סעיף נוסף פרק 21 ואחרוןןןןןןן!!!!!!!!!!!!!!!!!

התעוררתי בבוקר שבת אחרי יומים שלא ראיתי עוד את דיימון.
אני יוכל את עצמי אם פספסתי את ההזדמנות להגיד ולהבין כול כך הרבה דברים.
אבל התעוררתי לתקתוקים בדלת הזכוכית.
הסתכלתי וראיתי את דיימון בחוץ הוא הסתובב כנראה נתן לי להתארגן.
יצאתי החוצה בלי להתארגן בפיהוק קטן.
"דיימון.."
"רגע, לפני שאת מתחילה אני רק רוצה להגיד לך כמה אני מצטער, וכמה אני מתחרט על הכול, ויש לך את כול הסיבות בעולם לכעוס עלי" אמר מהר. "ואני יבין אם את רוצה קצת זמן, רק חשוב לי שתדעי שלא עשיתי שום דבר בכוונה לפגוע בך"
השפלתי מבט. "קאין סיפר לי למה הלכת, לא הבנתי למה לא באת לבקר.."
"אני…"
"זה לא חשוב עכשיו" אמרתי מהר.
"אני מצטער" אמר בפני מלאך.
"כשעזבת אותי שם, הרגשתי שאני מתמותת דמיינתי את עצמי באה הביתה ומתאבדת" אמרתי בקול שבור כשנזכרתי. "בשבועיים הראשונים לא רציתי לקום מהמיטה, לא רציתי לנשום בלעדייך" אמרתי מהר. "אבל הייתי חייבת" אמרתי והשפלתי מבט. ועלו לי דמעות. "אף אחד לא היה כאן כדי להציל אותי, חיפשתי מה עשיתי חיפשתי על מה להגיד מצטערת" נשמתי. "לא מצאתי"
הסתכלתי עליו, המבט שלו היה חתום עלי לא זז לרגע נראה שרק רצה לחבק אותי. "רק תן לי להבין, מה חשבת..שתבוא ואני יקבל אותך בזרועות פתוחות?"
"לא יודע, שהייתי איתך ביער לפני כמה ימים בתור קאין, החזקתי את עצמי כול כך להגיד לך שאני בא שאני כאן שאני חוזר, באתי להגיד לך אבל נתת לי סטירה" אמר בגיחוך.
"בצדק" מלמלתי. "מה אתה רוצה שיקרה עכשיו? שהכול יחזור לקדמותו?"
"כן" אמר בעדינות. "לא יהיה קל אבל אנחנו נוכל להתגבר על זה" אמר בחצי חיוך.
"לא דיימון אנחנו לא" אמרתי מהר.
"תתני לי עוד הזדמנות" אמר בפני מלאך.
"רק תגיד לי, הייתה אם מישהי אחרת בזמן הזה?" שאלתי והרמתי אליו מבט.
הוא לקח נשימה גדולה. "אני מצטער" אמר והרגשתי את הלב שלי מתמותת.
"אתה אוהב אותה?" שאלתי בקול רועד.
"לא" אמר מהר. "זה הי רק כדי לנסות להתגבר.." הוא השתתק.
"עלי" השלמתי.
"זה היה ניסיון עלוב באמת, אני אוהב אותך"
"תגיד שאתה מצטער, בימיים שלא הייתה כאן הלכתי הלוך ושוב גררתי את עצמי, הייתי טיפשה, הייתי צריכה לדעת" אמרתי בקול נשבר. "אולי הייתי נאיבית, אבל אף פעם לא איבדתי תקווה, היו לי כול כך הרבה חלומות עליך ועלי והכול התנפץ." השתתקתי.
"אתה יודע.." התחלתי להגיד אחרי שתיקה קצרה. "אם היית מגיע אלי לפני שבועיים, הייתי קופצת עליך, לא היה אכפת לי אם אתה עדין אוהב אותי או לא" אמרתי לאט. "פשוט זה משהו שחיכיתי לו חצי שנה" אמרתי במחנק וניגבתי את הדמעות שברחו.
הוא התקרב אלי מהר והחזיק את הידיים שלי, נבהלתי מהמגע הפתאומי, אני מרגישה אותו שוב.
"אן אני בחיים, אבל בחיים, לא יפגע שוב, לעולם, אני מבטיח" אמר וחיזק את האחיזה בי.
"לא אתה לא תפגע בי" אמרתי מהר. "אני לא ייתן לך" אמרתי בחצי גיחוך.
הוא עלה חצי חיוך. "אבל אני גם לא אתן לך עוד הזדמנות" אמרתי מהר.
הוא מחק את החיוך. התנתקתי ממנו והלכתי אחורה צעד אחד.
"אני הלכתי כי רציתי להגן עליך"
"לא" אמרתי בקול רועד. "קיארה צדק" מלמלתי. "הייתי רק רצון בשבילך, הלכת שהרצון הזה נגמר ומצאת תרוץ למה ללכת" אמרתי בקול גבוה יותר. "הרצון של להיות איתי חזר שוב, והנה אתה כאן" אמרתי ובלעתי גוש רוק בגרון. הוא השתתק. "תגיד לי אם זה לא נכון" אמרתי בקול מתחנן כמעט.
נראה שנשם בכבדות ולא ענה. "עכשיו את מקשיבה לקיארה?"
גיחתי. "זאת התשובה שלך?"
"את לא רצון בשבילי, את הרבה יותר מזה, תמיד היית"
"ניסיתי לשכוח ממני" אמרתי בקול צרוד.
"כי חשבתי ששכחת ממני, זה היה בחודשיים שלא כתבת ביומן" מיהר להגיד.
"רק רציתי לדבר איתך שוב, אני יכולה להרפות ממך עכשיו" אמרתי והרגשתי דקירה בלב.
"אני מבין שאת כועסת, אבל…אן אני אוהב אותך"
בלעתי את גוש הרוק הנוסף שהיה לי בגרון. "זה לא עוזר שאתה אומר לי שאתה אוהב אותי, ואז קורע אותי לשניים" אמרתי מהר בלי להסתכל עליו ואז הרמתי מבט.
רציתי לחבק אותו רציתי לנשק אותו אבל לא עשיתי את זה, החזקתי את עצמי. "כן, אני זוכרת, את אותם הימים שלנו, שלעולם יצאו ממני" אמרתי בחצי חיוך. "ואני יודעת שאתה ראית מה עשית לי, איזה אושר גרמת לי" אמרתי מהר. "נמאס לי מהתירוצים שלך, למה אתה חוזר והולך הולך וחוזר"
"זה לא יקרה שוב" אמר כאילו מתחנן.
"אני רואה את הפנים שלך בעיניים שלי, כול אחד מחפש מה הולך להיות הסוף כאן, וזה הורג אותי לראות אותך וללכת אחרי כול הזמן הזה" אמרתי בקול שקט. "עכשיו אני יודעת מה יהיה בלעדיך, אני פחות מפחדת מזה" נשמתי. "מעולם לא רציתי את זה, מעולם לא ביקשתי שזה יקרה, אבל מי אני שיחליט וישלוט" אמרתי בלי להסתכל עליו.
הוא התקרב אלי שוב ותפס את הפנים שלי בדיוק כמו פעם שבאנו להתנשק. "תני לי להוכיח לך" אמר בקול אטום. "אני לא רוצה לוותר עליך"
"אתה ויתרת כבר ממזמן" אמרתי והשפלתי מבט.
"את רוצה שאני ילך עכשיו?" שאל בעדינות.
"כן" אמרתי מהר. "אבל לפני זה.." אמרתי ונכנסתי לחדר לקחתי את היומן מהשולחן עם השרשרת ויצאתי שוב והוא עמד שם כמו פסל. "תיקח את זה איתך, אין לי מה לעשות עם זה" אמרתי ודחפתי את זה לידיים שלו. "ותבטיח לי שלא תבוא אלי יותר, לעולם" אמרתי בקול גבוה.
"אני מבטיח, אבל אני מטיח גם להיות כאן שתבקשי" אמר מהר. "ובגלל זה, אני משאיר לך את זה, וכול בוקר אני יפתח את זה ויראה אם את מבקשת שאני יבוא" אמר ומסר לי את היומן.
לקחתי אותו וגיחתי. "זה לא יקרה" אמרתי והעפתי את היומן דרך המרפסת.
הוא נראה המום. "איך אמרת?" שאלתי בקול רועד וירד לי כבר דמעות. "סעיף נוסף?"
היית רק עוד סעיף נוסף בחיים שלי שהגיע לקיצו,אתה פשוט תהיה עוד אחד מהסעיפים בהמשך החיים שלי" אמרתי מהר וניסיתי להחזיק את הדמעות.
התקרבתי לדלת והחזקתי אות הידית בחוזקה.
השתתקנו שנינו, עברו לי כול כך הרבה תמונות איתו בראש.
"את אוהבת אותי?" שאל בתקווה.
"כן" אמרתי מהר.
"את נותנת לי עוד הזדמנות?"
בלעתי את הרוק ולקחתי נשימה. "לא" אמרתי בקול רועד והסטתי ממנו מבט הצידה.
"יכול להיות שתשני את דעתך?"
"לא" אמרתי בקול דועך.
דיימון נראה המום. "ביי דיימון" אמרתי בקול נוקשה והחזקתי את הדמעות. ראיתי מה הוא מרגיש, את אותה ההרגשה שהרגשית כלפיו אז.
עצמתי את העיניים חזק וזלגו לי שתי דמעות שפתחתי אותם הוא כבר לא היה שם.
התמוטטתי, בקושי נשמתי ניסיתי להתאפק לא לצרוח.
הכאב של החצי שנה האחרונה הכול נפל עכשיו הכול חנק אותי. הכאב שהוא עזב פעם קודמת חזר.
אבל דבר אחד ידעתי. לא התחרטתי על מה שעשיתי עכשיו.
הרגשתי את ההרגשה שחיכיתי לה כול כך הרבה זמן. הקלה.
אני סוף-סוף יכולה להגיד שזה נגמר.
אחד הסעיפים שאני לעולם לא ישכח, זה העורבים, ולעולם לא יפסיק לקוות שאני עוד יזכה לראות את קאין וגאייה, ואפילו את קיארה, ואולי גם את דיימון זה לא יהיה כזה נוראה.
בכול זאת זכיתי לחוות סעיף שאף נערה לא תזכה.
להיות עם עורב.

הסוף