייך בעדינות ועמדתי שם קפואה. "היי" אמר בקול שקט ופני מלאך.
היי? זה מה שיש לו להגיד? לא יצאו לי מילים מהפה, לא הצלחתי לזוז.
עצרתי את הנשימה לכמה רגעים ועצמתי עיניים לראות שאני לא מדמיינת. פקחתי אותם שוב והוא עדין עמד שם. "כן, גם לא ידעת להגיב טוב להפתעות" אמר בגיחוך.
עמדתי שם עם פני אבן. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי בקול עוקצני ורועד והוא הרים אלי מבט.
למה אמרתי את זה? למה אני לא רצה לחבק אותו? רוצי כבר!
הרגליים לא זזו, התנגדו לפעולה הזאת. "הפסקת לכתוב ביומן" אמר בקול שקט.
הלב שלי צנח איך הוא יודע שאני כותבת שם בכלל? "דאגתי" אמר בקול רגוע.
"איך.." ניסיתי להגיד לא הצלחתי. התחלתי להתנשם בכבדות כול כך הרבה שאלות הציפו אותי ולא ידעתי מה להתחיל. "איפה היית לעזאזל?!" שאלתי והרמתי את הקול.
"אני.."
"למה לא באת!? למה לא חזרת!?" אמרתי לא נתתי לו לענות.
"אני חזרתי, באתי, הנה אני" אמר בקול צלול. בלעתי רוק. "אן תירגעי, אני יסביר לך הכול"
"להירגע?, חצי שנה חיפשתי אותך, חצי שנה רדפתי אחריך, ולא הבאת רמז, כלום, פתאום אתה שולח לי מישהו לראות אם אני בסדר ולא בא בעצמך, אתה בא עכשיו ואומר לי להירגע?" שאלתי בקול מהיר.
עצמתי את העיניים שוב וניסיתי באמת להירגע נשמתי עמוק. פתחתי והוא עדין עמד שם. "איך..אתה יודע שכתבתי ביומן?"
הוא חייך. "אני ראיתי, את כול מה שכתבת" אמר.
"אתה היית כאן?" שאלתי בקול רועד.
"לא, היה לי יומן משל עצמי" אמר בחצי חיוך. "שחכתי להוסיף סעיף נוסף" אמר.
"סעיף נוסף?" חזרתי אחריו.
"כול מה שכתבת ביומן או שתכתבי בו אי פעם אני רואה, אני יכול לראות" אמר בחצי חיוך. "יש לי את אותו יומן, יומן מקביל שאם כותבים באחד מהם אפשר לראות בשניהם"
השתתקתי הייתי המומה לא ידעתי מה להגיד. היה כול כך הרבה שאלות וכולם נגמרו ברגע. "הפסקת לכתוב בו, למה?" שאל בקול מודאג.
השפלתי מבט. "כול פעם שכתבתי בו, הייתה לי תחושת הקלה שלא אהבתי, שלא רציתי שתהיה כאילו, הזיכרונות נעלמים לתוך היומן ונשארים שם" אמרתי מהר. "רציתי שהם היו אצלי, לא רציתי לאבד את זה" השתתקתי. "דאגת? למה עכשיו? לקח לי חודשיים לפתוח אותו ופתאום שבועיים שלא כתבתי דאגת?"
"בחודשיים שלא רשמת קיבתי שאת לא צריכה אותו, חשבתי שאולי זרקת אותו ועבר לך ממני אחרי שבוע שבועיים לא יותר" אמר בקול שקט.
גיחתי בזלזול. הוא לקח צעד אלי והתרחקתי ממנו. הוא נרתע קצת לאחור. "אן.." הוא התחיל להגיד.
"אתה מתכוון ללכת עכשיו? להעלם שוב?" שאלתי מהר.
"לא, לא הפעם, אני נשאר איתך" אמר בחצי חיוך.
"למה לא בא? מידי פעם לשאול לדבר לבקר.."
"זה יותר מסובך ממה שנדמה לך" אמר ונאנח.
"אז שלחת את קאין?"
"סוג של.." אמר בחצי חיוך.
השתתקתי לרגע לא יכולתי שלא להגיד לו. "התנשקנו" אמרתי מהר והוא הרים מבט.
"אני יודע" אמר מהר.
"הוא סיפר לך?" שאלתי כמובן מאליו.
"לא" אמר מהר.
"היית שם?" שאלתי המומה.
"סוג של.."
"סוג של מה?" שאלתי בעצבים.
"אני הייתי שם כן, קאין.. לא היה שם" אמר לאט.
התנשמתי בכבדות. "מה? מה זאת אומרת זה היה קאין, הייתי מזהה אותך"
"זה היה הגוף של קאין" אמר לאט. "אני נכנסתי בו, הוא לא יודע שהוא נישק אותך"
בלעתי רוק. "אני לא מבינה" אמרתי במלמול.
"יש לנו יכולת לעשות כישוף שאפשר להיכנס בגוף של עורב אחר לכמה זמן" אמר מהר. "אני עשיתי את זה, רציתי…לדבר איתך"
נתקפתי הלם, בגלל זה היה לקאין את המשפטים של דיימון. "אתה אומר לי..שהייתה יכול לראות אותי מתי שאתה רוצה, לשמוע ולראות מה שלומי כשאני כותבת ביומן ולעקוב אחרי מתי שנוח לך, ואני הייתי פשוט צריכה להשתגע חצי שנה מה איתך ומה קרה ואם הכול בסדר ולהיות בתוך בור בלי תשובות בזמן שאתה פשוט הסתכלת מהצד!?" הרמתי את הקול לקראת הסוף.
הוא השתתק. "לא חשבתי על זה ככה" אמר מהר. "אני פשוט רציתי לדעת שאת..בסדר"
"ברור שלא חשבת על זה! כי אתה אגואיסט!" אמרתי מהר.
"אן.."
"דיימון.." התנשמתי מהר. "תלך מפה" אמרתי בקול רועד והרגשתי מחנק.
"מה?" שאל מבולבל.
"מה ששמעת, אתה בא אלי פתאום כאילו כלום אני פשוט צריכה..קצת לחשוב" אמרתי מהר הלכתי לכיוון הדלת.
"אני עשיתי את זה כי דאגתי לך כי אהבתי אותך!" אמר מהר.
"לא" אמרתי וההרגשה של המחנק רק גברה. "עשית את זה כי…אתה עורב" אמרתי נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת בחוזקה.
סגרתי את התריס והתמוטטתי. מה עשיתי?
התעוררתי בעיניים כבדות הייתי על הרצפה נרדמתי.
התרוממתי לאט. הרמתי את התריס והמרפסת הייתה ריקה.
הסתכלתי על השעון 5 בבוקר. לקחתי מגבת ונכנסתי למקלחת, ניסיתי לחשוב עם באמת לא חלמתי.
התלבשתי ויצאתי לבית ספר באטיות. מייקל אספה אותי בדרך.
"מה קרה?" שאלה שראתה ואתי אם פני קרח.
"לילה ארוך" אמרתי מהר והסתכלתי מחוץ לחלון.
היא חנתה ויצאתי ראיתי על המכונית שלה עורב עם פס לבן בכתף,דיימון. "איך זה הגיע לכאן?" שאלה בהפתעה.
"עזבי, עורבים זה דבר מעצבן" אמרתי בעוקצנות והפניתי גב.
היא הלכה הליכה מהירה אחרי והאטה שהייתה לידי. "מה קרה אן?" שאלה בדאגה, כנראה דאגה שחזרתי שוב להיות דיכאונית.
"כלום, אני סתם עייפה באמת" אמרתי בחצי חיוך.
"החיוך המזויף חזר" אמרה והשפילה מבט.
נאנחתי. היום עבר לאט אבל עבר בסוף.
חזרתי הביתה ונכנסתי לחדר.
הוצאתי את היומן מהמגירה וראיתי את הדבר האחרון שכתבתי שם. 'רק בגלל שאני כותבת כאן כאילו אני מדבר אליך אז אני רושמת את זה: אתה אידיוט'.
סגרתי את היומן הוצאתי את השרשרת של הפתח שבא עם היומן והנחתי על היומן.
אני כבר עכשיו מתגעגעת לגאייה.
הצצתי בדלת של המרפסת והיה שם ריק.
לא יודעת מה קיבתי לראות שם.
הדבר שחיכיתי לו חצי שנה קרה, ופשוט סילקתי אותו, כאילו כלום.
לפחות אני יודעת שלא התאהבתי בקאין, זה היה דיימון.
נכנסתי למיטה והדברים שרציתי להגיד לדיימון עברו בראש.
אני הולכת להגיד לו את זה.
תגובות (1)
ישלך סיפור מדהים אבל את מעלה בקצב מהיר מידי.
עדחף שתעלי עם הפסקה של יום או חצי יום כדי להשאיר במתח