עומק – פרק שני

אביה של סיאנטה התעקש לסחוב את המזוודה שלה, אבל היא לא הסכימה. משהו בהרגשה של לגלגל את המזוודה אחריה גרם לה להרגיש יותר עצמאית.
היא והוריה הלכו בין כל האנשים הרבים. המרכז היה עמוס, הרי כל אנשי האזור היו בו. זה היה מרכז העיר השלישי במספר, ועוד כחצי שעה היו אמורים להקריא את נערי המסדר הבאים מן האזור הזה. כיוון שכל הקראה בכל מרכז מתרחשת כחצי שעה הפרש מהמרכז הקודם, סיאנטה הסתובבה עם ההרגשה שברגעים אלו קוראים בשמות הנערים מהמרכז השני במספרו.
היא גם ידעה שברגעים אלו אוספים את הנערים מהמרכז הראשון, אלו ששמם נקרא לפני חצי שעה בדיוק.
בגלל שהם היו המרכז השלישי, הקראת השמות הייתה בשעה 1 בצהריים, בניגוד להקראה בחצות היום במרכז הראשון.
סיאנטה ניסתה להרגע, אבל היא הייתה מאוד לחוצה. היא הרגישה לראשונה איך זה להיות אחת מהמשתתפות ביום הגיוס, וההרגשה לא הייתה נעימה כלל.
זה היה פשוט להבדיל בין אנשים רגילים לבין המשתתפים. המשתתפים היו חייבים ללבוש בגדים שחורים, בניגוד לאנשים הרגילים שהיה אסור עליהם ללבוש בגדים שחורים. קוד הלבוש היה ללא ספק משהו מפואר – בכל מקום היו יכולים לראות גברים עם חליפות מפוארות ונשים עם שמלות יקרות.
סיאנטה לא רצתה להשקיע יותר מדי, כך שהיא שמה על עצמה חולצה שחורה די משוחררת, וחצאית שחורה גבוה. אימה רצתה שהיא תלבש את עקביה השחורים, היחידים שיש לה, אבל היא התנגדה לרעיון ונעלה על עצמה את הסנדלים שלה.
אימה של סיאנטה לבשה שמלה ורודה. היא השתלבה יפה עם שיערה השטני, אבל סיאנטה לא אהבה איך שעיניה נראות עם הצבע הזה. היא העדיפה לא להגיד על כך כלום.
אביה לא רצה להשקיע יותר מדי, כמו סיאנטה. רק אימה התלהבה מהלבוש המפואר. הוא לבש מכופתרת לבנה פשוטה, וג'ינס כחול כהה.
הדבר היחיד שסיאנטה עשתה מהרגע שהיא הגיעה למרכז, זה לנסות ולחפש את קאיה. עיניה עברו בין כל אותם אנשים. היא התחרטה ברגעים אלו שהיא לא שאלה מה הוריה לובשים, כי את הלבוש שלה היא לא יכלה לזהות בין כל אותם אנשים.
"אל תדאגי, אנחנו נמצא אותה בקרוב." אימה אמרה לה כשהיא ראתה את הלחץ שלה.
סיאנטה רק העלתה חיוך קטן להראות לאימה שהכל בסדר, והמשיכה להסתובב איתו. הם התקרבו יותר לכיוון המסך, בתקווה שקאיה והוריה יחכו לה שם.
לאחר חיפוש ממושך, היא שמעה את קולה מאחוריה והסתובבה במהירות. קאיה עמדה שם, מביטה בסיאנטה וקוראת בשמה. סיאנטה רצה אליה במהירות, עוזבת את המזוודה בפעם הראשונה מאז יציאתה מהבית וקופצת עליה בחיבוק.
קאיה כמעט נפלה, אבל לבסוף התאזנה. היא לבשה עקבים יחסית גבוהים, שגרמו לה להיות גבוה עוד יותר ממה שהיא בדרך כלל. על גופה הייתה שמלה שחורה יפיפיה, שגרמה לה להראות יפיפיה.
קאיה הייתה יפיפיה גם ללא שמלה או לבוש מושקע. היה לה שיער בלונדיני, בהיר וגלי. עיניה היו חומות בהירות, אפילו אדמדמות מנקודות מבט שונות. היה לה מבנה פרצוף בובתי, והיא תמיד נראתה כמו בובת חרסינה מקסימה.
היא קיבלה את היופי מהוריה, ללא ספק. שניהם עמדו מאחוריה, לובשים בגדים תואמים. אימה לבשה שמלה אדומה בוהקת, ועקבים בצבע בורדו. אביה לבש מכופתרת אדומה וג'ינס כהה. סיאנטה נזכרה בחליפה האדומה הבוהקת שהוא לבש שנה שעברה וחשבה לעצמה למה הוא לא לבש חליפה הפעם, ביום הגיוס הראשון של ביתו.
שניהם היו גם בלונדינים, למרות שאימה הייתה בעלת בלונד יותר בהיר, כזה שיותר מתאים לצבע שיערה של קאיה. היא קיבלה את העיניים מאביה, בניגוד לעיניים הכהות של אימה. ההורים שלה היו גם צעירים, רק בני 33, בניגוד להוריה של סיאנטה שהיו בתחילת העשור הרביעי לחיהם.
סיאנטה תמיד הרגישה מכוערת ליד קאיה, זאת הייתה הרגשה שהיא לא יכלה לסלק מעצמה. למרות שהוריה כן נראו טוב, היא לא הרגישה שהיא קיבלה מהם את הגנים הטובים. אומנם היא קיבלה את העיניים התכולות והיפות של אימה, אבל השאר לא היה מיוחד. השיער שלה היה שחור כהה, כזה שלא תואם לא את שיערה השטני של אימה, ולא את השיער החום של אביה. האף שלה היה מאוד קטן, לא בעל אותו מבנה כמו להוריה. אפילו על פניה היו נמשים, משהו שהבדיל אותה לחלוטין מהוריה.
אחרי שסיאנטה וקאיה התנתקו מהחיבוק הארוך, סיאנטה בחנה אותה שנית. היא ראתה שהיא הייתה מאופרת קצת. קאיה כן התאפרה ביום-יום, אבל רק שמה על עצמה מייקאפ. הפעם היא השקיעה יותר – שמה איילנר דק על עיניה ושפתון אדמדם.
היא ראתה שיש לה מזוודה גדולה מעור. המזוודה הייתה הרבה יותר גדולה מהמזוודה של סיאנטה, אבל התיק שהיא סחבה איתה היה הרבה יותר קטן מתיק הגב של סיאנטה. התיק של קאיה היה תיק צד קטן מעור, התואם למזוודה שלה.
על פניה של קאיה היה חיוך גדול. "לא יכולתי להרדם בלילה." היא אמרה, מביטה בסיאנטה בהתרגשות.
"גם אני לא." סיאנטה הודתה.
הוריהן ניגשו אחד לשני, מתחילים לדבר ביניהם. כשקאיה וסיאנטה היו בגן הם לא היו ביחסים טובים במיוחד, אבל כששתיהן עברו לבית הספר היסודי והם הבינו שזאת חברות רצינית, הם התחילו להתחבר.
בשיחה בניהם היה אפשר לשמוע חשש דומה. למרות שהוריה של קאיה רצו שהיא תשלח למסדר, והיו בטוחים שזה מה שיקרה, והוריה של סיאנטה היו בטוחים בהפך, שסיאנטה תשאר איתם, עדיין היה להם פחד דומה. סיאנטה וקאיה היו שתיהן בנות יחידות, והן היו הדבר היחיד והחשוב ביותר שיש להוריהן.
שתיהן השאירו את המזוודות שלהן אצל הוריהן, והחליטו ללכת לסיבוב קטן.
בהתחלה הם הלכו בשתיקה מוחלטת, לא בטוחות מה להגיד. כבר שנתיים הם מסתובבות עם ההרגשה שזה הוא היום הגורלי. יום הגיוס שבו שתיהן יהיו בנות 16, זה יהיה יום הגיוס שבו הן יפרדו. יום הגיוס שבו קאיה תבחר וסיאנטה תשאר לבד בסנטרום.
לסיאנטה היה קשה לדמיין חיים ללא קאיה. אומנם היו לה חברים רבים בבית הספר, אבל אף-אחד מהם לא באמת מחובר אליה כמו קאיה. היא לא יכלה לדמיין את עצמה מתעוררת בבוקר ללא לכתוב לה. היא לא יכלה לדמיין את עצמה עושה משהו מצחיק ולא מספרת את זה לה. היא לא יכלה לדמיין את עצמה עוברת חופשת קיץ ללא קאיה. זה היה הדבר שהכי הרס אותה.
כמעט שלוש חודשים בלעדיה. שנתיים בתיכון בלעדיה.
אלא אם היא כבר תבחר. אולי יש סיכוי שהן לא יפרדו, שהן יוכלו להשלח ביחד למסדר, לעבור את המסע הזה ביחד.
הן דיברו על זה פעם אחת, במסיבת יום ההולדת השישה-עשר של סיאנטה. זאת הייתה שעה מאוחרת בלילה, אחרי שכל החברים חזרו וכל המשפחה הלכה לישון. קאיה נשארה לישון אצלה, כמו שהן קבעו כבר חודשים ארוכים לפני. לפני שהן נרדמו, כשהן שכבו בחושך במיטה של סיאנטה, הן דיברו בניהן. סיאנטה העלתה את הרעיון הזה, ואז הן פשוט התחילו לפנטז מה יקרה וכמה מדהים זה יכול להיות.
אחרי שהן התעוררו הן לא הזכירו את זה ולא דיברו על כך לעולם. רק אחרי הלילה הזה סיאנטה התחילה לחשוב על זה לעומק. מצד אחד, זה באמת נשמע מדהים, אבל יותר לקאיה. סיאנטה לא יכלה לדמיין את עצמה במסדר. היא הייתה מאוד ביתית, ולהיות רחוקה מהוריה היה יכול להיות סיוט בשבילה. ובכללי, לחיות בסכנה תמידית נראה לי משהו נוראי, תחושה שהיא לעולם לא תוכל להבין.
לבסוף קאיה שברה את השתיקה בניהן. "את יודעת, לאחר ההכשרה אם אתה בן יחיד, מותר לך לדרוש לחזור הביתה לביקור, גם אם אתה נבחר להיות במסדר."
"באמת?" סיאנטה שאלה, מופתעת מכך. זאת פעם ראשונה שהיא שומעת את זה.
קאיה הנהנה. "אבא שלי רצה לחזור לסנטרום לבקר, לעזור לאימי למצוא איפה לגור, אבל לא נתנו לו. הוא ממש כעס כי הוא שמע שלמישהו אחר מהקבוצה שלו, שגם נכנס למסדר כמוהו, כן נתנו. אבל אז הסבירו לו שבחוקים כתוב שלבן יחיד מותר לבקש ביקור. בגלל שלא רצו לתת לו ללכת נתנו לו רק כמה ימים, אבל זה גם משהו."
כשהיא אמרה את זה, זה גרם לסיאנטה לחייך, לתת לה תקווה מסויימת שהיא כן תראה אותה. "את מבטיחה לבקש ביקור?"
"כמובן." קאיה אמרה במהירות, מרימה את מבטה שהיה תקוע ברצפה ומפנה אותו לסיאנטה. "אני חייבת לבוא לכמה ימים ולהתעדכן בכל מה שהולך, לא ככה? אני בטוחה שיהיו לך הרבה חפירות לתת לי אחרי שנה בנפרד."
"יהיו לי הרבה חפירות, תאמיני לי." סיאנטה אמרה כאשר חיוך רק הולך ומתגבר. "תבטיחי לי שגם לך יהיו סיפורים מעניינים."
"אל תדאגי." קאיה קרצה לה, והן המשיכו ללכת תוך כדי שהן מתחבקות.
זאת הייתה הפעם הראשונה בחיה של סיאנטה שהיא הבינה כמה הזמן עובר מהר. לאחר הדקות הבודדות שהן הסתובבו, הן היו צריכות לחזור לעבר הוריהן. בעוד כחמש דקות עומדים לקרוא את השמות. היו באוויר רגשות כה רבים, בין אם זה רגשות חיובים כמו התרגשות, סקרנות – או רגשות כמו לחץ, חשש, פחד.
כשהן הגיעו, סיאנטה לקחה את המזוודה שלה והתחילה להתקדם עם הוריה לעבר המסך הגדול. כשהיא הביטה לאחור היא ראתה את קאיה מחבקת את הוריה. זה היה עצוב לראות משפחה נפרדת, למרות שהשמות עוד לא נקראו. אולי זאת לא הייתה פרידה. אולי זה היה חיבוק הצלחה, כמו החיבוקים שהיא נתנה לקאיה לפני ששתיהן נכנסו למבחן גדול.
היה קשה למצוא מקום טוב לעמוד בו. כולם רצו מקום טוב לעמוד בו, לראות את המסך בצורה טובה. לבסוף סיאנטה החליטה להעמד בצד, כמה מטרים מן המסך. המסך היה גדול, כך שהיה אפשר לראות אותו גם מרחוק. זה פשוט הרגיש יותר נכון להיות לידו.
דקה אחת לפני שהשעון הגדול התלוי מעל המסך התחלף לשעה אחד בצהריים, קאיה והוריה הגיעו ונעמדו לידהם. קאיה וסיאנטה החליפו מבטים בינהן, ואז תקעו את מבטיהן במסך הגדול והשחור, רק מחכים שהוא ידלק.
זאת הייתה תחושה מוכרת, לעמוד מול המסך ופשוט לחכות שהוא ידלק.
ברגע שהוא נדלק קאיה לקחה את ידה של סיאנטה והחזיקה בה. סיאנטה לקחה נשימה עמוקה והביטה בלדר הנראה על המסך.
הלדר היה איש מבוגר שאת שמו סיאנטה לעולם לא יכלה לזכור. שיערו היה אפור וקצר. הוא לבש חליפה שחורה, והעניבה שלו הייתה אדומה ובוהקת. הוא ישב על הכס שלו, כס בצבע אדום ויפה. הוא החזיק בידו את אותו דף שהוא מחזיק כל שנה. זה נראה מגוחך בעיניה של סיאנטה. כל שנה זה דף חדש, אבל הוא נראה בדיוק כמו הקודם.
"ברוכים הבאים ליום הגיוס ה247 של סנטרום. כמו בכל שנה, אני מתכבד להכריז על שמות עשרת נערי המסדר הבאים ממרכז שלוש." הוא אמר באותו קול סמכותי מוכר. סיאנטה הרגישה שהוא חוזר על אותן מילים כל שנה, ורק רצתה שהוא יסיים לדבר, אך השנה היא קיוותה שאותם אמירות מוכרות ישמעו יותר ארוכות.
"לאחר הקראת השמות, לכל אחד מן הנבחרים תהיה חצי שעה להפרד ממשפחותיהם. הם יעלו על הרכבת שתיקח אותם לבירת סנטרום, שבה הם יאכלו את הארוחה האחרונה בארץ זו. שם, הם יגלו באיזה יסוד הם שולטים, וישלחו לעבר ההכשרה שלהם.
"אין לנערי המסדר הבאים זכות בחירה. חובה עליהם להשלח לעבר ההכשרה. מי שהיני עומד להקריא ברגעים ספורים, נבחר בקפידה על ידי הלדר של כל יסוד. הוא נולד לעבור את ההכשרה הזאת, והמטרה שלו זה להיות חלק מהמסדר של היסוד שלו."
סיאנטה וקאיה העבירו מבטים נוספים בניהן. קאיה לחצה את ידה עוד יותר בחוזקה, וסיאנטה רק החזירה את מבטה למסך בידיעה שהוא עומד להקריא את שמות הנבחרים.
"נערי המסדר הבאים הם:" הוא התחיל להקריא את השמות.
השם הראשון שנשמע לא היה מוכר לשתיהן כלל, גם לא השני. הוא הקריא את השמות באיטיות. ראו את עיניו החומות הכהות, הכמעט שחורות, עוברות על גבי הנייר שהוא מחזיק בחוזקה.
השם השלישי היה מוכר לסיאנטה, אבל לא אמר לה הרבה במיוחד. "אוון טואל (Even Tual)." הוא ביטא את שמו בצורה מושלמת, כמו שקאיה נוהגת לעשות. מה שאישר לסיאנטה את העשרה לגבי זה שהשם מוכר לה, היה מבטה המבולבל של קאיה.
"הוא מבית הספר שלנו." היא אמרה בלחש, למרות שאף אחד לא עומד לשמוע אותה בין כל הדיבורים החזקים.
"באמת?" סיאנטה שאלה, לוחשת את המילה הפשוטה הזאת כמו קאיה. הלדר המשיך להקריא שם רביעי ונוסף תוך כדי שאלתה.
היא הנהנה, מחפשת אותו בין כל האנשים. אחרי שהיא לא מצאה אותו והוא הקריא גם את השם החמישי, היא וויתרה והחזירה את מבטה למסך.
כאשר הוא הקריא את השם השישי, דמעות עלו בעיניה של סיאנטה. היא אינה בטוחה אם זה מהקלה, משמחה, מחשש או פחד.
"קאיה מיראן (Kaya Miran)."
קאיה עזבה את ידה והביטה במסך במבט חודר. סיאנטה תקעה את מבטה בה, כמו שהוריה והוריה של סיאנטה עשו. היא נשכה את השפה התחתונה שלה, ולאחר שניות קצרות הביטה בה בעיניים דומעות. "נבחרתי." היא אמרה. קולה נשמע צרוד ורועד. זה היה מהתרגשות ללא ספק, כי היא קפצה עליה בחיבוק ענקי.
סיאנטה לא עזבה אותה כשהלדר קרא את השם השביעי והשמיני, אבל היא כן עזבה אותה כשהוא הקריא את השם האחד לפני אחרון, השם התשיעי.
היא עזבה אותה כי זה היה השם שלה.