סעיף נוסף פרק 7

לחשוב שכול מקום שאני כותבת בו יש היסטוריה איתך. פעם טובה פעם רעה. אבל עדיין היסטוריה.
אני חוזרת לעבר הרחוק יותר שהייתי ילדה קטנה, בת 9, שנה אחרי שעזרת לי לצאת מהיער.
לא ראיתי אותך מאז, לפחות לא עד שהייתי מספיק גדולה להיזכר ולראות תמונות, שפה ושם הופעת לי והייתה שם, אני זוכרת כמה פעמיים שהלכתי עם אמא שלי לשוק שהייתי קטנה והייתה שם.
יש לי תמונה שאני בת 11 ובטעות הופעת שם, יושב על המזרקה לבד ומסתכל מהצד בחיוך. ואני מצביעה לעורבים שבפארק, תמונה מביכה בשבילי, כמובן שאתה יצאת מושלם זה לא חידוש, עם הפנים הפוטוגניות שלך בכול הבעה, פשוט התמכרתי לפנים.
אני בבקתה, איפה שפגשתי אותך פעם שנייה, פנים מול פנים. איפה שהצלת אותי פעם שנייה.
פעם זה היה אזור יפה לא נטוש, המקום היה נושם, בדיוק כמו האגם שלא רחוק מכאן, רק צריך להיכנס ליער פה ממול. עשיתי עם ההורים שלי פיקניק כאן, מקום מוזר לעשות פיקניק אבל נחמד שקט, לא הרבה יודעים על המקום הזה ואף אחד בעצם לא יודע מי בנה את הבקתה. חוץ ממך כמובן.
זה היה גם הפעם הראשונה שעורבים התקיפו אותי כאן אני חושבת. כן זה היה כאן, זה מה שגרם לשרפה.
הייתי עם ההורים שלי כאן לא רחוק והכול היה בסדר, היה..רגיל.
ואז נכנסתי לתוך היער, אהבתי יערות כמו היום, מקומות שאי אפשר לדעת מה אפשר למצוא שם ומתי.
חייה או חפץ. ובמקרה שלנו..אפילו אדם. חצי לפחות.
נכנסתי ליער בלי לפחד כמו תמיד והתחלתי להסתובב, אני אפילו לא יודעת איך הצלחתי לחמוק להורים שלי בלי שירדפו אחרי. כנראה היו עסוקים באחים שלי.
היה בהיר באותו יום נעים ורוח קרירה. ראיתי גוזל של עורב בפעם הראשונה.
כמובן מתוך הרגל חייכתי יישאר, הגוזל היה על הרצפה ולא הפסיק לצרוח, דבר שלא הייתי רגילה לראות ולשמוע מעורב. מחקתי את החיוך בדאגה ובפחד קצת.
הסתכלתי מסביב למעלה ולמטה ורק ראיתי את הגוזל ממשיך לצרוח. התחלתי להתקרב בזהירות, ולאט לאט גם להנמיך את הגובה שלי יחסית לגוזל הקטן.
הייתי קורבה אליו מאוד, עדין לא נגעתי רק הסתכלתי בדאגה. פחדתי שאם אגע אכאיב לו, או יזיק לו.
הושטתי ידיים לאט, והתחלתי ללטף ממש בעדינות, מרוב העדינות שידיים רעדו.
לבסוף הרמתי אותו על שתי הידיים והוא ישב עלי, הוא היה חם ועדיין לא הפסיק לצרוח.
התרוממתי לגובה רגיל ואז הוא דקר אותי במקור שלו על הידיים, מרוב בהלה ופחות חשיבות של כאב הפלתי אותו ואז בא עורב נוסף ועוד אחד ועוד אחד וכבר לא ספרתי, הם התחילו לדקור ולהתקיף אותי בלי להסתכל למה ועל מי, עשיתי תנועות קיצוניות עם הידיים להעיף אותם מה שגרם להם עוד יותר להתקיף אותי והתחלתי לרוץ מחוץ ליער, חשבתי שאם אצא מהיער הם לא יצאו אחרי אבל הם כן יצאו, התחלתי לבכות מרוב כאב ופחד, הסתכלתי מסביבי בדמעות לראות לאן לרוץ ואז ראיתי את הבקתה.
רציתי מהר לבקתה שהעורבים אחרי דוקרים אותי ניסיתי לפתוח את הדלת ולא הצלחתי התחלתי לדפוק חזק אבל הדלת לא נפתחה. הרגשתי שיורד לי כבר דם והידיים כאבו לי.
ואז אתה הופתע כמו נסיך על הסוס הלבן. קפצת משום מקום ונצמדת מאחורי סיבבתי את הראש וראיתי אותך, הרחתי אותך הפעם הראשונה שקיבלתי ממך צמרמורת. הסתכלתי על הפנים שלך והייתי מאופנת.
הייתי אם הפנים לדלת ואתה מאחורי גם אם הפנים לדלת, את הדקירות כבר לא הרגשתי, אבל שמעתי את הכנפיים של העורבים, הסתכלתי שוב אחורה מנסה יותר רחוק אבל אתה לא נותן לי, אבל הצלחתי לראות שהעורבים תוקפים אותך בגב. אחרי כמה שניות הדלת נפתחה והצצת לשנייה לא הבנתי באותו רגע למה ודחפת אותי. הבנתי יותר מאוחר שכבר גדלתי הסתכלת כדי לראות אם יש שם מישהו אולי חייה או אדם.
או כול דבר אחר שיכול לפגוע בי ראית שאין והכנסת אותי. סגרת את הדלת מאחורי עוד לפני שהצלחתי להסתובב. ואז בא השקט שהפחיד אותי יותר מאשר הרעש של העורבים באותו רגע, עמדתי שם מול הדלת לא יודעת מה לעשות לצעוק או לא לצעוק לפתוח או לא לפתוח, מפוחדת לא יודעת מה לעשות מחקה שמשהו יקרה אבל כלום לא קורה. היה חשוך שם בפנים הייתי עם היד קרובה לפה מסתכלת סביב מחפשת איזה רעש שיגיד לי שאני לא לבד. אבל הייתי לבד והדמעות התחילו מהפחד מהחושך מלהיות לבד מלא להבין.
אחרי כמה דקות נהייה לי חם והיה ריח מוזר, ריח של שרוף.
ובלי שמתי לב הכול מסביבי היה אש, ניסיתי לפתוח את הדלת בבהלה אבל לא הצלחתי ניסיתי וניסיתי אבל היא לא זזה, התחלתי לצעוק הצילו בתקווה שמישהו ישמע.
חצי מהגג נפל לא ראיתי כלום חוץ מעשן, היה קשה לנשום.
המשכתי לצעוק הצילו בקול רועד ולא הפסקתי לבכות.
ואז שוב הופעת שם בדיוק כמו ממקודם הייתה מאחורי פתאום והחזקת אותי חזק הסתכלתי עליך והיה לך פנים מודאגות כול כך.
נתתי לעצמי ליפול עליך ולך להרים אותי על הידיים, כמו נסיכה. הצמדת אותי עליך חזק והרגשתי שקפצת לא הייתי בטוחה. אבל כמה שניות אחרי זה הורדת אותי לאט ובעדינות על הרצפה והמשכת להחזיק אותי בידיים ולהסתכל עלי. לא הרחתי כבר את האש והריח של השרוף, ולא ראיתי עשן.
"את טובה בלהסתבך בצרות נכון?" אמרת בחיוך מודאג. "את בסדר?" שאלת מיד אחרי זה. הנהנתי לכן בלי להוציא מילה. השפלת מבט והסתכלת על הידיים שלי, הסתכלתי אחריך וראיתי שריטות ופצעים עם דם, העברת יד על כולם וניגבת את הדם בלי שימרח, בלי להבין איך עשית את זה פשוט אמרתי תודה בקול שקט.
השריטות והפצעים לא נעלמו נראו טריים אבל לא ירד כבר דם.
הסתכלת עלי חזרה ואני עליך נתת חיוך קטן. "את זוכרת אותי?" שאלת בתקווה שלא הצלחתי להבין.
הנהנתי שוב לכן וניראה שתקפה אותך שלווה והקלה.
"פגשתי אותך ביער…נכון? אתה הזה שאמר לי לחייך לעורבים" אמרתי בקול שקט וילדותי.
נתת חיוך והנהנת לכן. "אמרתי לך לחייך אליהם לא ללטף אותם"
"אני לא מבינה מה עשיתי לא טוב.." אמרתי והשפלתי מבט.
"עורבים הם חייה מסוכנת אל תתקרבי אליהם יותר מידי" אמרת בפנים נקיות מהבאות.
"אז למה לחייך אליהם?"
"כי הם מחייכים חזרה" אמרת בחיוך.

–

רעש מהיער גרם לי להפסיק לכתוב, הרמתי מבט מהר והסתכלתי סביב.
סגרתי את היומן שמתי בתיק והתרוממתי.
הלכתי כמה צעדים אחורה מהבקתה מחפשת עדין מסביבי, מקווה שזה לא יהיה קיארה.
"אן?" אני שומעת קול גבוה וחד ואני מסתובבת מהר ובבהלה. אני נושמת לרווחה.
"דימור" אני אומרת אחריו באותה צורת קול.
"מה את עושה כאן?"
"סתם מסתובבת… מה אתה עושה כאן?"
"גם מסתובב" שתקנו שנינו. בגלל העבר שלנו היינו מעדיפים שנינו לא להיפגש כאן. או בשום מקום אחר.
"אתה לא עזבת? זאת אומרת עם דיימון?"
"לא, דיימון עזב לבד…הוא רצה שקט" הוא אמר בקול הגבוה שלו. הנהנתי להבנה והמשכתי להסתכל עליו.
"אני אלך..אני לא רוצה להפריע…."
"חכי..אן, אני רוצה לספר לך משהו, אם תרצי להקשיב"
"כמובן" אני אומרת מהר והוא מתנשף חזק.
"חשבתי שלא ארה אותך לעולם, ככה אמרתי לעצמי מהפעם האחרונה שראיתי אותך..מתגנבת בלילה לראות את דיימון." נתתי חיוך קטן שניסיתי להסתיר והשפלתי מבט. "אני לא כועס, כבר לא, כמה ימיים אחרי זה דיברתי עם עצמי ונשבעתי לעצמי שאם יום יבוא וארה אותך שוב, לא חשוב איפה ומתי אגיד לך את האמת ובעיקר..סליחה ותודה" הרמתי מבט מהר מבולבלת לגמרי מסתכלת עליו בפני קרח לא מבינות.
"את האמת על מה? תודה על מה?" שאלתי לא מבינה. את הסליחה לא הוספתי סליחה אני מתארת לעצמי.
"תודה על זה שגרמת לדיימון אושר שלא ראיתי מימיי על עורב ותאמיני לי היו לי הרבה ימים" הוא אמר בחיוך ואני גיחכתי אחריו. "באותו זמן לא הבנתי את זה, הייתי עיוור כדי לראות כמה הוא אוהב אותך ומאושר איתך כמה את חשובה לו, הייתי עיוור בגלל שרק על דבר אחד חשבתי שגרם לי לשנוא אותך…שאת בן אדם" הייתי מרותקת לדברים שלו, חושבת מה גרם לו בפתאומיות כזו לשנות מחשבה.
טוב לא כול כך פתאומיות שנה זה הרבה לבן אדם לעורב…"ואת האמת…" הוא המשיך. "האמת לא חשובה עכשיו, זה לא רלוונטי עם דיימון לא כאן" הוא אמר והשפיל מבט.
"דימור..אתה יודע אולי למה באמת דיימון עזב?"
"קיבתי שאוכל לשאול אותך המשפחה חשבה שאת היחידה שיודעת…שלך אולי הוא אמר..הוא לא אמר לך?"
"לא..אפילו לא רמז, הוא פשוט עזב"
"אני מבין..תודה, אני אשחרר אותך עכשיו" הוא אמר והסתובב.
"דימור…"אמרתי מהר ועצרתי אותו. "הוא יחזור?" שאלתי בקול רועד מפחדת מהתשובה.
הוא הסתובב אלי בפנים של רחמים והתקרב קצת. "פעם ראשונה שאני לא יודע יקירתי..אני מצטערת, אני לא יודע" הוא אמר בקול צער גדול ושפיל מבט.
"אתה יודע לאן הוא הלך?" אני שואלת מנסה לעצור את הדמעות. הוא הנהן ללא.
"דיימון עזב פעמיים רבות, גם שהייתם ביחד את בטח זוכרת….תמיד ידעתי שיחזור, לא תמיד ידעתי מתי אבל תמיד ידעתי שיחזור, והמקום..טוב הוא נדד גם זה לא תמיד ידעתי, אבל הפעם אני לא יודע כלום, אני לא יודע איפה ואם יחזור אני גם לא יודע למה הוא הלך" הוא אמר לאט וראיתי פנים דואגות מתגעגעות ומפחדות לדעת בדיוק כמוני. "אני יודעת שאהבת אותו, ואני יודע שגם שהוא עזב הוא אהב אותך ואני יודע שהוא עדין אוהב אותך…אבל לעולם לא תיארתי לעצמי שהוא יעזוב אותך ככה לעולם"
"החיים מלאים הפתעות" אני אומרת בחצי חיוך שמוחקת מהר.
"את ילדה חכמה…אני רואה את זה, ואם כול הצער והכאב אני אומר לך שכדי שתתחילי לשכוח..ולהמשיך, בלי ברירה כנראה"
"אני יהיה בסדר הסתדרתי עד עכשיו אני יסתדר"
"אני בטוח…"
"אני אראה אותך שוב?" אני שואלת שאני רואה אותו מתחיל להסתובב שוב.
"אולי יום מן הימיים.." הוא אמר נתן חיוך ונכנס ליער.
אחרי כמה שניות התחלתי לזוז והלכתי לכיוון הבית.
רק אחרי שיצאתי לכביש שמתי לב שהגשם הפסיק, והריח שאני אוהבת שבא אחרי הגשם נמצא בכול מקום.
היה קריר אבל התבהר בשמיים, את הציפורים עדיין לא שמעו האזור היה דומם לחלוטין, היה נראה כאילו אני בחלום של עצמי והכביש רק ממשיך וממשיך עם אותו נוף.
כאילו לא יגמר לעולם. מתאים דווקא לתחושה שלי.