פאנפיק על אינויאשה – עולם שקם לתחייה (1)

בעיקרון, אינויאשה היה שם מוזר לשנה הנוכחית בו התרחש סיפורינו.
מאוד מוזר.
את שמו ירש מסבו, שירש מסבו, שירש מסבו, וכך התגלגלה השושלת עד שלהי המאה ה- 16 או ה- 17 לספירה.
אגב, כמו המאה, אינויאשה היה בן שש עשרה.
אבל הוא לא היה נער רגיל בן שש עשרה, לא, מה פתאום.
הוא היה שד, אבל לא סתם שד.
הוא היה בשושלת של שדים, מלך שדי הכלבים, שבנו, אחד מאבותיו, היה בנו ובנה של בת אנוש. שם התחיל שמו, אינויאשה, אינו זה כלב, ויאשה זה שד.
משם התגלגלה השושלת, וכל דור החלק של השד במשפחה הלך ופחת.
וכך אינויאשה מצא את עצמו במצב שרק האינסטינקטים שלו יכולים לגרום לו להצמיח אוזני כלב וטלפיים חדות, וחושיו מתחדדים כשסימנים אדומים על פניו, כמו ברקים עקומים.
פעם בשנה הוא איבד שליטה לגמרי על גופו, ביום הולדותו חושיו ערפלו אותו ואת ראייתו והכניסו את התודעה שלו למצב של שינה זמנית בעוד הגוף שלו יוצר כאוס בכל מקום שאליו הוא הולך.
אינויאשה אהב כוח, הרבה כוח, כוח היה דבר בעדיפות עליונה, והוא היה נחוש בדעתו למצוא שדה כלשהי, שרידה, כדי לוודא שהשושלת שלו תהיה של שדים רבי עוצמה.
או לפחות של יצור כלשהו בעל כוחות על טבעיים, כך טען.
את אמו איבד שהיה בן חמש, בתאונת דרכים, הוא ואביו יצאו במצב אנוש ובנס מהמקום. אמא שלו הייתה השד במשפחה, ואביו לא ידע על זה, אז את כל מה שנשאר ללמוד על שדים שאמא שלו לא הספיקה להסביר וללמד אותו, הוא למד לבד.
הוא עוד זכר את הרגע שבו המכונית התרסקה, והכל הפך חשוך.
ואיך שהתעורר באמצע החילוץ לאחר שידו התעקמה לזווית לא טבעית, ושצוות ההצלה היה צריך לרסק לו את הרגל כדי לחלץ אותו.
אביו היה שם תמיד, דואג ובעל תבונה רבה. למרות שבתקופה האחרונה חלה, אבל אינויאשה לא היה מודאג, אביו, או בשמו האחר, טארו יאמוטו, היה אדם מאוד חזק.
חברו היחיד של אינויאשה היה מירוקו, נער בן שש עשרה גם כן שלמד איתו באותו התיכון, השניים היו שני אנשים שהיה מוזר לך לראות אותם ביחד.
מצד אחד אינויאשה; נער בעל שיער שחור סמיך ועיניים חומות, שיערו היה באורך קצר ממוצע ובעיניו הייתה רצינות וזעף קבועים. מירוקו יעץ לו לא פעם להיות איש עסקים או פולטיקאי. שני הטיפוסים עצבניים, רציניים להפחיד, ההבדל הוא שאנשי העסקים העשירים מקבלים את הבחורות, והפולטיקאים יישארו בודדים לשארית חייהם.
מצד אחר מירוקו; בחור צעיר בעל שיער שחור גם כן, למרבה הפלא, בגומייה דקה היו אסופות שאריות של שיער, עיניו כחולות, עמוקות. הוא היה פלרטטן, בעל אגו בגודל של גורד שחקים עם תוספות.
אינויאשה היה נער מוזר, קר, רפה שכל לעיתים קרובות, אבל חכם.

באותו היום בו הכל התחיל, כל סדר האירועים המוזר, אינויאשה יצא מביתו לבית הספר בחוסר חשק מובהק.
הוא התהלך ברחובות כשידו טמונה בחליפת בית הבית ספר שלו – חליפה כחולה, עם חולצה לבנה מתחת ועניבה כחולה. תיק בית הספר המסורבל והרשמי להחריד נמצא בידו, עשוי עור חום.
הוא גנח, קצת תשוש מאירועי הבוקר, אביו היה חייב למשוך ממנו את השמיכה ובאוויר החורף הקר היה לו קשה מאוד להתאושש.
לאחר מכן נאבק איתו חצי מהבוקר על השמיכה ובזבז יותר מידי זמן, וברבע האחר של הבוקר הוא עסק בלהריץ אותו בבית כדי שלא יאחר.
ונשאר לו עוד מספיק זמן כדי ללכת לבית הספר בשלווה גמורה.
הוא כבר עמד להמשיך בדרכו כשנערה נמהרת חצתה את הכביש לצד שלו ואוטובוס הופיע קרוב מאוד, קרוב מידי מכדי שתוכל לברוח משם.
שיערה השחור של הנערה השתפל מאחורי גבה, ועיניה החומות, החכמות, בהקו בנמהרות כשהבינה שהיא לא יכולה להימנע מפגיעה ישירה באוטובוס, אולי לא בדרכים רגילות.
האינסטינקטים של אינויאשה בערו בו, והוא הבין שהוא חייב להציל אותה.
האדרנלין התחיל לזרום בעורקיו במהירות שיא, והוא הרגיש איך הדופק שלו מזנק ומרקיע שחקים.
אוזני בני האנוש שלו נעלמו, וטלפיים צמחו מאצבעותיו, וכל זה קרה בפחות מכמה שניות.
סימנים אדומים התחילו לעטות את פניו. הברקים העקומים, סימן מובהק לשעיר לעזאזל.
אתם בטח שואלים מה קורה עם האנשים מסביבו, ברחוב.
טוב, אז זה קרה מהר מידי ליכולת התפיסה שלהם.
רגע אחד נער עמד במקומו, רגע אחרי זה הכובע של הסווצ'רט שלו – שהיו בטוחים שלא לבש קודם – מכסה את פניו וציפורניו נראות ארוכות במיוחד, ואז הוא כאילו נעלם משם, ורגע לפני שהנערה נדרסה – למוות, בוודאי – בידי האוטובוס, היא התפוגגה כלא הייתה.
בצד השני של הרחוב, בפארק הריק, וליתר ביטחון במסווה של עצים ושיחים, אינויאשה הביט בפניה של הנערה היפהפייה בהשתוקקות.
היא פקחה את עיניה העצומות בפחד לכדי סקר דק ואז עיניה נפקחו בפתאומיות, והיא הביטה בו בחשש.
היא בלעה את פניו בעיניה המבוהלות וראתה בקלות את אוזני הכלב השחורות שצצו מכובעו.
"א – אתה…? מה אתה?" שאלה בפליאה ניכרת והביטה בו.
הוא התנער מהתקף ההלם הפתאומי שתקף אותו בעקבות המבט הישיר בעיניה של הנערה והניח אותה על האדמה בעדינות.
"לא משהו שתוכלי להבין." אמר בפשטות והכריח את עצמו להסיט את מבטו.
"תסביר לי ואני אבין." אמרה הנערה בכעס.
"זה לא ישנה כלום." אמר, וחיכה עד שההתקף ייעצר, איכשהו החושים שלו אמרו לו שהוא עדיין בסכנה, וכך גם הנערה.
הוא לא יכל לעצור מהמבט שלו להביט ולסקור אותה שוב; היא לבשה מדי בית ספר רגילים, חצאית מיני ירוקה, חולצת אחידה עם עניבה אדומה.
ואז עיניו נפערו בהשתאות כשהבין שהיא לומדת בבית ספר שלו.
"לעזאזל." קילל בזעם עצמי והנערה נשאה אליו את מבטה.
לזכותה יאמר שניסתה להתעלם מהקללה הפתאומית, למרות שבקולה נשמע חשש, "אז… איך קוראים לך? אני יכולה לדעת לפחות איך קוראים למי שהציל אותי?"
"אם אני אגיד לך שאני לומד בבית ספר שלך את עדיין תוכלי לזהות אותי לפי הפנים ולרדוף אחרי עד שאני אתן לך תשובות, נכון?" אמר בייאוש מסוים והכניס את ידיו לכיסי מכנסיו תוך כדי שמיטה של תיק בית הספר שלו שהיה אצלו כל הזמן, הוא לא ידע איזה טעות הוא עושה.
"מה?! אתה לומד איתי באותו בית ספר?!" שאלה הנערה בסקרנות יתרה.
הוא חשב שזיהתה אותו כבר על פי תלבושת האחידה, אבל כנראה שלא הייתה לה רגישות מיוחדת לפרטים.
"אופס…" מלמל.
"אז כן, אני באמת אכריח אותך לענות לי." אמרה אחרי התאוששות קצרה.
הוא נאנח. "קוראים לי אינויאשה. וזה כל מה שאני אספר לך, כל השאר כרוך במיסטיקה של העולם שאין לי כוח לפרש כי זה ייקח שעות."
הנערה נאנחה ושמטה את כתפייה. "טוב… אם זה כל מה שאתה מוכן… אם רצית לדעת, לי קוראים קגומה." אמרה ונעמדה, מנקה מעלייה עלים.
היא הסתובבה ופנתה ללכת, וחושיו של אינויאשה אותתו לו להשאיר אותה קרוב אליו, אז הוא תפס את מפרק ידה.
"מה?" היא הסתובבה שוב.
"שכחת את התיק שלך." תירץ אינויאשה והושיט לה את תיק בית הספר שלה שהיה על הרצפה.
היא פלטה, "תודה," ומיהרה ללכת משם כדי לא לאחר.
אינויאשה גנח בזעם כשחושיו משכו אותו אליה. כדי להציל אותה. והוא עדיין נמצא בצורת השד שלו.
אז הוא החליט להישאר בסביבתה ולראות אם אחד מהחושים האלו ידעך.

קגומה רצה במהירות לעבר שער בית הספר ומראה החצר שהתלמידים הממהרים להיכנס לכיתה בגלל הצלצול נגלה בפנייה, במזל הצליחה להגיע שניות לפני שהופיעה המורה.
השיעור עבר עליה בנחת, למרות שאיכשהו היא הרגישה שזוג עיניים חודר נעוץ בגבה בעקביות.
כשיצאו להפסקה, קגומה המשיכה להרגיש כאילו עיניים חודרות נעוצות בה כל הזמן.
היא הביטה סביב בחשש כל כמה שניות, חברותיה שמו לב לזה, אבל לא העירו.
באותו הרגע הופיע הוג'ו משום מקום; נער בעל שיער שנמצא בין הגבול לשטני וחום.
קגומה הביטה בו וליבה האיץ, הוא הביט בה בחזרה.
"היי, היגוראשי," הוא הניף לעברה את ידו בברכת שלום והיא חייכה אליו.
הוג'ו נראה מסופק; הוא חייך בחזרה והלך משם.
הנער שבצללים, בעל השיער השחור והעיניים החומות, רטן בלבו.
'איך היא מעזה להתעסק עם בחורים אחרים?!' חשב בכעס, ואז הבין מה חשב. 'איך היא מעזה להתעסק עם בחורים אחרים *שהיא בסכנה* כן, בסכנה.'
"אלוהים אדירים, קצת פוקוס לא יזיק לי!" רטן בקול, בלי כוונה, ונער מסכן שעבר ליד השיחים ששמע שיח מדבר – כביכול – הביט בשיח בבעתה ומיהר לרוץ משם על נפשו.

בשיעור ספורט, כשהתלבושת שלבשו הבנות הייתה גופייה לבנה ארוכה, מכנסי מיני צמודות, ולרגליהן של הבנות היו נעלי ספורט וגרביים ארוכות ולבנות, התאמנו בקפיצה לגובה.
קגומה הייתה ראשונה, היא נעמדה במרחק הגון לקפיצה, התחילה לרוץ, נעמדה על המקפצה שנועדה להקצין את התנופה שלה, והועפה באוויר.
מה שקרה ברגע אחרי זה, שבפעם השנייה באותו היום מצאה את עצמה בזרועותיו של אותו הנער.
"מה לכל ה – ?" מלמלה, אבל הוא השתיק אותה בגסות כשהידק את ידו לפיה.
המורה לספורט הייתה היחידה שהתנערה מכל ההלם הרגעי בגלל שבחור פשוט הופיע באוויר ותפס באחת התלמידות שלה.
"סליחה?! מה זה הביזיון הזה?!"
אינויאשה שחרר את קגומה ונעמד, מקפיד לעמוד אל המורה לספורט ואת התלמידות בגבו כדי שלא ישימו לב אל אוזני הכלב שלו.
"הקטע כאן הוא כזה," אינויאשה זינק על אחד המוטות של הקפיצה לגובה שהחזיקו עליהן את המוט מעליו היו אמורות לקפוץ. "שזה לא מוט רגיל."
הוא הניח את אצבעו על המוט, וכתם דם הופיע שם – המוט היה חד, משויף היטב.
"וגם אם קגומה הייתה מזנקת מעל המוט בשלום," אינויאשה קפץ ונחת בקלילות ליד המזרן, הטיח בו את אגרופו תוך כדי יצירת גומה, ושברי עץ התעופפו סביב ידו. "נחיתה על מזרן עץ זאת דרך קלה לרסק את המפרקת או לשבור חוליות, אם קגומה הייתה יוצאת מזה בשלום אז סביר להניח שהיה מוטל בה מום. ניסיון התנקשות ממש מתחת לאף שלך."
המורה והתלמידות היו מבולבלות, וכמה תלמידות תמימות התחילו לבכות בהיסטריה, רק קגומה הייתה היחידה שהפגינה רוגע ואיפוק מושלם.
"זה הוכיח לי את מה שהייתי צריך לדעת, בואי, קגומה." בשתי המילים האחרונות הוא תפס את מפרק ידה של קגומה ומשך אותה אחריו.
"היי, היי, רגע!" קראה בשעה שתפס את התיק שלה בידו והתחיל לגרור אותה לתוך הבניין.
היא בלמה את רגליה בעזרת האדמה, ממאנת לזוז.
לאינויאשה זה לא היה איום משמעותי, בקלות הניף את גופה והניח אותה על כתפו, כשראשה מטלטל ונחבט בגבו.
הוא הבין שלהיכנס ככה לבניין בית הספר זה מעורר חשד מידי, אז הסתכל לתוך חלון הכיתות ואיתר כיתה ריקה, לאחר מכן קפץ יחד עם קגומה אל קומת הכיתה, פתח את החלון מבחוץ, ונכנס יחד איתה לכיתה.
הוא מיהר למצוא ארון קרוב ומצא את ארון השרת, הסתגר שם עם קגומה והשליך אליה את התיק שלה.
"תתלבשי." הורה לה.
"מה – ?"
"אמרתי לך, תתלבשי."
קגומה הביטה בו במבט מלא סלידה פתאומית וכעס. "חתיכת סוטה, אם אתה חושב ש – "
"אני לא, אם את רוצה לקפוץ ברחבי העיר בבגדי ספורט מינימאליים מאוד, זאת ההחלטה שלך ואני מכבד אותה."
קגומה זקפה גבה במחאה, אבל נאנחה והוציאה את הבגדים שלה מהתיק.
ואז השתתקה ונעצה בו מבט.
"מה?"
"תסתובב."
אינויאשה גנח, וציית.
קגומה התלבשה במהירות יחסית.
"אז מה עכשיו?" שאלה כשסיימה, ואינויאשה הסתובב כשהבין שהוא יכול.
כשהסתובב, הייתה לבושה בתלבושת בית הספר שלה, שילבה ידיים, והביטה בו ברצינות תהומית.
"הולכים לבית שלך."

"מה הכתובת?" שאג אינויאשה מתוך מערבולות שריקות הרוח, כשקגומה על גבו, והוא תומך ברגליה, והשניים הגיעו למצב שדומה למדי לשק קמח.
"רחוב יונו מספר 9!" קראה קגומה בחזרה.
אינויאשה ניווט את דרכו לרחוב יונו, ובמהירות הם הגיעו לרחוב של קגומה.
אינויאשה זינק על אדן החלון שקגומה אמרה שהוא של חדרה, פתח את החלון, ואז נכנס וקגומה הרפתה מגבו באנחה והוא הרפה מרגליה, הוא הרפה גם מתיק בית הספר שלו תוך כדי.
קגומה נעמדה, הפעם במהירות, והתיישבה על המיטה.
אינויאשה התבונן בחדר שלה, חדר טיפוסי של מתבגרות; מיטה עטופה במצעים נקיים ואדומים הייתה דחוקה הצידה ותפסה קיר אחד לאורכה וקיר אחד לרוחבה, הארון שבחדרה של קגומה היה סגור, בצבע עץ, ממוקם בקיר המקביל למיטה, וגם הוא דחוק על אותו הקיר שעליו הייתה דחוקה המיטה.
שידה גדולה למדי הייתה ממוקמת לצד הקיר שאליו לא היו שעונים לא הארון ולא המיטה, ואליה היה כיסא משרדי שהיה תלוי עליו סוודר, על השידה עצמה היה מחשב, וערמות של ספרים ומחברות לצידו.
"חדר נחמד." העיר אינויאשה.
קגומה הנהנה במבוכה. "אז למה… למה אתה פה? מה בדיוק קורה פה?"
אינויאשה לא האמין למה שהוא עומד לעשות, למירוקו, החבר הכי טוב שלו, שהוא הכיר כבר שבע שנים, הוא לא סיפר כלום. אז למה לו לספר לנערה אחת שהכיר באותו היום?
אבל העיניים שלה אמרו לו לספר, המבט שנעצה בו אמר לו לספר, וסדר האירועים הכריח אותו, מן הסתם, להסביר את עצמו בפניה.
והוא סיפר, הוא הסביר על האימונים שאמו העבירה אותו לפני שמתה, על איך שהסבירה שהוא, בחלקו, שד, על המחקרים בספרייה אחרי מותה, על כל המידע העצום שמצא ביומן שהורישה לו, על החשיבה שאולי התאונה לא הייתה תאונה, אלא התנקשות.
היא הביטה על הרצפה בשלווה כל הסיפור והקשיבה בסקרנות, כשאינויאשה סיים לבסוף, היא הרימה את מבטה.
"אני מאמינה לך." אמרה. "אז זה אומר… שמשהו שמעורר את חוש השדים שלך… משהו על טבעי, רודף אחרי?"
אינויאשה הנהן. "וזה לא טוב."
קגומה הביטה באינויאשה ברצינות תהומית. "אז תתן לי להתמודד איתו לבד."
"מה?! השתגעת?!" התפרץ. "אם תיפגעי זה יכול לקרוע אותי לגזרים!"
"אבל אני צריכה שהוא יתקיף אותי כדי להיפגע, הוא לא יתקוף אותי כל עוד אתה בסביבה, אבל אתה לא יכול להישאר איתי לנצח."
אינויאשה חשב שנייה. "אב – אבל – "
"ואין לך עוד דברים לעשות?" שאלה קגומה ונשענה על המיטה, "כמו לדאוג לכך שאיכשהו חצי כיתה של בנות והמורה לספורט ישכחו את מה שקרה היום?"
אינויאשה סינן קללה, "לא יודע איך."
"אז תתחיל לבדוק איך עושים את זה!!" קראה בזעם.
אינויאשה נאנח ופנה לצאת מהחלון שלה. "את בטוחה שתהיי בסדר?" הביט בה בדאגה.
היא הנהנה.
הוא זינק מהחלון ונעלם.

כאב.
כאב עמום ליווה אותה כשבלעה את האוויר, ראותייה מלאות בדם, כל נשימה הביאה עמה אלפי מדקרות כאב.
"אז ככה זה נגמר…" מלמלה, וחייכה, כשמזווית פיה זולג דם. זהו זה, הכל הסתיים, תם ונשלם, תפקידה בעולם הזה לא יהיה תקף עוד.
בדיוק כשחשבה שהמוות שלה יהיה שליו, אינויאשה הופיע משום מקום.
הוא התיישב על ברכיו במהירות שיא לצד קגומה וטמן את גופה בחיקו.
"מטומטמת…" מלמל.
בחיים לא ראה מישהו מת באמת, גם את אמא שלו לא ראה בבירור בזמן התאונה. איך יוכל לראות עכשיו?
"למה אמרת לי ללכת? אמרת שתהי בסדר…" הוא היה עצבני, רוטן על כך שהכל השתבש, וקצת מלא בעצב פתאומי על כך שמישהי עומדת למות לו בידיים.
אבל חוץ מזה הוא חשש שהבין שחושי השד שלו יכניסו אותו להתקף כשהיא תמות.
לא היה אכפת לו כבר מהתלמידות והמורה המבולבלות, כל מה שראה מול עיניו זה דם.
הוא לא אהב דם.
קגומה השתעלה, "אני מצטערת."
"זה בסדר."
קגומה חייכה אליו, ולאחר דקה קלה הבין שהיא לא ממצמצת.
היא מתה.

אינויאשה נשא את הגופה בידיו, אל חדרה של קגומה. שם הניח את הגופה על מיטתה של קגומה, ואז שם לב שלא סגר את עיניה של הגופה.
הוא הניח את ידו על העפעפיים, ואז הרגיש כאילו קיבל מכת חשמל שגרמה לו להסתייג אחורנית אוטומטית.
"לא, שד יקר, עדיף שלא תיגע בנערה, זה יחסל אותה. זה לא מאוחר מידי עד שנסגרות העיניים." נשמע קול ואינויאשה התרומם בפתאומיות.
אז זאת בטח הסיבה שלא חטף את ההתקף שזעזע את חושיו, זאת הסיבה.
לקגומה עוד יש סיכוי לחיות.
אינויאשה הביט סביבו, מחפש את מקור הקול, אבל בעל הקול פשוט לא נראה בחדר של קגומה.
אז במי הוא בוטח שקגומה חיה ובועטת? ברוח?