פאנפיק על אינויאשה – עולם שקם לתחייה (3)

~יום לפני~
אורות העיר בהקו לעומת הרקע החשוך שלהן, רק הצללית שלו השפיעה על האור.
השד זאב הצעיר חיפש אחרי הניחוח שהפך מוכר לו בסביבתה של הנערה, למרות שהשד הטיפש התערב.
אבל עכשיו היא לבד, הוא ידע, הוא הריח.
הוא יכל להריח כשעבר על פני המקדש הצמוד לביתה, הוא יכל להריח כשקפץ על אדן חלונה, הוא יכל להריח גם כשנכנס לחדרה תוך כדי ניפוץ החלון – חתיכות זכוכית נחתו על הרצפה.
קגומה, הנערה שנשלח להביא, הייתה ישובה על מיטתה כשרגליה מקופלות ועם ספר בידה.
היא נעצה את עיניה בספר. "ידעתי שתבוא, הם תמיד באים שהיא חסרת הגנה."
עיניו השחורות נפערו, ואז חזרו להבעה רגילה, כשקיפלה את קצה העמוד, סגרה את הספר, והניחה אותו לצידה, מתבוננת עליו במבט ישיר.
"אז מה אתה רוצה." המשיכה לדבר כששתק, "כסף? לא. אני מתארת לעצמי שתוכל לשדוד כל בנק שתרצה, כוחות על טבעיים. אתה שד? כנראה שכן."
היא נעצה מבט בניבים ובטלפיים שלו, סוקרת אותו. "מה יש לך לרצות ממני?"
הטוב שבו רצה לענות לה, לומר ולהסביר שהוא בכלל לא רוצה קשר עם מי ששלח אותו, אבל הרע הוא זה שענה. "תשתקי, מטומטמת, אל תנסי להסיח את דעתי."
ובמילים אלו, השד, קוגה, אחד בה בחוזקה, העמיס אותה, נשא אותה, ויצא מחדרה יחד איתה על גבו, דרך החלון.

~ובחזרה למסלול~
"שלום, מירוקו." מיוגה הביט במירוקו במבט הכי חולני שהיה לו, ואפילו אינויאשה הרגיש צמרמורת.
"שלום… מיוגה?" שאל מירוקו תוך כדי רעד.
"שמעתי שאבא שלך איש צבא."
"נכון."
"ושאתה משיג לעצמך כמה וכמה נשקים."
מירוקו הנהן ובלע גוש רוק בגרונו בקול רעם.
"אכפת לך להשאיל לי לפעמים?"
מירוקו עמד להתחיל לבכות כשאיים את האיש הקטן והמלחיץ יורה ברובה. ואז כמעט צחק כשהבין שסביר יותר שהוא ימעך מאשר יפוצץ לו את הראש בירייה.
"יש לי עוד דרכים להרוג בן אדם." אמר מיוגה בזדוניות ומירוקו התחיל לרעוד כשחשב על השד הקטן נכנס לאוזן שלו, ומשם למוח שלו, והורג אותו מבפנים.
"תירגע, סתם מלחיץ אותך," מיוגה חייך בחביבות וקפץ מכתפו. "אני פשוט לא פוגש אנשים רבים, בימים האלו, שפוחדים ממני."
"את האנשים שאתה מלחיץ היום אפשר לספור על כף יד של גידם." אמר אינויאשה.
מיוגה נאנח וטיפס על כתפה של קגומה.
"מיוגה, גם אתה שד?" שאל מירוקו, שלא העז לפקפק בטענה שחברו הטוב ביותר הוא שד, אחרי שהיצור הקטן הופיע משום מקום.
"לא, אני אוגר עם אישיות."
מירוקו נאנח. "אז, למה בכלל… הסברתם לי את כל זה?"
"מיוגה אמר שלא יזיק להסביר לך," אמר אינויאשה והביט לעבר כתפה של קגומה. "שאתה מיוחד, שתוכל להועיל לנו בהמשך, ובזמן סכנה עדיף לא לבזבז את הזמן בהסברים."
"הוא אמר שאתה בעל כוחות רוחניים גדולים ונשמה חזקה, שהגוף שלך בכושר." אמרה קגומה.
"בקיצור," אמר מיוגה. "שנועדת להיות נזיר."
אינויאשה ומירוקו הביטו זה בזה, ואז פרצו בצחוק, גם קגומה חייכה קלות.
"מירוקו? נזיר? אתה צוחק, מיוגה."
על פניו של מיוגה התפשט חיוך מסתורי. "אתם תראו שלא."

קוגה כרע ברך לצד הכיסא שעליו ישב אדונו, שהביט בו במבט זועם בעיניו האדומות, ושיערו השחור כפחם היה כל כך ארוך כשקצוותיו המסולסלים בעדינות נגעו ברצפה כשישב.
"אני מאוכזב ממך, קוגה," אמר נראקו, כמעט בלחישה, אבל הוא שמע אותו בבירור. "אתה גם לא השגת את האבן, וגם לא את הנערה, למה שלחתי אותך בכלל?"
קוגה ניסה להגיב, אבל נראקו השתיק אותו בהינף יד והתקף חנק תקף את צווארו. "יש לך מזל שאני לא נותן לשד להשתלט לך לגמרי על הגוף, כי זה מסוגל להרוס את הגוף שלך."
קוגה השתעל. "אבל – אדוני – "
"אמרתי שקט!" קוגה נפל על הרצפה על צידו באנחה כשהשד תקף ואז נסוג אחורנית, אל ליבו.
קוגה הביט בנראקו כשהוא שכוב על הרצפה, בלי יכולת להגיב, מתנשף בחוזקה.
'כמה משפיל,' חשב לעצמו בזעם.
"הפעם קאגורה עומדת לסיים עבודה שלא סיימת." ירק בזעם.
עיניו של קוגה נפערו.
"כן," נראקו חייך. "היא לא מתה. עדיין לא."

עבר שבוע מאז נפגשו, ואינויאשה ריכך את השמירה על קגומה, הנערה לא אהבה שמירה צמודה, וגם הוא לא היה כל כך מאושר מהעניין.
הוא ביקר אותה פעמיים ביום, בבית ספר השניים הסתובבו דיי הרבה בחברתו של מירוקו, האמת שהנערה התחילה להתחבב עליו, היא הייתה רכה ומתוקה, נחמדה כל כך אליו, לא כמו הרבה אנשים אחרים שהביטו בו בסלידה או כמו גור פצוע מאחר שהיה דיכאוני.
היא פשוט נתנה לו להיות הוא, התנהגה איתו בפתיחות.
באותו היום בו הכל התחיל, מיוגה ואינויאשה נאלצו לעשות לקגומה הפתעת בוקר, ולהתעורר כשיש לך שד חלקית כשהוא במצב שד זה לא הדבר שהייתם מייחלים לעצמיכם, במיוחד לא בבוקר אחרי לילה מתיש ומלא סיוטים.
ואז בא מיוגה, והסתבר שנשא מחט ענקית, כפולה מגודלו.
קגומה התרוממה לישיבה והביטה במיוגה בטשטוש מסוים. "למה?"
"זה נחוץ להגנה שלך, יש בזה מאתר, אני לא מאמין שיחטפו אותך, אבל עדיין, עדיף להיות בטוחים." אמר מיוגה בלחישה.
"אל תדאגי," אמר לה וקיבע את ידה, מחזיק את המחט ומכוון אותה אל ידה. "זה לא יכאב."
"באמת?" שאלה אותו בעיניים משתוממת שנעצה במחט הענקית.
"טוב, לי זה לא יכאב." אמר ומשך בכתפיו, ואז נעץ את החוד בוריד שלה.
את צרחות הכאב אחר כך היה אפשר לתרגם.
ברור שלא כואב.