עומק – פרק שבע-עשרה

"אלוהים, סיאנטה, מה קרה לך?" קולו של אנדרה הפתיע אותה ברגע שהיא קמה מן הכיסא בארוחת בוקר. הוא התעורר כנראה מאוחר, בגלל שכולם כבר הגיעו לפני מספר דקות. המדריכים הספיקו לאכול ולרדת לחדר האימונים, ואיתם גם נייג'ל שהתנהג כרגיל.
גרייט ציחקקה. "היא כל-כך טיפשה. היא נפלה במדרגות."
"היי, אני לא טיפשה." סיאנטה אמרה בהגנה. "באמצע הלילה התעוררתי והלכתי לבדוק מה השעה, ובגלל שהיה חושך לא ראיתי כלום…" היא אמרה וגירדה את הראש שלה, מגחכת. היא קיוותה שהוא יאמין לזה, כמו שהשאר האמינו לזה.
זה היה הרעיון של נייג'ל, ברגע ששניהם התעוררו בשעת בוקר מוקדמת. היא הספיקה להכנס לחדר לפני ששאר הבנות התעוררו, וכשהיא הלכה לצחצח שיניים גרייט כמעט צרחה בהלם. זה היה משכנע, אבל הוציא אותה ממש מפגרת.
טוב, זה עדיף מלדעת את האמת.
רק המדריכים יודעים מה באמת קרה. כמובן שנייג'ל אמר להם שהוא חבש אותה בסלון, ואז היא הלכה לישון בחדר. הוא לא באמת סיפר להם מה שקרה.
הם לא דיברו על זה מהשניה שהוא ליווה אותה חזרה לחדר שלה. היא רצתה לקפוץ עליו בחיבוק לפני שהיא נכנסה, אבל הוא עצר אותה בידיעה שאחד המדריכים יכול לעבור בכל שניה.
הם נפרדנו ונפגשו שוב בארוחת בוקר, שבה המדריכים אפילו לא הסתכלו לכיוון שלה כדי לא לעורר תשומת לב מיותרת. היא המשיכה להתנהג כרגיל וסיפרה לכולם את אותו סיפור בכזאת קלות, והצחוקים של גרייט עליה רק עזרו לה בזה.
נראה שכולם האמינו, חוץ מארמטיס, שהסתכלה עליה במבטים מוזרים.
כך סיאנטה מצאה את עצמה מתיישבת חזרה ומדברת עם אנדרה בזמן שהוא מתחיל לאכול. ככה עברו דקות ארוכות, שבהן כולם כבר עלו למעלה. רק סיאנטה, אנדרה, גרייט ומיק נשארו למטה, עד שגרייט ומיק נכנסו לשיחה משלהם והחליטו לעלות למעלה.
"נדבר אחרי זה, טוב?" גרייט שאלה ברגע שהיא קמה וציחקקה, מביטה במיק עם חיוך ענקי על פניה.
"כמובן." סיאנטה אמרה בחיוך. היא שמחה בשבילה. הלוואי שהיא יכלה לספר לה מה הולך לה עם נייג'ל, אבל ככל שפחות ידעו – ככל שעדיף.
אנדרה נשאר עם סיאנטה למטה. הם דיברו וצחקו, עד שיולינדה ירדה למטה והתחילה לנקות את כל הכלים.
"את מכינה את האוכל?" אנדרה שאל אותה בהפתעה מסויימת. סיאנטה נזכרה שהיא גילתה את זה עוד בהתחלה, כשהיא התעוררה מוקדם לאימון מוקדם עם מארס.
יולינדה הנהנה בחיוך. אנדרה נתן לה מחמאות רבות, ואז הוא וסיאנטה קמו והתחילו לעזור ליולינדה. לבסוף, הם הכניסו את כל הכלים למדיח כלים שסיאנטה בכלל לא ידעה שקיים, וכמוהה גם אנדרה.
יולינדה הודתה להם ועלתה למעלה, להתכונן לשיעור לימוד השורשרים שעומד להתקיים עוד חצי שעה.
אנדרה התיישב על הספה עם סיאנטה, והם דיברו בניהם וצחקו. היה לסיאנטה כיף איתו, ואיכשהו כל הצרות שלה נראו דברים קטנים באותם רגעים. הלוואי שהיא יכלה לספר לו מה שעובר עליה. היא בטוחה בכך שהוא היה מעודד אותה, מוצא את הדברים הנכונים להגיד בדיוק כמו שקאיה עושה. למרות שהיא העדיפה לא לדבר איתו על נייג'ל, נראה שהם לא מחבבים אחד את השני.
"זה היה קורע מצחוק אתמול, בשיעור הגנה עצמית." הוא אמר וצחק.
סיאנטה הנהנה. "איך שאוור וטובר ניסו להלחם אחת בשניה. אני לא מאמינה." כבר יצאו דמעות מעיניה מרוב שהיא צחקה.
הם המשיכו בשיחה שלהם, והגיע מצב שבו סיאנטה לא יכלה לנשום מרוב צחוק. היא נשכבה על הספה, שמה את הראש ליד הרגליים של אנדרה ומנסה להפסיק את הצחוק. אנדרה הביט בה, לא מצליח לצחוק גם הוא.
אבל לאחר זמן מסויים, הצחוק נרגע והם פשוט הביטו אחד בשני בחיוך. עיניו הירוקות של אנדרה נצצו ברגע שהוא הביט בעיניה של סיאנטה. זה היה רגע מוזר, שסיאנטה לא הבינה. הוא פשוט הסתכל עליה, ובאיטיות ידו הגיע לפנים שלה. הוא התחיל ללטף את הלחי שלה בעדינות.
ברגע שסיאנטה הבינה מה הולך, היא קמה במהירות והעיפה את היד שלו ממנה. היא נזכרה במילותיה של גרייט – 'נראה לי שהוא בקטע שלך.'
איך היא הייתה עיוורת כל הזמן הזה?
"הכל בסדר?" הוא שאל בבילבול, והיא רק הפנתה את מבטה והתרחקה ממנו.
"אנדרה, אני…" היא התחילה לגמגם, לא בטוחה מה להגיד.
"אני מצטער. אני מבין אם את לא רוצה. פשוט חשבתי…" הוא התחיל לדבר ולהסביר את עצמו, אבל היא הפסיקה אותו באמצע המשפט.
"זה לא זה. אנדרה, אתה מדהים. אני פשוט חושבת על מישהו אחר."
ברגע שהיא הרימה את מבטה והסתכלה בעיניו, היא ראתה את ההבנה על פניו. אותו חיוך יפה שהיה על פניו ירד, והיא יכלה לראות את אשרת הפנים האדישה שהשתלטה על מצב-רוחו.
הוא קם מן הספה, מתחיל ללכת, אבל היא תפסה בידו ועצרה אותו.
"אנדרה, תקשיב." היא אמרה, אבל הוא לא נתן לה לסיים.
"זה הוא, נכון?" הוא שאל והסתובב אליה, מעיף את היד שלו. "חשבתי שהיה ביננו משהו, סיאנטה. למה יכולת לתת לי תקווה כזאת?" הוא הביט בה בכעס.
"לא ניסיתי לתת לך תקווה, אנדרה. לא ידעתי בכלל, אני מבטיחה." היא אמרה, הקול שלה התחיל לרעוד. "באמת. חשבתי שאנחנו ידידים."
"ידידים סיאנטה? באמת?" הוא הביט בה, מגחך בגועל. "אני לא מאמין שהיית כזאת טיפשה. לא ראית איך אני מביט בך?"
זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה את אנדרה אומר מילים שכאלו. אנדרה המקסים שהיא הכירה עד עכשיו נעלם ברגע זה, והיא ראתה בו צד שלעולם לא רצתה לראות. הוא זרק את המילים הכי נוראיות שהיא יכלה לשמוע, והיא פשוט עמדה שם ללא מעשה.
"את יודעת מה? לא משנה. את לא מבינה כלום. את סתם ילדה קטנה."
"לא אני לא." היא אמרה, מביטה בו ברצינות. היא התחילה להרגיש דמעות עולות בעיניה. "אני לא מבינה בדברים האלו, אף-פעם לא חוויתי אותם. זאת הייתה תקופה קשה בשבילי, מאז שנבחרתי!" היא ניסתה להסביר.
"זאת תקופה קשה בשביל כולנו." הוא סינן לעברה. "זה שאת נולדת לבני-אנוש, לא הופך אותך למסכנה יותר. כולנו היינו צריכים להפרד מהמשפחות שלנו, בין אם רצינו ובין אם לא. זה שידעתי את זה מאז ומתמיד, לא אומר שרציתי שזה מה שיקרה."
היא בלעה את רוקה וניסתה לעצור את הדמעות, אך זה היה מאוחר מדי. היא הרגישה אותן זולגות באיטיות על פניה.
"אנדרה…" היא התחילה להגיד, מושכת באפה ומנגבת את הדמעות שלה.
"לא, אל תגידי לה אנדרה. אל תחשבי שזה שאת תתחילי לבכות מול העיניים שלי יעזור לך." הוא אמר בכזה כעס גלוי, שהיא התחילה לפחד.
"מאיפה לי לדעת שאתה רצית יותר מידידות?!" היא הרימה את קולה, ואחרי זה המשיכה לדבר בקול חלש. "זה כל מה שהייתי בשבילך, מישהי פוטנציאלית לרומנטיקה? זה הדבר היחיד שחיפשת בי?"
"לא התכוונתי לזה." הוא אמר, מפנה את מבטו. "אבל אחרי מה שעשית לי, אני לא יודע מה יהיה ביננו יותר. גם בתור ידידים."
"מה לעזאזל עשיתי לך?" הקול שלה היה כה צרוד. היא לא יכלה לעצור את הדמעות, והיא התחילה להתנשף.
פתאום, היא הרגישה יד מוכרת נוגעת בכתף שלה. היא סובבה את הראש שלה, וראתה את נייג'ל עומד ומביט באנדרה בעצבנות.
"לך מכאן." הוא אמר לו באותו טון קשוח, זה שהוא תמיד השתמש בו באימונים שלהם.
"כמובן, הגיבור שלך בא להציל אותך כמו תמיד." אנדרה אמר בסרקסטיות, מגחך בגועל.
"אמרתי, לך מכאן." נייג'ל חזר על מילותיו.
אנדרה התחיל להתקדם, אבל עצר לאחר מספר צעדים. "אל תחשבו שאנשים לא יודעים מה הולך כאן. אתה מאמן, אתה אמור לשמש דוגמא ולא לעבור על החוקים."
נייג'ל הרים את היד שלו, מתכונן להרביץ לו, אבל סיאנטה עצרה אותו שניה לפני שזה קרה.
"לא." היא אמרה בקול חלש, שמה יד על החזה שלו ומביטה בפניו.
הוא סובב את מבטו והביט בה. המבט שלו התרכך כשהוא הסתכל בעיניה, והוא כרך את ידו סביבה והסתכל באנדרה, מסמן לו ללכת מכאן.
אנדרה תקע את מבטו בסיאנטה, שעדיין לא הפסיקה לבכות, ועלה בחזרה לחדר.
נייג'ל התחיל להתקדם איתה משם לכיוון חדר האימונים. ברגע שהוא סגר את הדלת שמובילה למדרגות מאחוריהם, הוא חיבק אותה בחוזקה ונתן לה להתפרק עליו.
אותו בכי היסטרי לא נמשך יותר משתי דקות, אבל הדמעות המשיכו לזלוג גם כשהיא אמרה את המילים הבאות.
"הוא צודק, נייג'ל." היא מילמלה. "זה אסור, ואתה מדריך."
"את חושבת שבאמת אכפת לי מזה?" הוא אמר ברצינות, תופס את פניה בשני ידיו ומביט לתוך עיניה. "את חושבת שאני אתן לאייס להפסיק את זה?"
"אבל…" היא משכה באפה והביטה בו. "אסור לך לעבור על החוקים. יכולים להעיף אותך מכאן, או אותי, אני לא יודעת." הפחד נשמע בקולה.
"אז אף-אחד לא ידע על זה." הוא לחש את זה.
"אייס כבר חושד. הוא הזהיר אותי." היא שמה את ידיה על ידיו, שעדיין היו על פניה.
"מה הוא אמר?" נייג'ל שאל בבילבול.
"שאני אזכור שההכשרה זה הדבר הכי חשוב שיש." הקול שלה רעד כשהיא אמרה את זה.
"סיאנטה, תקשיבי לי." הוא אמר והביט בה ברצינות. "אני לא אתן לשום-דבר להרוס את זה, טוב?"
היא הנהנה, מושכת שוב באפה. הדמעות עדיין לא הפסיקו לזלוג מעיניה.
"אני מבטיח לך. לא אנדרה ולא אייס יעצרו את זה מלקרות. לא הפרתי את ההבטחה הקודמת שלי, ואני לא אפר את זה."
סיאנטה הנהנה שנית.
"עכשיו, תפסיקי לבכות. הכל יהיה בסדר." הוא אמר וניגב את הדמעות שלה.
היא עטפה את ידיה סביב צווארו וחיבקה אותו בחוזקה, מחזיקה בראשו מאחור. הם עמדו כך דקות ארוכות, בזמן שסיאנטה נרגעה, עד שהיא הרסה את הדממה.
"כל אחד מהמדריכים יכול להכנס עכשיו." היא אמרה עם פחד בקולה. "כל אחד מהמדריכים או הנערים יכול להכנס בכל רגע, לא משנה איפה נהיה."
"יולינדה ושאר הנערים בשיעור לימוד שורשרים. אייס ומארס במשימה." הוא אמר בפשטות. "אני אגיד ליולינדה שעשיתי לך שיעור פרטי אם לא תרצי ללכת. היא תבין. זאת יולינדה. היא לא נגד זה."
"נכון, אבל מה עם מחר? ומחרותיים? אי-אפשר להסתיר משהו כזה." סיאנטה עדיין הייתה לחוצה, לא משנה מה קרה.
"סיאנטה, הבטחתי לך משהו, נכון?" נייג'ל שאל, מלטף את השיער שלה בעדינות.
היא הנהנה כשהפנים שלה תקועות בחזה שלו. הם המשיכו לעמוד ככה רגעים נוספים, עד שהיא התנתקה ממנו והביטה בו.
"אני רוצה להמשיך להתאמן, נייג'ל." היא אמרה. "ללמוד עוד דברים."
"בכית עכשיו, אין לך הרבה מים." הוא אמר בפשטות.
"לא אכפת לי. אני רוצה להתאמן." היא המשיכה לבקש ממנו.
על פניו עלה חיוך ענקי, שגרם לליבה של סיאנטה לדפוק בחוזקה. "זה אחד הדברים שאני אוהב בך."
היא הסמיקה. "מה?"
"את עקשנית. אבל בצורה טובה." הוא אמר בפשטות והלך לאמצע חדר האימונים, להתחיל את האימון שהיא כל-כך רוצה.
הדבר היחיד שהיא הצליחה לחשוב עליו היה המילים שלו. 'זה אחד הדברים שאני אוהב בך.'

"אנדרה היה ממש עצבני בשיעור. את יודעת מה קרה לו?" גרייט שאלה אותה ברגע שהיא נכנסה לחדר. רק שתיהן היו בפנים.
"לא." סיאנטה אמרה ישירות, למרות שהיא לא נשמעה משכנעת במיוחד.
גרייט רק הביטה בה בבילבול מסויים. "איפה היית בכלל?"
"הא, שיעור פרטי." היא אמרה בפשטות, בולעת את רוקה ומתיישבת על המיטה שלה.
"אוקיי…" גרייט חשדה, שמעו את זה בטון שלה. "מה קורה לך בכלל?"
"מה קורה לי?" סיאנטה שאלה בבילבול, מסדרת את המיטה שלה בניסיון להתעסק במשהו.
"את התרחקת בזמן האחרון. את נראת מעופפת." גרייט אמרה בפשטות, משחקת עם הבובה שלה.
"לא התרחקתי. את פשוט כל הזמן עם מיק ככה שאת לא שמה לב לשום-דבר שקורה סביבך." סיאנטה אמרה, אבל לא בצורה רעה. היא רק חייכה והביטה בה אחרי שהיא סיימה את דבריה.
גרייט הסמיקה מעט. "אני לא כל הזמן עם מיק!"
"כן, את כן." סיאנטה המשיכה להביט בה בחיוך. "זה בסדר גרייט."
"לא יודעת." היא מילמלה, משחקת עם האצבעות שלה ומתיישבת ליד סיאנטה. "את חושבת שהוא מתעניין בי בצורה כלשהי?"
"אני יודעת את זה, גרייט. בחייך." סיאנטה נתנה לה מכה קטנה בכתף וציחקקה.
גרייט רק חייכה חיוך גדול.
הם המשיכו לדבר בניהם, עד שגרייט הזכירה שוב את נושא האנדרה, שסיאנטה קיוותה שהיא תשכח ממנו.
"סיאנטה, אני יודעת שאת קשורה לזה שאנדרה היה מדוכדך. כששאלתי אותו מה קרה, הוא אמר שאני אסתכל מסביב מי לא כאן ואבין לבד."
"זה לא אומר שזאת אני. לא עשיתי לו כלום." היא התחילה להגן על עצמה.
"את יכולה לספר לי." גרייט אמרה והביטה בה, שמה יד על הברך שלה.
סיאנטה לקחה נשימה עמוקה. "הוא מחבב אותי, מסתבר. ולא היה לי מושג. והוא מאשים אותי שנתתי לו תקווה, למרות שאני לא הבנתי עד זה עד היום."
"מה?" גרייט הביטה בה בהלם מסויים.
סיאנטה הנהנה, תופסת את פניה בשני ידיה ביאוש.
"רגע, הוא מחבב אותך, אוקיי. את לא רוצה שיקרה בניכם משהו? הוא ממש חמוד. ואתם גם ידידים טובים." היא אמרה בחיוך.
"גרייט," סיאנטה התחילה לומר. "אני מאוהבת במישהו אחר."
הייתה שתיקה ארוכה בין שתיהן. היא הייתה מביכה ללא ספק. גרייט רק ניסתה לעקל את זה, וסיאנטה יכלה לראות שהמחשבות שלה מתעסקות במי זה יכול להיות.
"מי?"
"נייג'ל." היא אמרה בפשטות. היא לא רצתה להסתיר. היא לא רצתה לשקר. נמאס לה מהדברים האלה. היא יודעת שכל אחד נוסף שיודע על היחסים שלה ושל נייג'ל זה סיכון נוסף, אבל זאת גרייט. היא חברה שלה מהרגע שהן דיברו בפעם הראשונה באותו יום גיוס.
גרייט רק חיבקה את סיאנטה בחוזקה, שמה עליה את ראשה. הן לא דיברו, הן פשוט הבינו אחת את השניה. ככה זה היה למשך דקות ארוכות עד שאוור וטובר נכנסו לתוך החדר, ואז סיאנטה וגרייט התנתקו מהחיבוק שלהן.
גרייט רק הביטה בסיאנטה בשקט, ולחשה את המילים הבאות.
"אני בטוחה שזה יסתדר, רק תאמיני בזה."
סיאנטה הביטה בה והנהנה. אולי היא צודקת. היא פשוט צריכה להאחז בתקווה.