ספרים מעופפים- פרק 9

טוב, אז לכבוד היום הראשון ללימודים החלטתי להעלות פרק אחד. כן, אני יודעת שאמרתי שלא אעלה עוד אחד, אבל אני חושבת שהתגברתי קצת על הבעיה.. אני אמשיך לפרסם רק מדיי פעם. בכל זאת, תיקראו את הפרק. קריאה מהנה!
פרק 9:

היום יום שלישי- השעה 2:50 בבוקר- ביתה של הספרנית- שעת הבריחה. אני אוהבת את כל מה שקשור לתיעוד זמנים..! בכל אופן, אני ופביאן בדרך לצאת מהבית. אנחנו כרגע בחדרו. זה ערב שקט וחשוך. חדרו של פביאן היה נראה חשוך במיוחד מכיוון שקירות חדרו צבועים בשחור. בהיתי ברצפה העשויה עץ כהה וחיכיתי לפביאן. הוא בדיוק מחפש את האוזניות שלו- חבריו הטובים ביותר. העיניים המפחידות של הגולגולת שבחדרו בהו בי. פביאן סיפר לי קודם לכן, שזו גולגולת של אדם אמיתי. אני לא יודעת אם להאמין לו.
-"אני מוכן" הוא אמר ושם את האוזניות השחורות שלו על צווארו.
-"טוב, אז אני חושבת שנזוז, לא?"
-"כן. רק בעיה אחת"
-"מה?"
-"איך נרד מהקומה השלישית בלי שאמא שלי תשים לב?"
-"המ.. אינני יודעת" אמרתי "אתה יודע מה?, יש לך עץ ליד החלון. נרד ממנו"
-"את בטוחה שזה רעיון טוב?"
-"כן, למה לא?"
-"כי את יודעת.., אני דואג לך"
-"דואג לי?! אתה מצחיק אותי! אני עשיתי דברים יותר קשים כמו לקפוץ על מזוודה מעופפת שעפה על ידי בלונים מהחלון" אמרתי וצחקתי
-"טוב"
-"אז אני ארד ראשונה"
-"בנות קודם…"
-"היי! מה בנות קודם? אני התנדבתי. אתה אמור לומר תודה!"
-"אז תודה"
-"בכיף" אמרתי בציניות
פתחתי את החלון והרגשתי את הרוח נכנסת לחדר. שיערי נע בהתאם לרוח הנעימה והקרירה. יצאתי מהחלון וישבתי על הענף. הענף היה מעט דק, אך הוא הצליח לשאת את משקלי.
-"פביאן בוא לפה! אמרתי לך שזה בטוח!!!" צעקתי
-"אני עדיין לא בטוח…" הוא אמר ובא אל החלון
-"אבל אתה בכבודך ובעצמך רואה שאני יושבת על הענף הזה ולא נופלת"
-"כן.. אבל.."
לאחר שהוא אמר זאת שמעתי מין קול מוזר. היה נדמה שהוא היה של ענף שנשבר. הרגשתי את הענף שישבתי עליו יורד מעט מטה.
-"אמ.. אתה חושב שזה.. הענף שעשה את הקול הזה?"
-"אני לא יודע"
שמענו את הקול שוב רק בעוצמה חזקה יותר.
-"או או" סיננתי
הענף נשבר לגמריי. נפלתי ממנו וצעקתי. זה היה מפחיד! הרגשתי אבל ליבי פועם בחוזקה ומכה לי בחזרה. לקחתי נשימה עמוקה ו…
-"תפסתי אותך!!!" פביאן אמר "אמרתי לך שזה לא רעיון טוב" הוא אמר בגאווה.
-"טוב, הבנתי את המסר…" אמרתי "אז מה נעשה?"
-"לא יודע"
-"אולי במקום 'לא יודע' תאמר משהוא מועיל?! 'לא יודע' זה לא מועיל למצבנו.. אתה יודע…" התעצבנתי עליו
-"אני יודע?"
-"אתה יודע לומר משהוא אחר…?!"
-"אני לא יודע"
-"בכל אופן, מה נעשה עכשיו?"
-"את שואלת אותי?"
-"אני לא רואה פה עוד מישהו אחר בחדר"
-"ובכן… יש משהו שאפשר לעשות"
-"מה?!" שאלתי בהתלהבות
-"לצאת דרך הדלת"
-"אמא שלך ישנה?"
-"כן"
-"למה לא אמרת את זה קודם?!" אמרתי בעצבנות
הלכנו את הדלת ויצאנו מהבית.
הדבר היחידי שנשאר לנו לעשות הוא לחפש את ניקולאי. שמי יודע איפה הוא עכשיו?!
הלכנו ברחובות החשוכים וחיפשנו את ניקולאי. היה שלג. כרגיל, בקלאודסקאי יש חורף כל השנה. הלכנו במדרכה שהייתה מכוסה בשכבה לבנה וקרה. השארנו עקבות עמוקות בשלג. הבטתי על השמיים לחפש את ניקולאי או לפחות בלון אחד, שאדע איפה הוא היה. ראיתי עורבים שחורים עפים לכל מקום. אחד מהם בא וישב לי על הכתף. לרגלו היה מכתב:.

לאורלן,
בואי ליער. מה שאת מחפשת נמצא שם. את זוכרת את הגדר שלידה את וניקולאי הלכתם כשהגעתם לעיר? היא הייתה לבנה ומצידה היה יער. לכי לשם עכשיו. אני מחכה לך.
רפאל.

ליער…? זה לא רחוק מפה. אני חושבת שנגיע לשם מהר.
-"פביאן, אנחנו הולכים ליער"
-"ליער?! השתגעת?!"
-"מה הבעיה?"
-"את לא יודעת שיש שם זאבים ושועלים?!"
-"הם חמודים. הם לא יעשו לנו כלום. אני מציעה שנלך לשם"
העורב עף מהכתף שלי.
-"חכה!!!" צעקתי לו. העורב עף במקום והביט בי "תודה לך!!!" צעקתי שוב. העורב קרא בקול כתשובה "אתה יכול ללוות אותנו?!" שאלתי אותו. הוא נראה כמסכים. הוא עף בכיוון כלשהו ואני רצתי אחריו.
-"פביאן! תבוא גם!" אמרתי
-"אין לי כוח לרוץ.." הוא אמר בעצלנות
-"נו, בוא כבר. אל תהייה עצלן!!!"
-"טוב, בסדר, אני בא.. מעצבנת!" הוא מלמל
רצתי בעקבות העורב הנחמד אל היער. כשהעורב הוביל אותי יותר עמוק אל תוך היער, ראיתי את רפאל עומד. הכל היה חשוך ועיניו הכסופות בהקו ונצצו.
-"אני רואה שהגעת" הוא אמר
-"כן, אני פה"
-"היכן פביאן?"
-"הוא בטח מתעכב מאחור.. אני אלך לקרוא לו"
-"לא, אין צורך בכך" הוא השיב במהירות
-"למה?"
-"הוא כבר יגיע" הוא אמר בביטחון "הייתי ממליץ לך להתרחק ממנו"
-"מה? למה?"
-"פשוט תקשיבי למה שאני אומר לך. אני רוצה רק בטובתך…" הוא אמר ועצם את עיניו. לפתע, הכל נהייה חשוך ומפחיד. כאילו עיניו האירו את כל המקום.
-"למה?! מי אתה בכלל?! אתה סתם אדם רגיל! למה שתגיד לי אם פביאן הוא טוב או רע?!" כעסתי
-"את פשוט לא מבינה כלום!!!, נכון?!" הוא השיב בקול תוקפני. לפתע, היה הבזק אור ענקי כשפקח את עיניו. שמתי את הידיים שלי על העיניים כדיי שלא אסתנוור.
-"אני לא באמת יודעת מי אתה! אז תפסיק להגיד לי מה לעשות!!!"
-"את יודעת טוב מאוד מי אני!"
-"אני לא יודעת עליך דבר! עכשיו, תפסיק רפאל! אתה לא עושה דבר אחד לטובתי!"
-"אני כן! זו את שלא מקשיבה לי!!!"
-"אבל פביאן השתנה!!! אתה זה שלא מבין פה כלום!"
-"אני?!" הוא כעס ושמתי לב לשיניים שלו. ממתיי יש לו ניבים? אני מוכנה להישבע שהיו לו ניבים גדולים יותר. אבל הוא לא ערפד, אני בטוחה בזה! אז מה הוא?
-"רפאל?" אמרתי בפחד
-"מה?" הוא אמר והביט בי במבט מוזר
-"ה- היו ל..ך ניבים הר- גע?" גמגמתי
-"זה כבר לא עניינך" הוא אמר והסיט את המבט שלו שמאלה "הוא מגיע!" הוא אמר בפתאומיות.
-"מי מגיע?"
-"פביאן… תברחי מפה עכשיו!"
-"לא רוצה!"
-"עכשיו אמרתי!!!" הוא אמר ודחף אותי קדימה "רוצי!!!" הוא צעק. הפעם, עשיתי כדבריו ורצתי, הרחק מרפאל. מי הוא רפאל בעצם? מה לא בסדר עם פביאן? מה קורה כאן?!