ספר בחיתולים- פרקים 1 ו2

פרק 1
——

שמיים כחולים כהים. חסרי עננים. מזג האוויר היה מושלם באותו יום בשעה שהשיירה שלה פילסה באיטיות את דרכה בשבילים
המפותלים בנורמדיה.
רגע אחד הכל היה בסדר גמור וברגע השני עולמה כאילו התהפך. זה קרה כ"כ מהר. חבורה של כעשרה גברים התפרצה מבין השיחים בצעקות רמות.
צוענים, הבינה בתסכול. איך גי'מי וג'ף לא התריעו בפניה? תמהה. הם יצטרכו לספק הסברים רבים כשישובו, חשבה בכעס.
הדמויות הכהות לקחו את הסוסים והעגלות בקלות מטרידה וזרו טרור בין אנשיה.
"קחו מה שאתם רוצים! רק הניחו לאנשיי!" צעקה בפראות, פניה אדומות, זועמות.
המנהיג הגברתן של הצוענים גיחך לעברה בגסות והורה לאנשיו להפסיק.
"ובכן.. מה יש לנו כאן?" מבטו המלוכלך כלל לא מצא חן בעינייה אך היא הישירה אליו את שלה ללא מורא.
"את היא סרפינה מהגאיות?" צחק בקול "חשבתי שתהיי…גברית יותר" אנשיו פצחו בצחוק רועם ועז.
פניה האדימו אף יותר, אם הדבר היה אפשרי.
"מה אתה רוצה?" שאלה בשיניים חשוקות, מרסנת את עצמה, עינייה סורקות את סביבתה בפראות, תרות אחר מוצא.
"אני רוצה… את האוצר היקר ביותר שאתם מחזיקים." עיניו מלאו כמיהה "בתך."
הבעתה העזה של סרפינה התחלפה בתמיהה "בת? טעות בידייך… אין לי בת".
המנהיג נראה לא שקט לפתע, כאילו איבד לרגע משיווי משקלו. "שמעתי עליה עוד בהרים… הרחק מכאן.
שמעתי כי עינייה עזות יותר משבעת הימים יחדיו וזורחות באור אלפי נגוהות." הוא נראה מהופנט, שקוע בחלום שכוח אל.
סרפינה נראתה מבולבלת. "אני חושבת שהייתי ברורה למדי.." קולה היה רם ובוטח "אני חסרת צאצאים."
לרגע הוא רק הביט בה בהבעה אטומה, ואז חיוך זדוני התפשט על פניו באחת. ליבה פרפר, היא לא אהבה כלל את הכיוון אליו התקדמו פני הדברים. "אם כך..אני מוכן להסתפק גם בך" הוא התקרב אליה במהירות וחפן את שיערה בכח. סרפינה התאפקה לא לצרוח מכאב. "היי שלי, או שאבתר את גוף אנשייך לחתיכות.." קולו היה נמוך ומאיים, מבטו האיום לא מש לרגע משלה.
דמעת כאב התגנבה לעינה. "אעשה כרצונך, הנח לאנשיי." אמרה בכניעה.
חיוך מנצח עיוות את פניו מוכרות להפליא. "אך לפני הכל… כל רכושי מסומן. פרט לאחד.." חיוכו הפך את פניו למסכה מושלמת של מפלצתיות. הוא שלף את סכינו מהנדן וקירב אותה לפניה. סרפינה עצמה את עינייה בחזקה, מילות תפילה חולפות בראשה בבהילות.
הסכין פילחה את לחיה באיטיות מייסרת והזיכרון האחרון שעבר בראשה הוא שהכאב לא היה בלתי נסבל.
ואז התעוררה באחת, שטופת זיעה.
———————————————

אנחת רווחה נפלטה מפיה באיטיות. היא נגעה בפניה, שאריות החלום עדיין לופתות אותה בחזקה.
חזה עלה וירד במהירות, כאילו זה עתה חזרה מריצה מאומצת. זה היה כה מציאותי. היא שמעה שיהוק קטן מצדה והזדפקה בחדות. זאת רק היא. הרגיעה את עצמה. האוצר היקר שלה…אורורה. העובדה שבחלומה לא הייתה קיימת לא הושגה בהבנתה.
מחלפותיה הארוכות התפתלו כנחשים קטנים סביב פניה העדינות-סגלגלות.
ליבה שב לפעום כסדרו כשהבינה כי זה היה רק חלום. חי ועז להפליא, אך עדיין מיצג שווא. תעתוע של תת הכרתה.
בגיאיות לחלומות הייתה משמעות עמוקה ביותר, אך על סרפינה הם לא עשו רושם כהוא זה.

צללים בהירים החלו להתפשט ברקיע השחור כגלימת קטיפה. השחר עומד לעלות, הרהרה במרמור. יום ארוך ומייגע עומד בפניהם,
והאלים יודעים כי אנשיה לא יוכלו לעמוד בתלאות הדרך לאורך זמן… עליהם להחזיק מעמד עד שיגיעו לפיניקה- הבירה.

בתה מצמצה בשפתיה במתיקות וליבה של סרפינה נמלא רוך.
היא הייתה הדבר היחיד שמילא את חייה כעת, פרט לשלומם של אנשיה כמובן. ג'ף וג'ימי היו כאחים עבורה. עוד מילדותם היו מלאים
במעשי קונדס והיו משתטים ללא הרף. אילו ימים פשוטים ומשוללי כל דאגות. הרהרה בלאות. הדברים לא מפסיקים להשתבש עבורה,
עוד לפני שנים מספר כשהייתה צעירה משולחת כל רסן. כסייח שרק יצא לאוויר העולם, הייתה מלאה בחדוות נעורים כזאת שגרמה לאנשי הכפר לקרוא לה סיאולה דאליס- שלהבת רושפת.
אך אז ארע הנורא מכל. דליקה נוראית כילתה את זעמה בכפרה, מותירה אחריה בתים חרוכים ומשפחות מנותצות.
כולל שלה. פיה נקמץ בכאב.
האלים נקמנים עד מוות.

תמונות מאותו היום החלו לרדוף אותה עוד מהלילה הראשון שישנה ללא הוריה.
להבות רמות צווחות בקול עז. אדום. דם.
גופות מפוחמות בצידי הדרך. כאוס מוחלט.
היא מצמצה בעינייה, מסלקת את המראות הארורים. פוגשת במבטה בילדתה הרכה, משחררת אנחה רכה.
מעז יצא מתוק. אם השריפה לא הייתה פורצת ועושה שמות בכפרה מעולם לא הייתה נאלצת לנדוד עם הניצולים לגיאיות.
ואז.. מעולם לא הייתה מתוודעת באמת לבריון המגודל ששינה את חייה לחלוטין.
חיוך עקלקל נמתח על פניה כשנזכרה באבי בתה.
ג'סי. אהבתה הראשונה והאחרונה.
הוא היה חברם של ג'ימי וג'ף, אחיהם לחבורה. נדמה שהשלשה הזאת רק הזמינה עוד ועוד צרות צרורות.
לא פעם שבו שלושתם מלאי בוץ ונוטפי רימה לביתם, מלווים בצעקות התסכול של טינה- אימם של ג'ימי וג'ף.
"מה זה צריך להיות בנים?!" פניה חמורי הסבר עוד היו חרוטות היטב בראשה "חכו שאביכם ישוב מהמכרה, הוא עוד יצליף בישבניכם המצומקים כהוגן!" הזיכרון העלה חיוך רחב על פניה. בפנים מבויישים הבנים עמדו מולה, כאילו ממתינים לגזר דינה.
"אל תעמדו כאן כמו נטועים כמו עמודים ארורים…! רוצו, נקו את גופיכם המטונפים!" הם פלטו יללת מחאה משותפת והתקדמו לאגם באי רצון.
בדרך נס היא ובעלה ניצלו מהשריפה. רק שמזלה הטוב לא שפר על רבים מתושבי הכפר, כולל הוריה של סרפינה.
היחיד שלא איבד דבר היה ג'סי. אימו מתה בלידתו ואביו נהרג בתאונת מכרה אכזרית עוד כשאשתו הייתה בחודש השישי להריונה.
לג'נט- אימו של ג'סי היה מזל רב ששכניהם אימצו אותם אל ליבם ואל משפחתם. וכך בעצם גדל ג'סי אל חיק משפחה חמה ואוהבת,
עד כדי כך שאף לא חש בחסרונום של הוריו המנוחים.

השכם בבוקר אחרי היום הנורא בו רבים איבדו את חייהם, הכפר התעורר אל מציאות בלתי נתפסת.
הכפר נהרס כליל וכאמור היו אבדות רבות בנפש ובגוף. הניצולים התכנסו בבית שבאורח פלא השריפה לא נתנה בו את אותותיה וניסו
לתכנן דרך פעולה.
החורף היה עודנו בחיתוליו והסופות בהרים היו ידועות בעוצמתן ובהרסנותן, לכן החליטו כולם פה אחד כי עליהם לנדוד לגיאיות
הנוחות יותר מבחינת מזג האוויר.
הם ארזו את מה שנותר מרכושם הדל גם כך והחלו במסעם בחוסר כוחות. סרפינה והבנים היו אז בני 18 אביבים בלבד, אך כבר
נפל עליהם עול הפרנסה והדאגה לתושבי הכפר שמנו אז כ-45 נפשות.
הנדודים נמשכו ונמשכו. בכל מקום אליו היגרו מצאו אותם מרעין בישין בדמות סופות, שודדים ומזיקים אחרים. לבסוף בהחלטה
שאינה משתמעת לשתי פנים החליטו להגר לארצות המזרח הרחוקות, בהן האקלים רגוע ושורר שלום.
המחשבה על עזיבה הייתה לא קלה כלל לסרפינה אך טובת הכפר עמדה תמיד בראש מעייניה. השנים נקפו מאז החלטתם וסרפינה התבגרה בשנים ובנפש ומאז האנשים הספיקו להתוודע היטב למעלותיה.
בדעת רוב מוחלט מינו אותה לראש הכפר לפני תחילת המסע והיא ידעה שתיתן את חייה לפני שתבגוד באמון העיוור שנתנו בה.
אנשיה היוו את מרכז קיומה. בייחוד הבנים.
היום בו איבדה את בתוליה לג'סי זכור לה היטב, כאילו היה זה אתמול.

היה זה יום חם בצורה לא שגרתית. השמש עמדה במרכז השמיים כשראש הכפר בזמנו החליט לעצור למנוחה של כמה שעות.
היא וג'סי ברחו מהאחים באמתלה שעליהם למלא את הנאדות במי הנהר. האחים החליפו מבטים רבי משמעות ומשכו בכתפיהם.
היה ברור כשמש לכל אנשי הכפר כי סרפינה וג'סי נועדו אחד לשניה מיום לידתם, הם היו היחידים שהיו תמימים לחלוטין בנוגע לכך.
הם התקרבו לנהר בעצלות, מותשים מההליכה המרובה ומקרניה הצורבות של השמש.
בלי כל התרעה מוקדמת סרפינה פשטה את שמלתה הצנועה וקפצה בבת אחת לנהר מצחקקת בפראות.
"בוא כבר פאלמר! למה אתה מחכה?!"
ג'סי הביט בה, משועשע והחל לפשוט את בגדיו "אל תתגרי בי, אישה." נהם קצרות וקפץ גם הוא למים הקרירים.
סרפינה התיזה עליו מים בנחישות, צחוקה לא חדל לרגע. זו הייתה הפוגה הכרחית לשני נערים שהתבגרו בטרם עת.
ג'סי השיב מלחמה שערה, לוקח ברצינות את התיגר שקראה עליו
"חדל!!!" צעקה בייאוש בין התזה להתזה "אני נכנעת!!" הצליחה בדרך לא דרך לפלוט בפה מלא מים.
חיוך נערי היה מרוח על פניו כשפסק לבסוף.
"ג'סי פאלמר! ליבך לב פחם! אינני נושמת!" התנשפה סרפינה חליפות.
הוא הבזיק לעברה חיוך מושלם. "עצה שלי סרפינה, אל תכנסי לקרבות אבודים…" היא הביטה בו בכעס מדומה.
"אתה איש רע ואכזר ג'סי. יומך יגיע.. אל דאגה." נשימותיה התייצבו לבסוף.
לפתע נעשו מודעים לכך ששניהם עירומים כביום היוולדים.
הם צפו במי הנהר באיטיות, שתיקה רועמת נופלת ביניהם. ג'סי הביט בה בעזות.
"אני לא רוצה לריב איתך יותר, סרפינה." היא הקשיבה לו בפליאה, יודעת כי מתייחס להתלהמותם הרועמת אמש שאת פשרה כבר שכחה בשעות האחרונות.
מעולם לא ראתה אותו כה חמור סבר.
"גם אני לא, ג'סי". אמרה בכנות. "אין דבר ששנוא עליי יותר מהתגרות האקראיות שלנו…" מלמלה לעצמה יותר מאשר אליו.
שניהם לא הבחינו כי אט אט המרחק ביניהם קטן.. וקטן.
עיניו לא משו משלה, אפורות, עמוקות, כצבע העבים לפני סופה.
"א-אתה משמעותי." הצליחה לפלוט לבסוף לאחר שניות שקטות במיוחד.
הוא מצמץ, כמו הופתע.
שתק. ושתק.
"גם את, סרפינה. יותר מכל דבר אחר." הוא התיק ממנה את מבטו בבת אחת, מבוייש משהו.
ליבה ניתר. מעולם לא אמר לה דבר שכזה. חילופי המילים ביניהם הסתכמו בצעקות רמות, גידופים וחידודי לצון מטופשים.
היא לא ידעה אם הדבר מוצא חן בעינייה, אך זה לא הותיר אותה אדישה, זה היה בטוח.
כשהשתיקה נעשתה בלתי נסבלת עבורה היא קראה לעברו בצינה "אתה שיכור?"
חיוך עקום התפשט על פניו. "לא יותר ממך יקירתי, לא יותר ממך." קולו היה עבה ומעט כאוב.
עיניהם התאחדו פעם נוספת. בטנה החלה לכאוב מהרגשה לא מוסברת, אולי אכלה משהו לא טרי. מה לעזאזל מתרחש כאן?
שאלה את עצמה, נפעמת וחוששת בו זמנית.
הרי זה ג'סי. האח שמעולם לא היה לה. היה זה הפרחח היומרני שלא הפסיק להתנצח איתה מאז שהכירו. היא לא הסתכלה בו בצורה כזו מאז שהיא זוכרת את עצמה.
מעולם לא שמה לב כי עיניו כה כהות ושלוות, מלאות ביטחון פנימי מעורר הערצה שכזה. ושיערו השחור מעולם לא נראה כה רך ובוהק
תחת השמש חסרת הרחמים. אולי היא חולה. הצבי שג'ף צד אתמול בוודאי היה מקולקל, לא יכול להיות הסבר אחר לתחושה המשונה הזאת במרכז הווייתה.
ואז היא הבחינה כמה הם קרובים אחד לשניה. הפליאה אותה הרכות בה טיפות הנהר נטפו על גבותיו העבות, על לחיו..שפתיו.
כה שקועה היא הייתה, עברו מספר שניות עד ששתה ליבה לכך שהוא מדבר אליה.
"מה יפית בין ערביים. נסיכה בארמון בדידותך.עוצרת נשימה במחלפות שיערך העבות" מבטו היה רציני ועמוק, מרותק לשלה.
לאחר שניה שהתמתחה לה ביניהם, המומה היא החלה לצחוק בחוסר מעצורים. בטירוף.
"זאת הייתה שירה של אליאן, ג'סי פאלמר?" צחוק הפעמונים שלה הדהד באוזניו. פניו הורידו בזעם כבוש.
הוא עט עליה בפתאומיות, נושק לה בייאוש. לבה פעם בחוזקה כשהבינה מה מתרחש, סמוקה ומבויישת סטרה לו בחזקה.
"מה אתה חושב שאתה עושה לעזאזל?" קיללה אותו בחדות. חיוך נערי עלה על פניו. "אני לא אחת הנפקניות שלך אתה יודע!
אתה צריך להתבייש לך, ג'סי פאלמר!" שעשועו הצית את זעמה אף יותר "תמחק את החיוך הארור הזה מהפנים שלך!" צווחה בחוסר אונים. חיוכו רק התרחב כשמשך אותה אליו בשנית.
היא השתתקה באחת, הפעם לא עלה בדעתה להתנגד לו. לעזאזל עם הזהירות, חשבה לפני שהתמכרה לנשיקתם התאוותנית.
ציפורניה שרטו עמוקות את עורפו מבלי משים.
שפתיו היו כה רכות, עטפו את שלה בשלמות מפחידה.
הנשיקה הייתה תובענית והציתה להבות תשוקה עמוק בבטנה התחתונה. זה לא קורה. הסתננה המחשבה לראשה.
זה לא קורה לי.
לשונותיהם התאחדו במחול אכזרי כשרגליה נכרכו סביב מותניו בלפיתת מוות.
זה הרגיש כה טבעי ומובן מאליו, איך ייתכן שזה לא קרה עד כה? ובו זמנית זה היה זר ומלהיב.. ומשונה.
ואז, גופותיהם היו לאחד.
מעתה לא תהיה עוד שלמה בלעדיו. השלימה עם העובדה בחוסר רצון.
———————————

יום רדף יום וסרפינה החלה לדאוג כשלא דיממה. חודש עבר ולא היו סימנים ולו לכתם קטן בלבניה.
היא גררה את ג'סי הצידה יום בהיר אחד ודיברה את שעל ליבה.
"את משוכנעת?" קמט עמוק נוצר בין גבותיו.
"כן! ג'סי, אני הרה! הדימום שלי מעולם לא איחר בעבר!" היא קברה את פניה בידיה, מיוסרת עמוקות.
"אל דאגה יקירה, הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. את תראי." אמר וליטף את שיערה ברכות.
היא הביטה בו, דומעת. "כן, כמובן שהכל יסתדר. לא אתה צריך לסחוב ולד במשך תשעה ירחים ארורים!
מקולל היום בו ידעתי אותך! ארור תהיה ג'סי פאלמר שנתתי לך לגזול את תומתי! ארורה אני שנתתי לדבר לקרות!" צעקה עליו בייאוש עיוור.
פניו הלבינו בכעס. הוא חשק את לסתותיו ופלט "איתי לא יחסר לך ולולד דבר! אשמור עליכם אף במחיר חיי!" ניכר היה כי התכוון למילותיו. סרפינה הייתה חירשת לדיבוריו, הדבר היחיד שעבר בראשה היה כי חייה איך שהכירה אותם הסתיימו.

ג'סי התנהג למופת במהלך הריונה. הוא לא נתן לה להרים חפצים כבדים, ביקש מראש הכפר לעתים תכופות שיעשה הפסקות כדי שלא תתעייף, האכיל אותה ללא הרף ובכלל דאג לשלומה מכל בחינה אפשרית.
היא הוקסמה ממנו לחלוטין. בתקופה התנהג כאילו התבגר בכמה וכמה שנים, וסרפינה הבינה כי לא יכלה לבקש אב מוצלח יותר
לולדה הרך.

כשעה לפני הלידה ג'סי יצא לצוד. הצירים החלו ללא רחמים. גברת פאלמר ליוותה אותה כמובן וספגה בשתיקה סבלנית את צעקותיה
הנוראיות. שניות התווספו לדקות ודקות לשעות ולבסוף הולד הגיח לאוויר העולם בצווחה קמאית.
וג'סי עוד איננו.
"קבענו ביחד שנקרא לה אורורה אם זו תהיה בת." אמרה סרפינה לגברת פאלמר בחיוך גאה.
טינה ניסתה להסתיר את דאגתה ללא הצלחה, עברו שעות רבות וטובות ולא היה כל סימן לבנה.
"שהאלים יברכו אותה יקירתי, אני מאחלת לה את כל הטוב שבעולם, זה בהחלט מגיע לה" היא ליטפה את ראשה של סרפינה
באימהיות.
"היכן ג'סי?" היא כבר הייתה מעבר לדאגה לשלומו. הייתה זו כבר שעת לילה מאוחרת והחיות ביער בו שכנו היו חסרות כל חמלה.
"אני בטוחה שהוא צד איזה אייל במיוחד עבור ביתו החדשה." חיוכה של טינה היה מאולץ וסרפינה שהכירה את כל הבעות פניה
לא נפלה בפח.
"ג'ף! ג'ימי! בואו לכאן צמד כסילים!" צעקה חלושות, מותשת מהלידה הקשה.
"צרחת לנו?" שניהם צצו באחת בפתח אוהלה.
"לכו חפשו את אחיכם המטומטם… וודאו שאתם מכים בו מכה הגונה בשמי כשאתם מוצאים אותו. טיפש, מצא זמן מצויין לצאת לציד."
מלמלה באי שקט, מבועתת מדאגה יותר מכעס.

האחים יצאו מהאוהל חדורי נחישות זעים באי נוחות בעצמם למחשבה שדבר מה ארע לאחיהם.

שעתיים של ציפיה מורטת עצבים עברה על סרפינה והיחידה שהצליחה להרגיע אותה ולו במעט הייתה טינה.
היא אחזה בידה כל אותו זמן, שרה לה שירי ערש ישנים שהזכירו לה תקופות יפות יותר. רק היא יכלה להעלות חיוך על שפתיה בעתות
לחץ דוחקות כאלה.
כשראתה את פניהם של האחים כששבו עיניה חשכו.
ג'ף אחז בידו במשהו שהיה נראה כסמרטוט בד חום. ג'סי לבש היום חולצה חומה, נזכרה באימה.
עיניו של ג'ימי היו מעט אדומות.
"מה זה?" שאלה, קולה רועד.
"מצאנו את החולצה שלו על ענף אורן, מגואלת בדם." אמר ג'ימי, לא מעכל בעצמו את מאורעות היום, לא מצליח להישיר מבט לסרפינה.
היא פלטה קריאת הלם וצער עמוק מחלל בטנה.
לא חשה אפילו ביד המנחמת של טינה על כתפה, היא לקחה ממנה את התינוקת במהירות.
ג'ימי וג'ף התקרבו אליה במהירות, חסרי מילים, המומים וכואבים בעצמם.
"אולי הוא הצליח לברוח?" שאלה בין יפחות קולניות. "אולי הוא נמלט למערות בצפון?" היה ברור לה שהוא מת.
"ג'ימי וג'ף חיבקו אותה בעוד טינה מנסה להסות את התינוקת שהתעוררה מהצעקות.
"אנחנו כאן." פסק ג'ף ברצינות תהומית "יש מי שדואג לך. משפחת פאלמר וכל הכפר. אנחנו לצידך." ג'ימי פלט חרישית.
מאז, לא ראתה את ג'סי יותר. רק בביעותים, בהם צוענים חוטפים את אנשיה ומענים את גופה.
זה היה הוא, בחלומה, הבינה לפתע.
————————————–

השחר כבר החל להפציע, הבחינה, מתנערת משרעפיה. היא הביטה חטופות בביתה הקטנה, עודנה ישנה כמלאכית קטנה.
היא הייתה דומה לאביה כשתי טיפות מים. פניה התעוו בכאב. היא קיבלה את שיערו השחור הרך אך את התלתלים ירשה ממנה.
שפתיה היו שפתיו. וכל פעם שהביטה בעיניה העמוקות, הבוגרות לגילה הרגישה שהיא חוזרת בזמן… לאותו יום בנהר, בו הרגישה
כאילו הזמן עומד מלכת, וכל חייהם לפניה.
היא התקשחה במהירות, די, אסור לה לשקוע בהרהורים כאלה… אורורה צריכה אותה ובאותו רגע נשבעה לעצמה כי ילדתה לא תדע מחסור מהו.
"סרפינה.." יד הונחה על כתפה. זה היה ג'ף.
"כן ג'ף. מה בפיך?"
הוא הביט בה, מודאג.
"צוענים, מספר ימי הליכה מאיתנו. אנחנו חייבים להמשיך היום, דרומה, ובקצב טוב, אחרת הם ישיגו אותנו."
מצחה נחרש קמטים. כמה משונה. כבר קרה בעבר כי חלומותיה כאילו הזהירו אותה מדברים שעלולים לקרות אך מעולם לא בכזה דיוק.
היא נרעדה.
"את בסדר?" ג'ף הביט בה, בדאגה גוברת, לא רגיל לראותה מפגינה סימני חולשה כאלו.
"כמובן ג'ף. הער את האנשים, נצא לדרך מיד." התנערה מהרהוריה בבת אחת.
ג'ף הנהן והתרחק ממנה בזריזות.
אני צריכה לקחת את ה"חלומות" האלו ביתר רצינות… חשבה בליבה, מוטרדת.

עיניה של אורורה נפקחו לאט, ונחו על סרפינה בפליאה. היא כבר הייתה בת שני אביבים, והחלה לפטפט בעליזות כל פעם שרק עלה בידה.
אנשיה היו מטורפים אחריה, ואף פינקו אותה יותר מדי לטעמה..
פעמים רבות תפסה את ג'ימי או ג'ף מגניבים לה סוכריה לפני הארוחה ומדי פעם מצאה את עצמה מעלימה עין…
האמת שגם היא, סרפינה, הייתה מוקסמת ממנה, ולא רק בשל העובדה שהזכירה לה את ג'סי.
כילדה בת שנתיים למדה דברים שילדים בוגרים ממנה בשנים מספר לא מצליחים לתפוס, היא הייתה מסוגלת לנהל שיחות שלמות
עם אנשים בוגרים לכל דבר.
הדבר רק הגביר את אהבתה העזה לביתה. היא לא הייתה מסוגלת לדמיין את חייה בלעדיה.

"בוקר אור, נסיכה שלי! ישנת היטב?" נישקה אותה ברכות.
"ממממ.. כן אימא. חלמתי עלייך." אמרה במתיקות.
"כן? מה חלמת אוצר שלי?"
"חלמתי שאת לוקחת אותי לארץ רחוקה רחוקה… ואת כבר זקנה ומקומטת. אבל את עדיין יפה בדיוק כמו שאת עכשיו"
היא חייכה אליה בתמימות שובה.
"או… מתוקה שלי. אני אוהבת אותך. החלום שלך נכון. אני באמת אזדקן מתישהו, כולנו מזדקנים… ואנחנו באמת בדרכנו לארץ
רחוקה רחוקה, בה מדברים בשפה זרה ומתנהגים בצורה שונה." ענתה לה בכובד ראש.
"כשנגיע לארץ הרחוקה כבר תהיי מאוד זקנה אימא..?" עיניה הגדולות הביטו אל שלה בילדותיות.
"אני מקווה שלא דובשנית… מקווה מאוד שלא."

"קדימה סרפינה, עלינו לצאת לדרך" היא הייתה כה שקועה בילדתה כך שלא שמה לב כי כל אנשיה כבר ערים.
ג'ף הסתכל בהם בהבנה אך בדריכות, יודע כי אין להם ברירה.
"קומי אהובתי, אנו יוצאים לדרך." סרפינה ליטפה את לחיה של בתה בחיבה, מזרזרת אותה להתחיל להתארגן.

הם כבר היו מספר שעות בדרכים כשג'ימי רץ משתנף ומתנשם לעברה, מדביק את קצבה. היה ברור כי בפיו בשורות רעות.
"הם מדביקים אותנו." התנשף. היא החלה לחוש ברע, לא יכול להיות שחלומה יתגשם, אין זה ייתכן.
"כמה זמן?" שאלה בקצרה.
"שלוש שעות, אולי יותר." אמר נחרצות.
"נספיק להגיע למערות?" תקווה נשמעת בקולה.
"מסופקני." פסק.
פניה החליפו צבעים. אובדת עצות פנתה לג'ף שעמד לצידה.
"מהן האפשרויות שלנו?"
"להסתרר או להילחם." אמר חרישית.
"נסתתר אם כך. לא ניקח סיכונים מיותרים." החליטה.
ג'ף וג'ימי הנהנו.
"נפיץ את השמועה."
"נסו לא לזרוע בהלה מיותרת בקרב האנשים. לילדים אל תספרו דבר." לחשה אליהם קצרות.
"כמובן." אמרו יחד והלכו.

"אימא? מה קרה?" אורורה משכה בדש שמלתה.
"שום דבר קטנה שלי. אני והדודים שלך משחקים משחק קטן זה הכל.." הרגיעה.
"איזה משחק? אני גם רוצה לשחק!" אמרה בהתלהבות.
"מחבואים יקירה. כולנו נשחק." נקווה שאנו ננצח.. הוסיפה בליבה.
"אפשר להתחיל לספור, אימא?" שאלה בתקווה.
"לא אהובה, אנחנו אלו שמתחבאים." אי הנוחות החלה להתגנב לקולה.
"מפני מי אנו מתחבאים?" ארורה תושייתה של הקטנה הזאת, חשבה.
"מפני דוד ג'ימי ודוד ג'ף וגם מסבתא טינה." אלתרה במהירות.
אורורה יצאה משדה ראייתה, מדלגת בקלילות, לא מודעת כלל למצבם החמור.

—————————————-

"ג'ף, אני רוצה שאתה ג'ימי וטינה תקחו אתכם את אורורה ותדהרו בשיא המהירות לכיוון המערות. לא ארשה שיאונה לכם דבר."
"סרפינה, עלינו לשמור על האנשים… אי-" החל ג'ף בטון משכנע,
"הייתי ברורה?" קטעה אותו בחדות.
"כן גברתי." השיב ג'ף בקשיחות, רץ לכיוון שאליו נעלמה אורורה מוקדם יותר.

סרפינה מחתה את אגלי הזיעה ממצחה. השמש קפחה עליהם באכזריות, והמצב המלחיץ החל לתת בה את אותותיו.
טינה התקרבה אליה "ג'ימי סיפר לי מה קרה." טון דיבורה היה חלש וטרוד.
"כן, הם מתקרבים במהירות. אני חוששת שלא נספיק לנוס למערות, עלינו להסתתר ביער, למרות שאין זה אידיאלי זאת הברירה היחידה שלנו. אמרתי לג'ף שתלכו עם ג'ימי ואורורה לכיוון המערות, אין סיבה שבדהרה מהירה לא תספיקו להגיע לשם בזמן." הפטירה כאילו באגביות.
טינה שלחה בה מבט חודר, אותו מבט שהייתה נותנת בה בילדותה כשתפסה אותה במעשה משובה עם הבנים.
"סרפינה ג'יין קרול, אם את חושבת לרגע כי אותיר אותך מאחור, אתה טועה טעות חמורה."
היא הביטה בה במבט מזרה אימים משלה ופסקה " אני לא מתכוונת לאבד את מה שנותר מהמשפחה שלי טינה, אני מאוד מצטערת."
עיניה כהו בכמה גוונים "אני ראש הכפר ואת תעשי כדבריי." קולה היה רם ובוטח ושיניה חשוקות, היא לא רצתה להשתמש בקלף המיקוח הזה, אך רק כך הייתה טינה משתכנעת.
"אני מבינה." נסוגה טינה בעלבון, מתרחקת ממנה באיטיות.
סרפינה נשמה לרווחה, העיקר שמשפחתה תהיה בחוף מבטחים, אנשיה יסתתרו ביערות ולה… לא האלים ידעו כי לולא אורורה, לא
היה אכפת לה מה יעלה בגורלה.

החשיכה החלה לרדת עליהם בהדרגה רק הירח נותר להאיר להם את דרכם.
"אני חושבת שזהו מקום מסתור טוב." עצרה את השיירה והורתה לדופרי, נושא כליה, לסייע לזקנים ולמוגבלים להסתתר.
"נלון כאן הלילה, אני יודעת שזה מלווה באי נוחות מסוימת, אך עלינו להתאזר בסבלנות לטובתנו. כשנצא מכלל סכנה אשלח רץ שיודיע לכולם לצאת ממחבואם, עד אז אני מבקשת ודורשת מכם לשמור על עירנות." היא חייבת לשמור על המורל של אנשיה בכל מחיר.
"אל תכנסי לקרבות אבודים", נזכרה לפתע במילותיו של אהובה. זו העצה הכי טובה שנתת לי יקירי. ליבה דאב מגעגועים אליו.
היא הכריחה את עצמה להתעשת. מספיק, אני חייבת לחדול מהמחשבות האלה. הוא איננו, השלימי עם כך, זה יקל עליך.

סרפינה צפתה באנשיה נחבאים בצמרות העצים, עמוק בסבך הצמחייה ביער ובשלל מקומות, מתפללת לשלומם ולשלום משפחתה.
אלים ישנים, שמרו נא מכל משמר על אנשי וחיילי, שמור על משפחתי כעל בבת עינך. עשה שיחלפו על פנינו, אנא ממך, שלא יבחינו באיש.

שמור על כולם.

היא כרעה שם על הארץ, באמצע קרחת היער כמה דקות, או שעות.
לפתע כאב חד פילח את כתפה, ואז לא הייתה עוד.

————————-

חום צורב. ריח עז של אש עמד באוויר. החזיר אותה ליום הנורא בו איבדה הכל.
ראייתה הייתה מטושטשת, ידייה אזוקות מאחורי גבה למה? לעמוד ככל הנראה.
הכאב בכתפה לא פחת, אף התעצם.
החץ שפגע בה עוד היה עמוק בבשרה.
ראייתה התבהרה. היא עדיין ביער. איפה שהייתה כשאיבדה את הכרתה.
שמלתה הייתה מוכתמת בצבע שני כהה. דם. דמה.
מתפללת מעומק ליבה כי הם הספיקו להגיע למערות, כי לא מצאו את שאר אנשיה.

רחש קל עורר אותה מהזיותיה.
פנים אכזריות היו מול שלה.
"ובכן ובכן… מה יש לנו כאן?" אלה היו מילותיו המדויקות של מנהיג הצוענים מחלומה, הרהרה בטשטוש.
קול של גבר נוסף "מצאתי עוד כמה אנשים מסתתרים בשיחים לא הרחק מכאן.." קול רם, גס.
"היא הייתה כאן, אפילו לא טרחה להסתתר, נדין פגעה בה עם הקשת… היא רפת שכל או מטורפת." נהם הגבר לעברו.
"היא לא נראית רפת שכל.. רק.. פצועה." הפטיר השני בשקט.
"מה שבטוח שהיא חתיכת יהלום אמיתי." קבע הגברתן בפסקנות.
"אני בטוח שהבוס יקפץ מאושר…" אמר השני בציניות.
סרפינה פלטה אנקת כאב חדה.
סיוטה הנוראי ביותר התגשם. אלים, אנא עזרו לי.
"איפה הבוס בכלל? לא ראיתי אותו מאז צומת הדרכים."

"הוא הלך לבדוק אם הותירו אחריהם דבר מה בזמן הבריחה." קול נעים של אישה.
"נדין, ראי איזה שלל העלת בחכתך.." קרא הגברתן בהתרגשות מובחנת.

מבעד לעפעפיים סגורות למחצה ראתה סרפינה בחורה צעירה ונערית בוחנת אותה עמוקות.
"היא דומה ל… לא משנה. אני לבטח הוזה." מלמלה בהשתאות.
"מה..?" פלט הגבר השני בטמטום.
"לא חשוב." היסתה אותו באחת.
"כמה שבויים יש?" שאלה, מהורהרת.
"כארבעה או חמישה." הגברתן ענה בקול רועם.
היא הינהנה והזדקפה באיטיות.
"אני אלך לקרוא לבוס. הוא חייב לראות אותה." הוסיפה כלאחר יד.
"מה כ"כ מיוחד בה..?" הגבר השני ירק לעברה בזלזול.
נדין פערה אליו זוג עיניים מזועזות. " בלום את פיך. כסיל. אתה ברנש בר מזל, אם הבוס היה רואה אותך עכשיו…"
"מה הוא היה עושה לי?" שאל באיום.
"נחיה ונראה… או במקרה שלך.. לא כל כך בטוח." עיניה הצטמצמו לעברו במשטמה.
הוא בהה בה בתימהון. פיו פעור מעט.

"דונל, אל תתייחס אליה…היא אינה יודעת מה היא סחה" ניסה הגברתן להרגיע את הרוחות.
"נדין, היזהרי במילותיך." קולו התעבה.
היא החלה להתרחק מהם, שורקת לעצמה, בנונשלנטיות מזוייפת.

"על מה היא ליהגה שם לכל הרוחות והשדים?" פניו של דונל התמלאו בפליאה.
"אין לי שמץ של מושג… היא אינה בריאה בנפשה, כבר שנים שאני מנסה לשכנע את הבוס להיפטר ממנה אבל הוא עיקש כפרד!"
"טרי… אני במקומה הייתי ישן עם עין אחת פקוחה הלילה… אם אתה יורד לסוף דעתי." גיחך דונל לעברו.
טרי הצטרף לגיחוכו הנבזי.

חלפה שעה אחת בלבד וסרפינה התעוררה בפתאומיות.

היא הייתה מוקפת בחבורת גברים מבחילה למראה. הם היו לבושים כצוענים, מלאי צלקות וכתובות קעקע גסות.
עודנה חלשה עקב פציעתה היא לא הצליחה להתמקד באיש מהם.. לא זיהתה את פרצופיהם של הגברים ששבו אותה ובטח שלא
את זה של הבחורה הצעירה.

האש חיממה את גופה הקפוא. אסירת תודה, ניסתה למצוא תנוחה נוחה ולהתקרב אל האש בו זמנית. אך אז נזכרה כי ידייה כפותות.
היא ליחלחה את שפתיה.
"מים." לחישה מהוססת.
"מים!" קראה ביתר ביטחון.
"מה זה דובשנית? מים? את צמאה?" סרפינה זיהתה את דונל לפי קולו הנוראי.
היא הצליחה רק להנהן חלושות.
צחוק רם מכל עבר.
"תביאו לה מים, חבורת חלאות!" נדין התקרבה אל האש.
צחוקם גווע.
"תביאי לה בעצמך, אם זה כל כך חשוב לך.. גברתי." הצחוקים התחדשו, פניה של נדין האדימו בבושה.
היא שלפה את חרבה בפראות. "מה אמרת, אדוני?" שאלה במתיקות.
דונל לא איבד את עשתונותיו לרגע ושלף גם הוא את חרבו.
"כמה חיכיתי לרגע בו אחתוך את לשונך הארורה…רב תודות לך עלמתי, על שסיפקת לי תירוץ." נשף בארס.

"די לכם." קול רם הדהד ביער.
כולם הרכינו את ראשיהם בכניעה מפליאה.
"חדלו מהשטויות שלכם. דונל וטרי זו הפעם האחרונה שאתם מתעסקים עם נדין, אחרת…" איומו לא השתמע לשתי פנים, אך קולו נותר רגוע ושליו.

"סליחה, בוס, הרוחות קצת התלהטו, דבר של מה בכך.." הגבר היסה את טרי בחוסר סבלנות.
"נצור את לשונך. מי זו?" הוא הביט בחבילה המקופלת הכפותה לעמוד. בסרפינה.

"זה הדובדבן שבקצפת בוס." קרקר דונל בחנפנות.
הגבר לא הביט בו. הוא קרב לסרפינה באיטיות רבה.
"היא פצועה." הפטיר.
"נדין פגעה בה עם הקשת." שמח דונל להודיע.
דבריו לא השפיעו כהוא זה על פניו של הגבר.

"היא צריכה לשתות משהו. וצריך לחטא את הפצע אחרת הוא יזדהם והיא לבטח תמות." לחשה נדין באוזנו.
הוא הנהן בהסכמה. "עשי זאת."

"מים." קולה של סרפינה רטט בכמיהה. פיה היה יבש כל כך. לגימה קטנה, זה כל מה שרצתה, זה הכל.
הגבר הסתובב לעברה בחדות.
הוא רכן לעברה, פניו מתעוות.
סרפינה הביטה בו מחרכי עיניה, הכל עדיין היה מטושטש, כאילו ניסתה להתעורר מחלום או שצללה עמוק עמוק במים.
נדין הושיטה לסרפינה את נאד המים והשעינה על ידה את ראשה.
נשיפה חדה נמלטה מפיו של הגבר.
"מה קרה בוס?" שאלה נדין חרישית.
"דבר מה אינו כשורה?" עיניה היו גדולות.

הגבר חייך חיוך עקום. "דבר אינו כשורה." עיניו נאטמו והוא הלך משם במהירות. "דאגי לכל צרכיה, ואם אשמע שמישהו מלבדך הניח
עליה אצבע אחתוך אותה מעליו."
רחש עבר בקהל.
הבוס עצבני. ואיש לא ידע מדוע.
סרפינה שקעה שוב לתהום הנשייה. מנסה להיזכר מהיכן הקול הזה היה כה מוכר לה ללא הועיל.

*********************************************************************

פרק 2
————

טינה אימצה את אורורה אליה בחיבוק דב. "אני בטוחה ששלום לה." אמרה לבניה, מנסה לשמור על שלווה.
האחים הקשיבו לה בחצי אוזן.
"קבענו שניפגש במערות כעבור יום ואין לה כל זכר..!" ג'ף פרע את שיערו בתסכול.
"אולי היא התעכבה… חייב להיות הסבר הגיוני לכך."
"אימא, זה לא עוזר. אנו חייבים לצאת לחפש אחריה. היער הזה הוא מקום ממש מסוכן." אמר ג'ימי בלהט.
אורורה מצצה את אגודלה באדישות "אימא עם אבא עכשיו." קולה היה שווה נפש.
טינה התנשפה בחדות "אל תדברי כך ילדה! אימך חיה ונושמת!"
אורורה חייכה אליה במתיקות. "היא חיה, והיא עם אבא, חלמתי על כך אתמול בלילה…" טענה בתמימות.
ג'ימי חייך אליה חיוך כואב "אורורה מתוקה… אבא נפטר. ואני מבטיח שהכל יהיה בסדר עם אימא. אני ודוד ג'ף נדאג לכך."
הוא טפח במגושמות על ראשה.
ג'ף הישיר אליו מבט קשה. אתה באמת יכול להבטיח לה דבר שכזה? אמרו עיניו. ג'ימי הניד בראשו באיטיות.
"נותר לנו רק להתפלל לאלים…" סיכמה טינה ונתנה לילדה אחת מהסוכריות האהובות עליה ביותר.
"רק להתפלל…" לחשה אורורה לעצמה, עיניה זוהורות בשלל צבעים.

היא התעוררה על מזרן רך. זרועה הייתה חבושה והרגשה משונה ליוותה אותה כי שמעה אתמול את קולו של ג'סי…
מוחה מהתל בה.. בגלל הפציעה היא מתחילה לדמיין דברים. היא התיישבה לאט, פניה מתעוות בייסורים.
פניה של נדין הופיעו בפתח אוהלה, מחויכות למראה.
"הכל בסדר גברתי?" שאלה בידידותיות.
סרפינה הביטה בה בחשדנות של שבוי פצוע.
"כן. היכן אנשיי?" שאלה בטון קשה.
חיוכה של נדין התרחב. "שילחנו אותם לחופשי… הבוס דאג לכך."
סרפינה הופתעה.
"טוב עשה." מלמלה ברפיון.
"את רוצה לאכול משהו? את בטח גוועת ברעב!" סרפינה לא הספיקה לענות וכבר נדין חזרה לאוהלה נושאת מגש מלא בכל טוב.
עיניה הוארו, בולעות את המטעמים ברעבתנות.
"אכלי סרפינה. אכלי." נדין הניחה את המגש בחיקה.
"איך את יודעת מה שמי?" היא שכחה לרגע ממזון.
"אני יודעת הכל עלייך." קרצה לה נדין בשובבות "עוד זמן מה תדעי הכל." הפטירה במסתוריות והותירה אותה לבדה, מבולבלת מתמיד.
סרפינה החלה לאכול באיטיות, נהנת מכל נגיסה כאילו מעולם לא ידעה מזון מהו.
מבעד לחרכי האוהל הספיקה להבחין בעיניו המצומצות של דונל, סורקות אותה ארוכות, ללא בושה.
היא התכווצה, והוא הסיט את מבטו במהרה. היא בלעה את רוקה. זה לא יכול להיות סימן טוב, הרהרה במרמור. עליה לברוח מכאן
בהזדמנות הראשונה שתיקרה על דרכה. העיקר שאנשיה נשלחו לחופשי, חשבה בהקלה.

היא סיימה לאכול בזריזות, תחילה טעמה את חלות הדבש, לאחר מכן עברה לבשר הטלה השומני וקינחה במרק אפונים ערב לחיך.
סרפינה עדיין הייתה חלשה מהפציעה אך הכאב החל להיעלם בהדרגה, ולא עושה רושם שהזרוע שבורה, מנוחמת ניסתה לקום על רגליה ללא הצלחה. היא החלה להתיישב במהירות כששדה ראייתה החל להשחיר.
נדין נכנסה לאוהלה. "עלייך לנוח סרפינה, עוד אינך במיטבך.." היא סייעה לה להישכב בנוחות והיטיבה את השמיכה מסביבה.
סרפינה הנהנה לעברה בהסח הדעת. "אני רוצה לשוחח אם מנהיגכם אחרי שאנוח מעט." פלטה קצרות.
"הוא יראה אותך שיהיה פנוי, אל דאגה. עכשיו נוחי." נדין העבירה יד מהוססת על מצחה של סרפינה והביטה בה צוללת אל תוך
שינה חסרת חלומות.

"מה שלומה?" שאל הבוס בדאגה כנה.
"היא עדיין מעט חלושה, אך מצבה השתפר פלאים ביחס לאתמול." אמרה נדין בטון נמוך, שקט.
"היא אכלה? שתתה?"
"כמובן." חייכה נדין "היא לא הותירה עצם אחת בצלחת.."
"טוב מאוד." הנהן בשביעות רצון, נראה עייף ויגע אחרי לילה ללא שינה.
"עליך גם לנוח בוס. מחר עלינו לצאת רעננים לדרך." נדין הניחה יד תומכת על כתפו.
הוא התנער ממנה בגסות. "תודה על העצה נדין, אני אהיה באוהלי." הפטיר בטון קשה והלך.
נדין הביטה בו, מהורהרת. הבחורה הזאת לא השפיעה עליו לטובה… הטבעות השחורות סביב עיניו רק העמיקו מאז שראה אותה אתמול לראשונה. הוא לא דואג לעצמו בצורה מספקת, עליה לשמור עליו, אחרת יחלה בוודאות.

———————————–

הוא נכנס חרישית לאוהלה. מביט בה כאדם צמא הרואה נהר מפכפך מולו בעצלתיים. פניה היו חיוורות ויפות, שיערה פזור כמניפה על הכרים… כמה היה רוצה להעביר את אצבעותיו בין תלתליה הארוכים.. האדומים. רק עוד פעם אחת.
הוא נרכן לעברה, בולע אותה במבטו המשתוקק.
היא מצמצה בעיניה והוא התקשח באחת. אסור שתראה אותו. אך היא לא נעורה מתנומתה השקטה להדאיג.
שפתי השושנים שלה נפערו קמעא "ג'סי" לחשה וכל השיערות על עורפו סמרו.
ואז עיניה נפקחו בפתאומיות. הוא קפא. זמן כה רב חשש וייחל לרגע זה, ועתה, כל הנאומים אותם תכנן בקפידה בראשו נמוגו כלא היו.
עיניה של סרפינה לא זעו. כנראה עדיין ישנה, הרגיע את עצביו החשופים. אך עדיין, הרגיש כאילו דבר אינו נעלם ממנה.
"אתה חי." לחישה כועסת.
"אכן." אישר, מבולבל מעט.
"נטשת אותי." קבעה, נשמעת פגועה יותר מאשר זועמת.
הוא הרכין את ראשו בבושה.
"גם זאת אמת." ענה בפשטות. "אך הביני, לא הייתה לי אפשר לשוב!" ניסה לדבר על ליבה בלהט. "הצוענים מצאו אותי אחרי תקיפת הזאב. שותת דם על השלג הקר, גוסס. הם לקחו אותי כבן ערובה וכשהחלו להכיר אותי יותר לעומק לאחר שני אביבים מינו אותי לראשם." סיפר בטון שטוח, כאילו המאורעות שתיאר אינם נוגעים אליו.
עיניה נעצמו. "אני מבינה." שפתיה בקושי זעו כשדיברה, מעט הכחילו מהקור העז.
הוא עטף אותה היטב בשמיכות הצמר. "יקירה עליך לנוח. אני כל כך מצטער על היד." אמר בכאב כנה.
"השלום לילדנו?" נזכר לפתע, נרכן לעברה בציפייה נואשת. היא דממה למשך מספר רגעים. "היא מתה בלידה." לחשה במאמץ.
נשימותיה קצובות.
פניו האפירו בהלם. "צר לי יקירתי. אניח לך כעת.." ליבו נקרע לגזרים בקרבו. ברור היה לו כי הלידה השתבשה בגלל דאגתה אליו לבטח.
הכל באשמתו הארורה, קילל בליבו בזעף. עיניו בערו מדמעות מודחקות. לו רק…

נדין עמדה בפתח האוהל, מביטה בהם. הבעה לא מובנת על פניה.
לפני כשנה נשבעה אמונים לג'סי פאלמר, שבועת דם. עתה, ידעה, עליה להשבע גם לבחירת ליבו, גם אם אינו יודע כי זו היא, האחת והיחידה שלו, היה זה ברור וצח, עליה לוותר עליו.
לטובת שניהם. טוב, שלושתם.

ג'סי נשק למצחה של סרפינה ויצא מהאוהל באי רצון, כמעט נתקל בנדין.
"מה מעשייך כאן?" שאל בכעס גלוי.
היא שתקה ורק הסתכלה בו, חיוך דק על שפתיה.
"שמור עליה, בוס. דונל והגברים כבר מזמן לא ידעו גוף אישה, והיא… פרח עדין למדי, שמור עליה." הזהירה חרישית ופנתה לדרכה, מותירה את ג'סי זועם ואומלל מאי פעם.

"ג'ימי הגן על אימא ועל הקטנה בחייך אם צריך. עליי לצאת לחפש אחריה.. לא אוכל לישון בלילה בשקט אם לא אדע מה עלה בגורלה." ג'ף הפציר באחיו בבהילות.
"אני יודע שאימא לא רוצה שנתפצל איך אין בידינו ברירה אחרת… התארגנו וצאו לדרך בעוד כשעה, אני אשיג אתכם, בתקווה שאשוב עם סרפינה, או עם חדשות טובות."
ג'ימי הנהן באי רצון.
"שהאלים יהיו בעזרכם אחי." פלט בקצרה וחיבק את אחיו בחזקה.
"הכל יהיה בסדר אחי היקר…" ג'ף אימץ אותו אל ליבו מחייך חיוך ציני.

————————

דונל וטרי ישבו ליד בור המים, משחיזים את סכיניהם באיטיות.
"הלילה, סוף כל סוף אעשה מה שחלמתי עליו בשנתיים האחרונות" קולו של דונל נשמע רציני ולהוט במיוחד.
"תן לי לנחש.. זה קשור ל"גברת" ולשבויה…" טרי נתן בו חיוך עקום ומלוכלך, עיניו בוהקות כגחליליות באור השמש.
דונל פלט גיחוך נבזי והמשיך להשחיז את סכינו ביתר מרץ.
"הכלבה הזאת הזמינה את זה.. כולם יראו שאף אחד לא מתעסק עם דונל פירוז' נלסון ונותר
חי ללהג על כך.."
"אבל מה הכלבה השניה עוללה לך?" תמה טרי בקול רם.
דונל פסק לרגע, "הכלבה השניה לא עשתה דבר, זאת בדיוק הבעיה…" חייך בצינה.
טרי הנהן בהסכמה חברית.
"זה לא ימצא חן כלל בעייני הבוס.. נראה שלזונה האדמונית הזאת יש חשיבות כלשהי בעיניו." הפטיר.
"הבוס יכול ללקק את אשכיי.. הממזר היהיר הזה אינו מתאים יותר לתפקיד המנהיג.
והדבר נהיר לכולם."
טרי לא נראה משוכנע. "חברי היקר, אתה היחיד שחושב כך. ידוע לכולם כי אתה חומד את תפקידו מאז שנבחר…" פטפט ללא הבחנה.
דונל הביט בו במבט מצומצם. "היזהר בדבריך חברי. אל תשכח לצד מי אתה נלחם…" פלט באיום כבוש.
טרי נרעד ופלט צחקוק מובך. "לא כ-כמובן חברי, א-אחי בדם. לא נעלם מעייני לרגע. אני לצידך בחזית, הרי מובן הדבר מ-אליו.." גמגם חלושות.
דונל בחן אותו בקצרה "הפכת לרפה שכל בעצמך?" שאל והביט בסכינו המושחזת יתר על המידה.
טרי נתן בו מבט מטומטם, לשונו נדבקת לחיכו.
הוא הביט בחברו הקפוא מאימה ופצח בצחוק פתאומי ומרעים, טופח עליו בסכינו.
לאחר שניות הלם בודדות טרי הצטרף לצחוקו, לחיו סמוקות ממבוכה.
"אני מתלוצץ איתך אחי בדם…" הוא טפח על שכמו בחיבה. טרי עדיין נראה המום מהתפתחות העניינים, מנסה לחזור לעשתונותיו.
"כמובן אחי… לא חשבתי לרגע אחרת." מלמל מתחת לשפמו.
"אני אעבור ראשון על הזונה האדמונית ואחרי כן.. תוכל לעשות בה כרצונך. מילה של דונל נלסון." אמר בנדיבות מעושה. טרי כבש את צחוקו והרכין את ראשו בחוסר נוחות.
"אני לא חושק בה. אשתי היא די והותר בשבילי." אמר כלאחר יד.

"אישה היא על מנת להתרבות ולאכול… זונה במיטה היא דבר אחר לחלוטין." חייך דונל
בזחיחות.
נדין הביטה בהם, משתופפת מאחורי שיח, מאזינה בדריכות לכל מילה, פניה מתכרכמות עם כל התפתחות בחילופי הדברים. היא נסוגה בין השיחים במהירות, עלים יבשים מתפצחים
תחת רגליה.
אני חייבת לספר לבוס, חשבה בפאניקה.
ואז חשה בלפיתה עזה בצווארה ושקעה לתהום.

"ידעתי ששמעתי משהו." אמר טרי, בולע את רוקו. "היא…היא מתה?" הוא התחמק ממבטו של דונל.

"לא, הכלבה רק התעלפה." ענה דונל בחוסר רחמים.
"הבוס לא יאהב את זה בכלל! שסף את צווארה ונחביא את גופתה ביער!" צעק בהיסטריה.
"לאט לך…" הרגיע. "עלינו לכלכל את צעדינו בחכמה."
"מה שהבוס לא יודע לא יכול לפגוע בו… אנו יוצאים לדרך מחר ככל הנראה, נותיר אותה כאן ונגיד לבוס שתקפה אותה חיית טרף או ששודדים חטפו אותה. אל דאגה, הוא לא יחשוד בדבר וחצי דבר." טרי התנשף במאמץ.
"היא עלולה לעלות על עקבותינו ולהלשין לבוס, אנחנו אבודים. שסף את גרונה והיא לא תטריד אותנו יותר!"
"הרגע, אחי. אינך חושב בבהירות." אמר דונל בקול שקול "אם נהרוג אותה הבוס יידע. הזונה הקטנה משתפת אותו בכל חשדותיה… נזרוק אותה לבור המים והיא תישכח מליבו."
סיכם במהירות.
"יהי כן." מלמל טרי, לא שלם.

דונל נשא את גופה הדקיק של נדין בקלות רבה והשליך אותה באחת לבור המים, מבלי להביט לאחור, שורק לעצמו באגביות.
טרי הביט אל תוך הבור באטימות "המים לא כ"כ עמוקים, היא עלולה להינצל בעור שינייה."
קולו הרם הדהד בחלל הבור.
"ליתר בטחון…" המהמם ושלף חץ מאשפתו, הוא רכן בריכוז לעבר הבור וירה.
טרי התנשף בהפתעה.
"כך לא יהיה דם על ידינו…" הסביר.
"אתה איש פיקח דונל נלסון, אתה איש פיקח." חייך חיוך מאולץ.
הם ארזו במהרה את ציודם והחלו לצעוד לעבר המחנה בשתיקה מוחלטת.

————————–

ג'סי ישב ליד האגם, שקוע במחשבותיו כמו בבוץ טובעני, גועש כאוקיינוס אכזר.
הוא פכר את אצבעותיו שוב ושוב, נסער, אובד עצות.
זו היא. אחרי שנתיים שלמות שהיה בטוח כי אבדה לו לעד, יחד עם ילדו.
קרביו התהפכו כששמע לראשונה אודות מותו.
הוא לא היה מספיק טיפש כדי באמת להטיל על עצמו את האשמה, אך מצפונו לא חדל לייסרו.

כמה היה רוצה לשוב לזרועותיה בפשטות, בטבעיות. לשם שייך.
אבל היא לא תרצה בו, אם יש מעט שכל בקודקודה תנוס ממנו כל עוד רוחה בה.
אם היא יודעת את טובתה.
פתאום תחושה משונה פקדה אותו, כאילו דבר מה אינו כשורה, כאילו משהו השתבש בצורה נוראית.
הוא חש בכאב צורב בחזהו, האוויר נדחס החוצה מריאותיו מעוצמת הכאב.
ג'סי הרגיש קור בלתי נתפס, אצבעותיו החלו להלבין בהדרגתיות.
נדין. הבין באלם.
הוא התאמץ לקום על רגליו אט אט.
הוא ירק מים מתוקים מפיו ובאחת הכתה בו ההבנה היכן היא. הוא החל לרוץ.