סעיף נוסף פרק 6

אני יושבת בשיעור מאחורה וכותבת. אם הייתה יודע את זה הייתה הורג אותי. הלימודים שלי היו חשובים לך יותר מידי לפעמיים, זה הצליח לעצבן אותי. וגם אותך.
העניינים רק מסתבכים כאן, וזה נראה לכיוון הרע. כן, בשבילך ל 'מסתבכים' היו שני כיוונים.
מסתבכים לכיוון הטוב או לכיוון הרע..אף פעם לא הצלחתי להבין את הכיוון הטוב של זה אבל..זה הייתה אתה.
ושהייתי אומרת לך לכיוון הרע בלי להבין חצי מהשאלה, הייתה מחייך ואומר "יופי..זה אומר שאת מתקרבת לסוף". זה היה נשמע מחריד, כול פעם מחדש אחרי כמה פעמיים היה לי מה לענות לך חזרה לזה. לסוף הטוב או הרע? ושוב הייתה מחייך ואומר..שאת זה אני צריכה לגלות.
ופה אף פעם לא היה לי מה לענות לך חזרה.
זה היה ביום הראשון שרבנו, בפעם הראשונה, אם אפשר שלקרוא לזה מריבה.
אז אני הולכת לתאר כאן עוד דו שיח שלנו, בין הקשים בניהם. אבל גם זה סוג של זיכרון טוב, כול עוד הוא איתך.
כשקראתי את העיתון ובכותרת הראשית היה…ששני ילדים בני 8 הותקפו עלי ידי קבוצת עורבים, והם נמצאים עכשיו בבית החולים במצב קשה.
נפגשתי איתך אחרי בית ספר כשהופתע בחדר שלי כרגיל ופשוט שמתי את העיתון מול העיניים שלך.
העפת בו מבט וחייכת. "כן שמעתי על זה.." אמרת וקמה אלי ונתת לי נשיקה בשפתיים וניסית להמשיך.
"זה מה שיש לך להגיד?" שאלתי טיפה בתוקפנות.
"מה את רוצה שאני יגיד על זה?"
"לא יודעת..זה החברים שלך אולי?" הסתכלת עלי בהפתעה בחיוך מגעיל, הפעם הראשונה שראיתי את החיוך המגעיל שלך.
"החברים שלי?" שאלת בנימה מגעילה.
"נו דיימון אתה יודע למה אני מתכוונת"
"לא..בוא תסבירי לי…החברים שלי?"
"דיימון הם כמעט הרגו אותם!"
"ומה אני אשם בזה?"
"לא אמרתי שאתה אשם פשוט…לא יודעת, תעשה עם זה משהו?"
גיחכת טיפה והנהנת ללא. "אן..אני לא יכול לשנות את זה רק כי את רוצה את לא יכולה לשנות משהו כול כך גדול..אני לא 'מנהיג' או משהו, אין לנו מנהיגים, אצלנו זה כול אחד לעצמו ולפעמיים אנחנו מגנים אחד על השני"
"אתה מדבר כאילו זה חוקים שאסור להפר אותם!" שתקת. "זה אידיוטי!"
"בני אדם ועורבים מאז ומעולם היו אויבים, זה לא שהייתם מודעים לנו חוץ מעוד סוג של ציפורים אבל…פה ושם תמיד תשמעי על תקיפות, של עורבים לבני אדם, אני לא יכול לעשות עם זה כלום"
"וזה בסדר מבחינתך?"
"לא אמרתי את זה…"
"אני לא מבינה למה! איזה סיבה יש לכם לתקוף בני אדם?!"
"כשבני אדם נכנסים לטריטוריה פורץ אצלנו מן..זעם שאי אפשר לשלוט בו, ויש הרבה סיבות, נכון לא תמיד צודקות, שגורמות לעורבים לתקוף בני אדם, אין לי מה לעשות עם זה"
"זה היה באמצע פארק…תסביר מה גרם להם לתקוף אותם?!"
"יכול היות שהילדים הציקו להם, עורבים מחזירים ואז מצטרפים עורבים אחרים" שתקתי לא ידעתי מה להגיד, חשבתי שכול העניין הזה דבילי לגמרי. "בגלל זה אני אומר לך להתרחק מכולם את מבינה!? העורבים לא…אוהבים בני אדם, עורב זה חייה רעה כבר הסברתי לך, הוא יכול גם לתקוף בן אדם בלי סיבה מוצדקת סתם כי משעמם לו או סתם כי אותה אחת מוצת חן בעיניו"
"בגלל זה שונאים אותך עכשיו? כי אתה איתי? כי אתה..אם בן אדם?" הנהנת בפנים מהוססות, ונשכת את השפה שלך.
"תביני..ירצו לפגוע בך כי אני איתך, כמו שקרה אם קיארה לא ממזמן.."
"קיארה רצה לפגוע בי?"
"אני לא יודע בוודאות, אבל קיארה הוא בין העורבים הערמומיים שאני מכיר"

–

צלצול לסיום השיעור גרם לי להפסיק לכתוב באמצע. סגרתי את היומן מהר והכנסתי לתיק.
אני יוצאת מהכיתה הבית ספר מלה תלמידים, בגלל שבחוץ יורד גשם אף אחד לא יוצא החוצה. אני עוברת בין הכיתות, מתכוונת לצאת כי לי הגשם לא מפריע.
הרגשתי שיד תפסה אותי מהצד ודחפה אותי, ניסיתי להתנגד אבל לא הצלחתי, נדחפתי לתוך כיתה ובאתי לצעוק אבל יד סתמה לי את הפה ואז ראיתי את קאין.
"סליחה! לא רציתי להביל אותך! פשוט ידעתי שאם ארצה לדבר איתך את היית מתחמקת אני צודק?"
"אהא" אני אומרת בקול לא ברור שהיד שלו על הפה שלי. הוא הוריד יש מהפה שלי וסגר את דלת הכיתה הריקה.. "מה אתה רוצה?" שאלתי בקול תוקפני.
"לדבר.."
"כבר דיברנו לא?!"
"כן..אבל אז התחיל השיעור.."
"התחיל השיעור או שהתחיל לרדת גשם?" אני שואלת בחוצפנות.
"אל תשחקי איתי!"
"אני לא מפחדת ממך!"
"באמת? כי זה לא היה נראה ככה שגאייה ניסתה לשכנע אותך להיכנס למכונית בבוקר…"
"לא רציתי אוקי?"
"התחמקת ממני למה?"
"אמרתי לך יש לי עבר עם עורבים…אני לא רוצה שום קשר איתם בכול ה 80 שנה המסכנים שנשארו לי לחיות!"
"אוקי..אז מה העבר?"
"א..אני לא חייבת לספר לך!"
"כן את כן!"
"תכריך אותי.." אני אומרת והוא משתתק. "יופי..אני שמחה שהגנו להסכמה" אני אומרת ומנסה לעקוף אותו מהצד.
"חכי..את..הבחורה היחידה שהצליחה לעניין אותי כאן, אני לא ממש רציתי להגיע לכאן, כמו שראית גאייה יותר נהנית ממני כאן"
"מה אני אשמה?"
הוא מגחך טיפה. "רואים שהקרת עורב בעבר..בתגובות שלך.."
"טוב קאיין..אם לא הבנת אז.. אני לא רוצה שום קשר איתך, ואני לא הולכת לספר את זה לאף אחד אם זה מה שאתה דואג.." אני אומרת במהירות. "זה לא שמישהו יאמין לי גם אם כן" אני ממלמלת בשקט ויודעת שהוא שמע.
"אני לא שונא בני אדם" הוא אומר בקול שקט ומסתכל עלי.
"כן? אז למה גאייה בכנה אותך כול כך שרצית לדבר איתי לבד?"
"אמרתי שאני לא שונא..לא אמרתי שאני לא, לא מסוגל לפגוע בהם" הוא אמר בחצי חיוך. גלגלתי עיניים והנהנתי בשלילה. "אני מספר לך את הסיפור שלי ואת את שלך לי סוכם?"
"לא..לא כול כך מעניין אותי למה אתם כאן"
"את לא פוחדת שנפגע במישהו.."
"כמו שזה נראה גאייה לא מסוגלת לפגוע בבני אדם דווקא להפך זה נראה שהיא אוהבת אותם, והיא שומרת עליך שאתה לא תפגע אז לא…אני לא דואגת" אני אומרת ועוקפת אותו מהצד והפעם הוא נותן לי.
"הוא עזב אותך..ופגע בך.." קאין אומר לפני שאני מספיקה להתקרב לדלת.
"על מה אתה מדבר?" אני שואלת ומסתובבת אליו.
"אמרת שיש לך עבר עם עורבים..אני רואה שאת באמת לא מפחדת אז, זה לא שעורב פגע בך פיזית, אלה נפשית…בגלל זה את לא רוצה קשר לעורבים יותר הוא תקוע לך בראש, את עדין אוהבת את אותו עורב נכון?"
"לא, לא נכון"
אני אומרת ויוצאת מהכיתה גאייה מסתכלת עלי בחיוך ואז מוחקת אותו בגלל הבעת הפנים שלי.
"אן..מה קרה?" היא שואלת בדאגה, נראה לי.
"כלום, לא עכשיו אוקי?" אני אומרת בחצי חיוך והולכת.
אני הולכת ללוח השינויים רואה את השעה הקרובה פנויה. אני מחפשת לי מקום לשבת, מקום לבד שאוכל לכתוב.
אני יוצאת מבית ספר אחרי כמה דקות שלא מצאתי מקום לבד.
הגשם חזק ומשמיע קולות של ניפוצים, אני ממשיכה להתקדם בלי לחשוש, הטיפות קרות יותר מהרגיל ומתחיל רוח.
"אן!" אני שומעת מאחורי ואני מסתובבת. אני רואה את גאייה בכניסה לבית ספר ורואה שהצלחתי להתרחק משם דיי מהר. היא לא מתקדמת לעברי רק מסתכלת עלי. "לאן את הולכת?" היא צועקת מרחוק.
"הביתה! אני לא מרגישה טוב.." אני צועקת חזרה והרגשתי שתי דמעות יורדות.
"אן..אני..רוצה לדבר..בואי..בבקשה" היא אמרה כול חלק של המשפט בשקט יותר. היא המשיכה להסתכל עלי ברחמים והתקדמתי לעברה בייאוש ונעצרתי.
"זה לא יכול לחקות?" אני אומרת בקול גבוה
"בבקשה?" היא אומרת בקול חלש יותר משלי. אני מגיעה אליה והיא לוקחת ממני שתי צעדים בגלל שאני רטובה. בגלל הפנים רטובות איי אפשר לראות שירדו לי דמעות, אלה עם כן העיניים הספיקו להיות נוצצות. אני מסתכלת עליה בלי לומר מילה מחכה לאיזה שהו שאלה או הבהרה ממנה.
"קאין עשה לך משהו?" היא שאלה בסוף בקול שקט, שבקושי הצלחתי לשמוע בגלל הגשם.
"לא..הוא לא עשה לי כלום" אמרתי ישירות.
"פשוט..ראיתי אותך יוצאת מכיתה ריקה וכמה זמן אחריך קאין יצאה…"
"זה כלום, הוא באמת לא עשה לי כלום גאייה זה בסדר אין לך מה לדאוג"
"פשוט..קאין לא מדבר כאן עם אף אחד הוא לא מעוניין..הוא רק רוצה לעוף מכאן ואת היחידה שהוא מדבר איתה…הוא מחבב אותך נראה לי"
נתתי חיוך קטן עצוב ומחקתי. "גאייה.."
"אני רק רוצה לדעת עם….את.."
"בקטע שלו?" אני שואלת בהיסוס רב.
"מה!? לא, לא, לא ממש לא! לא הבנת אותי…רציתי…" היא עצרה שנייה ובחנה אותי, לא הבנתי מה היא רוצה. "לא חשוב עזבי" היא אמרה נבוכה ובאה לפנות לכיוון הדלת.
ואני הלכתי הסתובבתי ונכנסתי שוב לגשם, מרגישה את הטיפות הקרות, ובוכה בין לבין.
אני נכנסת לתחום של הבקתה הישנה עשויה מעץ כולה , גג ארוך שאפשר לשבת מתחתיו ולא להירטב.
אני מתיישבת על האדמה היבשה והקרה ונשענת על הבקתה.
מוציאה יומן ועיפרון.