עומק – פרק תשיעי

"אני מצטערת שאני מעירה אותך, אבל כבר ארוחת ערב." הקול של גרייט היה הדבר הראשון שסיאנטה שמעה כשהיא קמה מאותה שינה עמוקה. למרות שהיא ידעה שעברו רק שעתיים, אולי שלוש, מאז שנרדמה, היא הרגישה כיאלו היא ישנה ימים.
היא פתחה את עיניה וראתה את גרייט יושבת על המיטה לידה, וכוס מים גדולה בידה. היא מצמצה מספר פעמים, ואז ראתה את דמותו של אנדרה עומד מאחוריה, מביט בה בלחץ מסויים.
"זה בסדר…" היא אמרה והביטה בשניהם, קמה באיטיות ומתיישבת על המיטה.
גרייט דחפה לידה את כוס המים המלאה שהיא החזיקה לפני זה. סיאנטה לקחה את הכוס, ורק כשהיא התחילה לשתות היא הבינה כמה צמאה היא הייתה. היא סיימה את כל הכוס במהירות.
"איך את מרגישה?" אנדרה שאל אותה, לוקח את הכוס מהיד שלה כשהיא מסיימת.
"יותר טוב." היא אמרה בכנות. היא עדיין הייתה עייפה מעט, אבל זה הרגיש לה כמו העייפות המוכרת של הבוקר, והיא ידעה שזה יעלם בקרוב.
"מעולה." גרייט אמרה, חיוך עולה על פניה. "נלך עכשיו לארוחת הערב ואחרי זה תחזרי לנוח."
"לא." סיאנטה אמרה, מביטה בה. "אני רוצה ללכת לשיעור ההגנה העצמית. הוא אחרי האוכל, לא?"
"לא, הוא היה כבר." גרייט אמרה, וסיאנטה נאנחה באכזבה.
"טוב." היא אמרה, ואז קמה באיטיות מן המיטה שלה.
"את צריכה לנוח, לא היית מתפקדת שם כמו שצריך גם אם השיעור היה." אנדרה אמר לה בפשטות. הוא דאג לה, שמעו את זה בקול שלו. "זה היה מדהים, לפעם ראשונה." הוא אמר לה אחרי שהיא קמה ממיטתה.
"תודה." היא אמרה, מחייכת. היא עדיין הייתה בהלם שהיא הצליחה לעשות את זה. זה לא היה כזה קשה, אבל זאת פעם ראשונה אי פעם שהיא ניסתה משהו כזה.
"הוא צודק, באמת היית מדהימה." גרייט אמרה לה בחיוך, ואז התחילה להתקדם לעבר הדלת.
סיאנטה הלכה אחריה, מחייכת גם היא. היא התחילה לחשוב על מה שקרה. היא התחילה לחשוב על אותו בחור שהפסיק לה את זרם המים, זה שהציל אותה. היא לא ידעה מי זה, אבל היא רצתה לגלות. היא לעולם לא הרגישה את ההרגשה הזאת, כשהיא הביטה בו, והתחושה הזאת הייתה מבלבלת. היא לא הפסיקה לחשוב על כך.
שלושתם ירדו לעבר ארוחת הערב. כשהם הגיעו, כולם כבר ישבו בשולחן ואכלו, כולם חוץ מאותו אחד שהציל את סיאנטה. היחיד שסיאנטה רצתה לראות.
כשסיאנטה התיישבה בשולחן, הילדים סביבה שאלו אותה איך היא, והיא רק אמרה להם שהיא בסדר וחייכה אליהם. היא הייתה רעבה, ופשוט שמה על הצלחת שלה כל דבר שהיא ראתה. גרייט הביטה בה וציחקקה, וסיאנטה רק הסתכלה עליה מבולבלת, לא מבינה מה מצחיק במיוחד.
"לא, אני פשוט שמחה שאת אוכלת. חשבתי שלא יהיה לך תאבון אחרי זה." גרייט אמרה לה.
סיאנטה הנהנה בהבנה והמשיכה לאכול, היא פשוט הכניסה כל דבר שיכלה לפה שלה.
מיק נתן לה כמה מחמאות, על מה שהיא עשתה. הוא אמר שהיא הייתה מאוד חזקה, ואנדרה הסכים איתו מיד.
"בשיעור שלנו כולם תרגלו. הרוב בכו, זה היה להם כואב. ואת עשית דברים שאף-אחד לא הצליח לעשות, ואפילו לא התעלפת, פשוט נהיית עייפה." אנדרה אמר.
"ריין הצליח לעשות כמוני."
"אבל הוא לא עשה זרם חזק כמו שאת עשית," גרייט אמרה לה, מביטה בה. "וזאת גם לא הייתה פעם ראשונה שהוא מנסה."
"לא יודעת, פשוט דמיינתי, כמו שאנדרה אמר לי…" היא אמרה, די מובכת מהמצב. היא הביטה לשניה באנדרה ואז חזרה להביט בגרייט. "את הצלחת?"
"טיפה…" גרייט אמרה עם חיוך על פניה. "יצא לי זרם ממש חלש, אבל הוא נפסק מהר. לא הצלחתי להחזיק את זה יותר מכמה שניות."
"אבל זה מעולה. זאת גם פעם ראשונה שלך." סיאנטה אמרה בחיוך.
מיק הנהן. "נייג'ל (Neigel) אמר שיחסית לפעם ראשונה, גרייט הצליחה ממש טוב."
"נייג'ל?" סיאנטה הביטה בו מבולבלת.
"כן, המאמן. הוא זה שהציל אותך." גרייט אמרה בפשטות. אז זה השם שלו.
"הוא רק הפסיק את הזרם שלה." אנדרה אמר בטון עצבני לגרייט.
"כן, ועצר אותה מליפול. ואם הוא לא היה מפסיק את הזרם, היא הייתה מתעלפת." גרייט אמרה, מביטה בו בגבות מורמות. "הוא לקח את המקרה שלך בתור דוגמא. כשאנחנו מרגישים מעט סחרחורת אנחנו חייבים להפסיק, כי זה לוקח הרבה אנרגיה."
סיאנטה הקשיבה למה שגרייט אמרה, מנסה לזכור את זה. היא הביטה באנדרה, שלבש על פניו אשרת פנים אדישה לפתע. היא לא ידעה מה קרה לו, הוא נראה עצבני ברגע שגרייט הזכירה את נייג'ל.
"איך את מרגישה?" לפתע מארס נעמד מאחורי סיאנטה. הוא כנראה סיים לאכול כשהיא לא שמה לב. "שמעתי מה קרה בהתלמדות היסוד."
"יותר טוב." סיאנטה אמרה, מחייכת אליו.
"אני שמח לשמוע." הוא אמר בחיוך. סיאנטה ראתה מזווית עיניה שאוור וטובר מתלחששות בניהן ומביטות בו. "פספסת את השיעור שלי, הגנה עצמית. לא היו קרבות היום, אבל כן תצטרכי להשלים את החומר לפני השיעור מחר."
"אין בעיה." סיאנטה אמרה בהבנה, מהננת.
"השיעורים הראשונים הכי חשובים, כי הם הבסיס." הוא אמר בפשטות. "את צריכה לנוח היום, אז מה את אומרת על מחר, לפני הארוחת בוקר?" הוא שאל.
"אין לי בעיה." סיאנטה אמרה.
"מעולה, אז קבענו." הוא אמר בחיוך והלך משם. סיאנטה הרגישה אסירת תודה על כך שהוא מוכן לתת לה שיעור פרטי נוסף במקום שהיא תשלים את החומר לבד מהחברים שלה.
חברים. זה היה נחמד לחשוב עליהם בצורה כזאת. למרות שעבר זמן כה קצר, היא התחברה איתם בצורה יוצאת דופן. הם לא יחליפו את קאיה לעולם, אבל הם כן יתפסו פינה חמה בלב שלה.
"הא, ונייג'ל גם רצה לדבר איתך." גרייט אמרה לפתע, וסיאנטה הרימה את ראשה מן האוכל בצלחת והביטה בה בהלם מסויים. "הוא אמר לי להגיד לך אחרי השיעור."
"הוא אמר מתי?" היא שאלה במהירות.
"לא, הוא פשוט אמר שהוא צריך." היא אמרה.
כשסיאנטה הביטה שוב באנדרה, היא ראתה שהוא תוקע את מבטו בכעס בצלחת הריקה שלו.
היא המשיכה לאכול, משתתפת בנושא השיחה החדש שגרייט העלתה. היא התחילה לדבר על פוליטיקה, שהיא דבר מאוד מרכזי. יסוד המים הוא היסוד המנוגד ליסוד האש.
"אנחנו אמורים להיות האוייבים של השלטון." מיק אמר ואחר כך שתה מכוס המים שלו.
"זה מוזר לחשוב על זה בצורה כזאת." גרייט אמרה.
"מסכימה." סיאנטה אמרה, ואז הביטה באנדרה. "מה אתה חושב?" היא ניסתה להכניס אותו לשיחה. היא לא הבינה מה קורה לו. פתאום בבת-אחת ירד לו כל המצב-רוח.
"לא יודע, אני חושב ככה מתמיד…" הוא אמר בפשטות, משחק עם המזלג שלו.
"טוב, אני אף-פעם לא הסתכלתי על השלטון בתור משהו רע." סיאנטה אמרה והביטה בכולם. "החברה הכי טובה שלי הייתה בת לשולטי יסוד האש, אז כל הזמן שמעתי סיפורים מרתקים מההורים שלה על מסדר האש."
"כן, אני זוכר שראיתי אותך עם מישהי ומישהו, לפני שהתחלקנו ליסודות." מיק אמר. זה הפתיע את סיאנטה, הוא זכר אותה? היא אפילו לא זכרה איך הוא נראה עד הבוקר הזה, שהוא הגיע עם אנדרה לשולחן האוכל.
"זאת הייתה היא." סיאנטה אמרה בחיוך.
הגעגוע לקאיה התחזק כל יום מחדש. היא לא יכלה להפסיק לחשוב עליה. היא דמיינה את מה שהיא הייתה אומרת, אם היא הייתה שומעת שהיא התעלפה. 'קדימה, אם התעלפת זה אומר שהפעלת מספיק כוח. אם הפעלת מספיק כוח, זה אומר שיש לך מספיק כוח.'
היא התגעגעה לכל שיחות המוטבציה האלה. קאיה תמיד הייתה אופטימית, ידעה את הדבר הנכון להגיד. היא הרגישה כל-כך ריקה מבלי קאיה, שפשוט הייתה כל מה שהיא לא. הן השלימו אחת את השניה, וזה מה שחיבר בניהן בכזאת חוזקה.
כשהם סיימו את השיחה שלהם, הם עלו חזרה לחדרים, להתקלח ולהתארגן לשינה. גרייט נכנסה לחדר וכך גם מיק. כשסיאנטה הסתובבה להגיד לאנדרה לילה טוב, הוא עצר אותה.
"אני יכול לדבר איתך שניה?" הוא שאל אותה עם הבעת פנים רצינית על פניו.
"כמובן." היא אמרה בחיוך, די מבולבלת. היא נעמדה ליד הלוח מודעות, נשענת על הקיר. הם היו שני האנשים היחידים במסדרון הקטן.
גרייט יצאה מן החדר שלה, מביטה בהם לשניה. היא חייכה אל סיאנטה ואז נכנסה למקלחות.
"אז סיאנטה," הוא אמר, מביט בה. על פניו הייתה עדיין הבעת פנים רצינית, אבל חיוך עלה על פניו, כזה שסיאנטה אהבה לראות כל פעם מחדש. "היום פספסת הרבה שיעורים, ורציתי לשאול אם את רוצה שאני אעזור לך להשלים את החומר. את יודעת, הבסיס זה הכי חשוב."
"אני אשמח." היא אמרה בכנות. "אבל מארס כבר אמר שהוא ישלים את החומר איתי. ונייג'ל גם רוצה לדבר איתי, אולי הוא גם ירצה לעשות את זה." כשהיא ביטאה את שמו, זה הרגיש לה מוזר. היא לא יכלה להבין למה.
"כמובן, אבל הם בטח עסוקים רוב הזמן, חבל לתת להם עוד על הראש, לא?" הוא המשיך להתעקש על כך.
"אתה צודק…" היא אמרה כשהיא בחנה את המצב שנית. "אני אדבר מחר עם מארס. פספסתי רק שיעור אחד, אז זאת לא אמורה להיות בעיה להשלים את זה."
"כן, כמובן." הוא אמר, ואז גירד בעורפו. "אז, לילה טוב?"
סיאנטה הנהנה בחיוך. "לילה טוב אנדרה. ממש תודה על ההצעה, זה כל-כך נחמד מצידך."
"אין בעד מה." הוא הוריד את ידו מן העורף והביט בה. "חלומות נעימים."
"גם לך." היא אמרה ולאחר-מכן נכנסה לתוך החדר שלה.
כשהיא נכנסה, היא ראתה שרק ארמטיס וריין בתוך החדר. הם בדיוק התחבקו כשהיא נכנסה, ואמרו אחד לשני משהו. עד שסיאנטה הגיעה למיטתה, הוא כבר נפרד ממנה.
"לילה טוב סיאנטה." הוא אמר כשהוא ראה אותה, לפני שהוא יצא מהחדר. היא אפילו לא הייתה בטוחה שהוא יודע את השם שלה.
"לילה טוב ריין." היא אמרה לו בחיוך.
אחרי שהוא יצא מן החדר, ארמטיס התחילה להתכונן למקלחת. כשהיא פתחה את דלת הארון שלה, סיאנטה ראתה שאפילו על הדלת היא הדביקה מספר רב של פוסטרים. היא לא הפסיקה לקשט בשום מקום. כל פינה קטנה הפכה להיות שלה בכל דרך שהיא.
סיאנטה התרגנה גם היא למקלחת. כשהיא הייתה מוכנה, אוור וטובר כבר נכנסו לתוך החדר, אחרי מקלחת.
סיאנטה וארמטיס יצאו ביחד מן החדר, הולכות למלתחות. הייתה שתיקה בניהן, והן אפילו לא הסתכלו אחת על השניה.
כשהן נכנסו, רעש המים נשמע מהמקלחת של גרייט. האדים התעופפו והקשו על הראיה של סיאנטה, שהלכה בזהירות לעבר המקלחת שלה ונזהרה לא להחליק.
כשהיא הדליקה את זרם המים שלה, אחרי שהורידה את כל בגדיה, היא שמעה את זרם המים של גרייט נסגר. היא סיימה להתקלח, וכעבור דקה יצאה גם מחדר המקלחות.
סיאנטה חפפה את שיערה, מנסה להוריד את כל שאריות העייפות ממה שקרה היום. מצד אחד, גרייט, מיק ואנדרה התעקשו על כך שהיא הייתה חזקה, שהיא הצליחה להתמודד עם כל זה בצורה מעולה – אבל מצד שני, היא הרגישה הכי חלשה בעולם. היא הרגישה אכזבה מסויימת בעצמה, שהיא פשוט נתנה לעצמה ליפול מול כולם, להראות חולשה כזאת גדולה.
אותם זכרונות עלו שוב למוחה. היא כמעט יכלה להרגיש את היד שלו נכרכת סביבה שוב. אולי היא פשוט רצתה את המגע הזה. הלב שלה דפק במהירות כשהיא חשבה על זה, והיא הרגישה מוזר עם עצמה. האם היא מרגישה ככה, בגלל שמישהו הציל אותה?
אף-פעם לא הצילו אותה מסכנה לפני. טוב, כמעט. פעם היא כמעט נדרסה, אבל קאיה משכה אותה מן הכביש שניה לפני. היא הרגישה אסירת תודה, ולא יכלה להפסיק לחשוב על המקרה לזמן רב, אבל זאת לא הייתה תחושה דומה למה שהיא מרגישה עכשיו.
"ארמטיס." לפתע סיאנטה נזכרה שארמטיס מתקלחת איתה. היא לא יכלה לפספס את ההזדמנות הזאת, היא רצתה לשאול אותה את השאלה הזאת כבר זמן רב. "את וריין מכירים מלפני?"
"לא." ארמטיס אמרה בפשטות. "הכרנו אתמול. כמו שאת הכרת את גרייט ואנדרה אתמול."
"הא, אני פשוט חשבתי כי אתם מדברים הרבה." היא אמרה. היא הרגישה די מובכת שהיא שאלה בכלל מההתחלה. היא גם מדברת הרבה עם גרייט ואנדרה, זה לא אומר שהיא הכירה אותם מלפני. זאת הייתה שאלה מטופשת.
"זה בסדר." ארמטיס אמרה. "אנחנו באמת מדברים הרבה. הוא פשוט ידיד ממש טוב שלי, אנחנו דומים אחד לשני."
"אני שמחה לשמוע." סיאנטה אמרה. "לפחות את לא כאן לבד. זה קשה לבוא לכאן בהפתעה ואז לבלות את אותה הכשרה."
"לא באתי לכאן בהפתעה."
"מה?" סיאנטה שאלה מבולבלת, מרימה את קולה. קולות המים הזורמים הקשו עליה לשמוע אותה. "אבל את חיית עם אמא שהיא בת-אנוש, איך ידעת שתבואי לכאן?"
"אבא שלי שלט ביסוד המים." היא אמרה בפשטות.
"הא." סיאנטה אמרה בהבנה. "והוא לא לימד אותך איך להשתמש בכוחות שלך, כמו שאר ההורים של כולם עשו?"
"הוא מת."
הייתה שתיקה קצרה בניהם. סיאנטה חיפשה את הדבר הטוב ביותר להגיד, היא לא הרגישה נעים שהיא העלתה בכלל את הנושא מההתחלה. "אני מצטערת לשמוע."
"זה בסדר." הכנות בקולה של ארמטיס כמעט שיכנעה את סיאנטה שזה באמת בסדר. "הוא מת לפני שנולדתי, לא הכרתי אותו בכלל. הייתי סתם טעות קטנה שלו."
"טעות קטנה שלו?"
"כן." ארמטיס אמרה, מדברת על זה כיאלו זה דבר רגיל למדי. כיאלו שזה לא השפיע על חיה. "הוא הכניס את אמא שלי בטעות להריון כשהם היו בני 18. הם היו אמורים להתחתן, אבל פתאום הוא נשלח להכשרה משום מקום. הוא לא ציפה לזה, ההורים שלו היו בני-אנוש."
"הוא מת בהכשרה?" סיאנטה שאלה בחשש מסויים.
"כן." ארמטיס אמרה. "אבל זה בסדר, באמת. אני חייתי חיים טובים עם אמא שלי. את גרת עם שני ההורים שלך, כן?"
"כן." סיאנטה אמרה. "הם היו בני-אנוש. היה להם קשה כשעזבתי."
"אני מצטערת לשמוע." ארמטיס אמרה. נראה שהתפקיד בניהן התחלף.
סיאנטה ציחקקה. "זה בסדר." היא אמרה, ואז כיבתה את זרם המים שלה, מתחילה להתנגב ולהתלבש. "את יודעת, עיצבת את האזור שלך בחדר בצורה ממש יפה." הקנאה בקולה נשמעה. היא פשוט הביטה בו כל פעם מחדש. למרות שהיא שמעה את אוור וטובר מתכננות עיצוב לצד שלהן, היא הייתה בטוחה שזה לא יתקרב לאותם קישוטים שיש לארמטיס.
"תודה." היא אמרה, ואז כיבתה את זרם המים שלה גם. "אם את רוצה, נשארו לי כמה פוסטרים. אני לא בטוחה למה לקחתי אותם, כנראה בטעות שמתי אותם עם האחרים."
"באמת?" חיוך עלה על פניה של סיאנטה.
"כן. יש לי כאן גם איזה שלושה מגזינים. או ארבעה. אני לא בטוחה. תדפדפי בהם, אולי תמצאי תמונות שתאהבי."
"אני אשמח." סיאנטה כבר יכלה לדמיין את עצמה מעצבת גם את החלק שלה. הופכת את המיטה שלה למקום ביתי יותר. הקישוט היחיד שיש לה הוא התמונה שלה ושל קאיה.
"אנחנו יכולים לבקש מאחד המאמנים גם דפים וטושים, רציתי לעשות את זה בכל מקרה." ארמטיס יצאה מן המקלחת שלה. היא לבשה פיג'מה קצרה בצבע שחור, שהבליטה מקומות מסויימים בגופה. "נוכל לצייר או לכתוב דברים, ולהדביק אותם גם כן."
"זה נשמע רעיון מצויין. תודה על הפוסטרים."
"אני בעד מה," היא אמרה, מביטה בה ומחייכת. החיוך שלה היה יפה. "נעצב ביחד את הצדדים שלנו ברגע שיהיה לנו זמן, ונהנה מכל רגע."
אחרי שסיאנטה צחצחה שיניים ושטפה את פניה, וארמטיס עשתה את אותו דבר, מורידה גם את האיפור המרוח על פניה, הן ניגשו חזרה לחדר השינה.
הוא היה חשוך, אוור וטובר ישנו. ארמטיס ניגשה למיטה שלה והוציאה מאחת המגירות פנס קטנטן, לוקחת ספר ומתחילה לקרוא על מיטתה בשקט.
סיאנטה הביטה בגרייט בחיוך, שרק שאלה איך היא מרגישה אחרי המקלחת.
"יותר טוב." סיאנטה אמרה. היא הרגישה שהיא חוזרת על אותם מילים שוב ושוב.
"מעולה. לכי לישון." גרייט גערה בה בקול חלש, נזהרת לא להעיר את הבנות. "את צריכה לישון טוב. יש לך מחר שיעור עם מארס על הבוקר."
היא הנהנה, מחייכת ונשכבת במיטתה. אומנם לקח לה יותר זמן להרדם מהלילה הקודם, והיא ניסתה לסלק את המחשבות הרבות מראשה – אבל לבסוף היא שקעה באותה שינה מוכרת, עד שהתעוררה מוקדם בבוקר ביום למחרת.