סעיף נוסף פרק 5

כבר שעה אני יושבת ומסתכלת על היומן, תוהה מה לכתוב ואיך, ואם בכלל.
אני מודה, מה שקיארה אמר לי השפיעה עלי, למרות שאמרת אף פעם לא להקשיב לו.
אבל גם אמרת שאף פעם לא תעזוב אותי.
הייתי היום באגם, הפעם הראשונה שראיתי את קיארה שם, הוא אוהב נוסטלגיות לפי מה שהבנתי בגלל זה הוא לקח אותי לשם. האגם נראה נורא, כאילו מלחמת עולם עברה שם, אף דבר אחד לא נושם שם אפילו לא הצמחים. ומים אין, המקום נראה כמו גיהינום, כאילו מגיעים ליער רפאים.
אני נזכרת בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתי בת 14, הוא הצליח להרשים אותי, וזה הפחיד אותך.
נכנסתי ליער שלנו לבד, היה שקט כול כך באותו ערב ששמעו כול רחש של עלה זז.
שמעתי ציפורים עפות, ואת הרעש שהעצים עושים ברוח.
הגעתי כמעט עד לעץ, התחיל להיות ריח מגעיל של משהו מת, המשכתי ניסיתי להתעלם.
ואז ראיתי שני עורבים אוכלים חפרפרת מתה. נרעדתי כולי והתכווצתי מהסירחון.
שני העורבים הסתכלו עלי וכמו מטומטמת פשוט התחלתי לרוץ קדימה מאחורי העץ, המשכתי לא הסתכלתי אחורה ובקושי ראיתי קדימה, שמעתי מעלי ציפור וראיתי מולי אגם שקט פתאום ואז נער גדול ממני בגיל שלך הופיע מולי בחיוך מתעניין.
"אל תפחדי" אמר לי בחיוך שלו. "את בתך אן" הוא אומר לי בפנים נחמדות.
אני מסתכלת עליו לא מבינה. "אני קיארה..שמעתי עליך הרבה" הוא אמר בקול נקי.
"מי אתה?" שאלתי מבולבל.
"אני חבר של דיימון, חבר טוב שלו"
"אתה.."
"כן אני עורב…יש בעיה?"
"לא, ממש לא" אמרתי ונרגעתי קצת נתתי חיוך והוא השיב בחיוך שלוו.
"זה..הייתה אתה? מי שאכל את ה.."
"כן.." הוא אמר בקול גאה. "מה? לא ידעת?" הוא שאל וגיחך. "דיימון לא סיפר לך שאנחנו אוכלי נבלות?"
בלעתי את הרוק בצורה בולטת והוא פשוט חייך. "לא יפה מצידו.." הוא אמר בקול מתחכם
ואז באת ולקחתה אותי אחורה.הייתי מאחוריך והסתכלתי עליך, לא הפנתה אלי מבט הסתכלת על קיארה בפנים חתומות עליו. "דיימון הנה אתה! למה התעכבת!? כמעט סיימתי את כול החפרפרת לבד! לא הייתי משאיר לך הרי אתה יודע אנחנו אנוכיים ו.."קיארה אמר בחיוך משועשע.
"שתוק!" אמרת בקול נרגז שאף פעם לא שמעתי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותך עצבני.
"הכרתי את החברה שלך..אני מקווה שלא אכפת לך…סוף-סוף כן…רציתי כבר הרבה זמן להכיר אותה רשמית"
"דיימון..מה הולך כאן?" שאלתי אותך בקול שקט.
הפנתה אלי חצי מבט בגלל הקול הדואג שלי והסתובבת שוב.
"דרך אגב…זה לא יפה שאתה לא אומר את האמת לחברה שלך..ועוד לא סיפרת לה עלי..ממש נעלבתי, זה באמת פוגע רק שתדע"
"קיארה אני נשבע לך שעוד פעם אחת אני רואה אותך מתקרב אליה אני מחסל לך את הצורה" אמרת בקול תוקפני כול כך שגרם לי לצמרמורת שהרגשת כי החזקת לי את היד מאחורה.
"אווץ..עוקץ" הוא אמר בקול מתחכם. "אז בו אני יגיד לך משהו…אתה לא מאיים עלי, ואני לא הולך לפגוע בחברה הקטנה שלך…" הוא אמר והסתכל עלי מאחורי הכתף שלך כאילו רוצה לאכול אותי. "בינתיים" הוא הוסיף בחיוך קר. הכנפיים שלך יצאו פתאום מאחורה והסתובבת אלי, הסתכלת עלי מלמעלה בפרצוף קרח אבל דואג.
"תעצמי עיניים" אמרת בקול שקט וחיבקת אותי. הסתכלת עלי מלמעלה חיכית שהעצום. עצמית עיניים בייאוש ואז הרגשתי רוח חזקה פחתי וראיתי שאנחנו באוויר, נהיה לי צמרמורת וחיבקת אותי חזק, והרגשתי הכי מוגנת בעולם. נחתת מהר מול הבית שלי והסתכלת עלי. "אמרתי לך לעצום עיניים!" אמרת וכבר לא ראיתי את הכנפיים.
"לא אמרת שאסור לפתוח אותם" אמרתי בחצי חיוך אבל לא הגבת לחיוך.
"כנסי לחדר שלך, אני יראה אותך כבר שם" אמרת וחיכתה שאכנס לבית. נכנסתי לבית בלי להגיד מילה, בפנים מודאגות הלכתי יישאר לחדר וסגרתי את הדלת, ואתה כבר הייתה שם.
"דיימון.." אמרתי בקול שקט מחכה לתגובה.
"תבטיחי לי! תבטיחי לי שאת לא תדברי איתו יותר לא איתו או לא עם כול עובר אחר בלי שאני יודע!" אמרת יישאר והחזקתה אותי.
"קודם תבטיח לי שתספר לי הכול עכשיו…על..העורבים" אמרתי בפנים של קיר. נשמת עמוק ובייאוש.
"לא היית צריכה לרואת את זה…זה.."
"דיימון…לא חשוב מה תגיד…או מה תחדש לי, אני תמיד יאהב אותך, תמיד! אני לא יפחד ממך אף פעם!"
"זה לא עניין של לפחד כאן…זה עניין של אמון יותר"
"אם אתה לא מספר לי כלום…איך אתה רוצה שהיה לי אמון בך?"
"כנראה את צודקת..כמו תמיד" אמרת ונתת חיוך קטן והרפת את הידיים שלך ממני. "אז..מאיפה להתחיל?"
"יש משהו שנתקע לי בראש ש..קיארה אמר…אנוכיים?"
נתת חיוך עצוב והתחת לדבר. "העורבים הם חיות..רעות, יש להם כול תכונה מגעילה שיש אצל אדם, אנוכיים, שקרנים, סכסכנים, ערמומיים, צבועים…הכול כדי שלהם יהיה טוב, הכול כדי…שהם יסיגו את המטרה שלהם" אמרת וראיתי כמה קשה לך לספר לי את זה.
"אתה לא כזה" אמרתי בקול שקט והתקרבתי אליך.
"לא כולם ככה…אבל הרוב..כמו שראית את קיארה הם כאלה ואפילו גורעים יותר, יש פחות יש יותר אבל..אין בכלל, זה חלק מהתכונות שלנו, אנחנו לא יכולים לברוח מזה או להפסיק את זה…זה כמו שיגידו לך להפסיק להיות בן אדם, את לא יכולה"
התיישבתי על המיטהעקבת אחרי במבט שלך. "אני לא מבינה, למה אתה לא מספר לי מהתחלה"
"זה לא משהו שאני גאה בו אן.."
"ו…ה..אוכל.." עברה בי בחילה שנזכרתי בחפרפרת המתה.
"כמו שאמרתי לך רק…ש…צנזרתי קטע לא חשוב גם עכשיו.."
"נבלות?" אני השלמתי את המשפט בשאלה מצמררת.
"כן.." אמרת והשפלת מבט. "אני מגעיל אותך?" שאלת והתקרבת מאט, חששת להתקרב עוד.
"לא..ממש לא. אני לא נגעלת ממה שאחרים אוכלים.."
,אז..הצמרמורת מה זה היה?" שאלת בחיוך מתחכם והתיישבת לידי. הסתכלתי עליך בחיוך, נשכבתי והנחתי ראש על הרגלים שלך.
"אמרתי שאני לא נגעלת ממה שאוכלים לא מהאוכל עצמו..יש הבדל..נראה לי" אמרתי בחיוך קטן וליטפת אותי בשיער.

אני קמה בבוקר מבולבלת לגמרי ורואה שהשארתי את היומן פתוח מאתמול בלילה אני הולכת בהליכה עקומה למקלחת ושוטפת את הפנים היבשות מהדמעות של הלילה.
אני מסתכלת במראה והעיניים שורפות ומרגישה בכול הפנים כובד.
אני נראת כמו מכשפה עם השיער המטולטל הזה עכשיו, והפוני שלי בכלל נעלם.
התמונות מהחלום מתחילות לחזור, מבולגנות כנראה, אבל מצמררות.
אני זוכרת עורבים עפים בשמיים, וכול מקום שהם עוברים נהיה שחור יותר ויותר, ואז ראיתי חושך מוחלט מקיף אותי שאני לא מצליחה לראות את עצמי. ואז דיימון הופיע, הוא חייך עלי מהחיוך שגורם לי להסמיק, אבל משהו היה בו שונה הוא היה..רע יותר, הבעת פנים רעה.
אני זוכרת שראיתי אותו עם הכנפיים שלו, והוא לא עמד על הקרקע הוא ריחף באוויר כמה מטרים קטנים מהקרקע. הוא התקרב אלי בפנים מאיימות. ואז התעוררתי.
הצלצול של הפלאפון הסית אותי מהמחשבות, אני הולכת לחדר ועונה.
"ערה?" מייקל שואלת בקול עייף.
"בלי ברירה.."
"אמ..תקשיבי אני חולה, אני לא אוכל לקחת אותך לבית ספר…"
"אה..אוקי.."
"אבל דיברתי אם גאייה היא אומרת שקאין יכול לקחת אותך והיא תהיה שם, הם יאספו אותך.."
"מה?! לא, לא!!"
"מה ההיסטריה?" מייקל שאלה מבולבלת וחצי מבוהלת.
"אני וקאין זה לא חיבור טוב מייקל! ממש ממש לא טוב!"
"אן..את מגזימה הוא לא יפגע בך..כן הוא מוזר אבל..הוא בן אדם את יודעת…וחוץ מזה גאייה תהיה שם"
שתקתי לא ידעתי מה להגיד. "את סתם נלחצת מכול בחור שמנסה להתחיל איתך! ממה יש לך לפחד ממנו?"
"אני לא מפחדת ממנו!"
"אז מה הבעיה?"
"כלום..לא חשוב, תודה, תרגישי טוב" אני אומרת ומנתקת בלי לומר עוד מילה.
אני לא יודעת אם קאין יודע שאני יודעת עליו, על מי הוא באמת, אבל נאי יודעת מה עורבים מסוגלים לעשות לבני אדם רק בגלל שעמום, בגלל זה דיימון תמיד הרחיק אותי מהם. אני מתארגנת מהר,לוקחת את התיק ויוצאת מהבית.
אני הולכת בכביש שמסביבו רק היערות, כביש שכמעט ואין מכוניות שנוסעות בו.
אני מגיעה לאמצע הדרך ושומעת מכונית מאחורי מתפללת שזה יהיה כול אחד חוץ מקאין. כמובן..אין שחכתי זה החיים שלי כול מה שאני לא רוצה קורה. המכונית שלו עוצרת לידי ונפתח החלון ואני רואה את גאייה ואת קאיין מסתכל להמשך הכביש בלי להעיף בי מבט.
"אן..את לא היית בבית שלך..מייקל לא הודיעה לך?" גאייה שאלה מאחורי החלון הפתוח בחצי חיוך מבולבל.
"היא הודיע לי, אבל יצאתי מוקדם, אני האוהבת לטייל זה בסדר" אני אומרת מנסה בנחמדות.
"אוקי, בואי תכנסי…" היא אומרת ונותנת סימן עם הראש לדלת האחורית.
"לא זה בסדר לא נשאר עוד הרבה" אני אומרת מנסה בביטחון.
"אן…תכנסי ירד גשם עוד מעט…את תירטבי" קאין אומר ומעיף בי מבט קר.
"אני לא מפחדת מגשם זה בסדר תודה"
"וממנו את מפחדת?" גאייה שואלת מבולבלת לגמרי. קאין מסתכל עלי שוב בחיוך משועשע מחכה לתשובה מעניינת.
"א..לא..ממה לא פשוט.."
"למה את כול כך קשה! פשוט תכנסי אנחנו לא נושכים!" גאייה אומרת בחצי חיוך אני נותנת חיוך מזלזל ונכנסת למכונית בלי ברירה ובהיסוס רב. אני מתיישבת וחוגרת ורואה את קאין מסתכל עלי דרך המראה בעיניים בוכנות, אני נותנת לו מבט חזרה ומפנה מבט לחלון.
כול הנסיעה ישבנו בשתיקה מביכה..לפחות מבחינתי, קאין החנה את המכונית וגאייה יצאה ואני אחריה .
"את רואה לא היה כזה נורא נכון?" גאייה שואלת בחצי חיוך.
"כן.." אני ואמרת בחיוך ומגחכת.
"את באה?" היא שואלת ונותנת צעד קדימה, אני מהנהנת ובאה אחריה.
"שנייה.." קאין אומר ואני שומעת סגירת דלת, שנינו מסתובבות אליו. "אני יכול שנייה לדבר איתך? אן?"
"למה? מה אתה רוצה ממנה?" גאייה שאלה ובכנה אותו.
"לדבר…אפשר?" קאין אמר סגר את המכונית והתקרב אלינו.
"זה בסדר..לכי ניפגש בכיתה" אני אומרת לגאייה בחצי חיוך, היא נותנת עוד מבט לקאין שנראה כמו מבט הזהרה והלכה.
שתקנו כמה שניות הסתכלנו אחד על השני והשפלנו מבט ככה כמה פעמיים. "אז..מה רצית?" אני שואלת בסוף בהיסוס.
"לא יצאה לנו לדבר..עד לפני יומיים, כשהסעתי אותך לטורנדו.."
"כן…היציאה הפתאומית שלי…קורה לכולם לא?"
"כן, קורה לכולם אבל, תלוי איך ועל מה"
"והכוונה שלך היא?"
הוא נתן חצי חיוך. "זיהית את הריח" הוא אמר בקול חלש והסתכל עלי. השפלתי מבט בלי לדעת מה להגיד. "איך?" הוא שאל וחיכה לתשובה.
"אמ..פוקס?" אני אומרת בחצי חיוך שנמחק מהר מהרצינות בפנים שלו. הוא לא אמר כלום כנראה שעדין מחכם לתשובה נכונה. "יש לי..עבר עם עורבים" אני אומרת לאט ובייאוש.
"אהא" הוא ממלמל בשקט עקף אותי מהצד והלך.
כמה שניות אחרי זה התחיל לרדת גשם, ברור עורבים שונאים גשם או כול דבר רטוב…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך