פורפאנוס- פרק ראשון (חלק ג)

חיידאמים, (או בשמם הרשמי- יצורי קסם תבוניים) הם מחזה נדיר בארמונות מלוכה בארצות הקסם המיושבות, ובמיוחד חיידאמים בתפקיד בכיר כמו שר. אקירוס היה, אם כן, יוצא דופן. הוא היה שר החובלים, תפקיד לא גבוהה במיוחד, אבל בהחלט מכובד. רבים טוענים שהמלך פורפאנוס מינה את אקירוס לשר רק כדי לעורר בעם את התחושה שהוא מלך רחמן ומתחשב, אבל כל מי שהכיר את אקירוס, ואני בכללם, ידע שזאת לא האמת. אקירוס היה חיידאם פיקח וחד מחשבה, ועל אף תפקידו הפעוט, לכאורה, הוא זכה להרבה כבוד משאר השרים והיועצים, כבוד שהוא בהחלט היה ראוי לו. אקירוס היה טאנס-טאור, אדם בעל כנפי נץ. את רוב האנשים זה מרתיע בהתחלה, אחר כך מתרגלים, ובסופו של דבר מראה כנפיו מרשים מאוד. אני, שמכיר את אקירוס באופן אישי כבר כמה שנים, בקושי זוכר בכלל שיש לו כנפיים.
הוא עמד בספריית הארמון, כפי שציפיתי, ובחן מגילת קלף במבט מרוכז. הוא לא שם לב שנכנסתי עד שעמדתי ממש לידו, וגם אז הוא לא העיף בי מבט כשאמר- "עוד רגע. זה חשוב."
אקירוס היה יכול להיות אדם טוב לב, מתחשב, מנומס ונעים הליכות- אלא אם כן הוא לומד. אם יפריעו לו יתר על המידה בזמן שהוא לומד, הוא יכול להיעשות אדם רע מזג במיוחד. איתי הוא היה עדין יותר הפעם. הבטתי מעבר לכתפו. המילים בקלף היו צפופות ומסודרות- כתב ידו שלו. המילים היו בשפה האורלאנית, שבה כל אנשי פורפאנוס מדברים, ועדיין לא הצלחתי להבין דבר ולא חצי דבר ממה שנכתב שם. רק הבנתי, ממילים בודדות ששמעתי בעבר, שמדובר במושגים ברפואת כשפים. אקירוס לומד כבר שנים רבות רפואה, כתחביב מהצד, כך הוא אומר. ה'תחביב מהצד' הזה דורש עבודה של שלוש עשרה שנים של למידה כדי להשיג תואר רופא-כשף, וזאת נחשבת לאחת מהעבודות הכי קשות שיש, מה גם שהוא שר מלכותי בנוסף לכל, אבל הוא מתעקש שזה רק תחביב מהצד.
כשסיים לעבור על כל המגילה, הוא פנה אליי, ועל פניו חיוך קורן. "טוב כל כך לראות אותך." הוא לחץ את ידי בחום.
"לא התראינו כבר חודש," אמרתי. "נעלמת מהארמון להרבה זמן, ידידי."
"נו, מה אפשר לעשות, לפני כן ראיתי אותך בכל יום כל כך הרבה זמן שכבר די נמאס לי מהפרצוף שלך." הוא התיישב, נאנח. "הייתי במעין… מסע חיפושים, אפשר להגיד."
"מסע חיפושים?" גיחכתי. "אתה?"
הוא צחק. "בערך. לא משהו שקשור בעבודה, אבל המלך נתן לי אישור מיוחד."
"משהו שקשור בזה?" הצבעתי על גיליון הקלף שנח על השולחן מגולגל.
"טוב, פחות או יותר…" הוא אמר כמו מתנצל. "חיפשתי צמח נדיר שאפשר למצוא רק בארצות ההרים, זה יכול לקדם מאוד את המחקר שלי."
"במקום להיות כאן בארמון?" אמרתי, לא מטיף, כי אם מופתע. "בתקופה שכזאת?"
"אוי, תעשה לי טובה, אני שר החובלים. אלא אם כן הים יצא נגדנו במלחמה, אין לי הרבה תועלת כאן."
"אתה ממעיט בערכך, חבר," אמרתי לו. "כולם פה מחזיקים ממך מאוד."
"טוב, קל לך להגיד, חביב המלך," הוא עקץ בחיוך.
"אתה יודע כמה דברים טובים שמעתי עליך מהמלך?" החזרתי לו.
זה הפתיע אותו. "טוב… אני מניח שאני באמת עושה עבודה לא רעה… אבל גם זה היה חשוב באותה מידה."
"למצוא צמח מול להגן על הארץ שלך?"
"ובכן, אני מצטער שלא כולנו משוגעי עבודה כמוך, חבר," הוא קם ואסף את כל גיליונות הקלף שעל השולחן לתוך תרמיל קטן שהיה ברשותו. "לחלקנו יש מה לעשות בזמנם הפנוי."
יצאנו מהספרייה ופנינו אל עבר החצר. "איך היה בארצות ההרים?" שאלתי אותו, ועיניו לפתע זרחו.
"מדהים," הוא אמר. "הנוף עוצר נשימה. המדבר, האגמים בנווי המדבר, השמיים… מקסים. והכפרים שם כל כך קטנים, בחיי שבמבט מלמעלה הם נראו כמו נקודות קטנות." במבט מלמעלה, כמובן, חשבתי. שחכתי שהוא מן הסתם צלח את רוב הדרך בתעופה.
יצאנו אל גן הארמון, והילכנו בין מטע עצי האפסגאן של המלך. באופן רשמי אסור לאיש להיכנס לשם ללא אישור, אבל לשרים וליועצים יש את הזכות ללכת שם בלי כל חשש. עצי האפסגאן היו ידועים ביופיים ובריחם הנעים, ועצי האפסגאן של המלך היו ידועים בכך יותר מכל. הם גם היו ידועים ביכולת ההישרדות המדהימה שלהם. חלק מהעצים היו עתיקים כל כך- בני אלפי שנים לכל הפחות, וחלק מהעצים העתיקים ביותר היו מגודרים כך שאיש לא היה יכול לגעת בהם, מחשש שכל מגע הכי קטן יפיל אותם. תמיד עברה בי תחושה משונה כשהבטתי בהם. כל כך עתיקים, כל כך הרבה זיכרונות… איך מישהו יכול לשאת כל כך הרבה שנים על גבו מבלי להתפרק? זה הפליא אותי כל פעם מחדש.
"פגשת אנשים מעניינים?" שאלתי את אקירוס.
"בלי סוף," הוא אמר. "סוחרים, אנשי אצולה, איכרי-הרים משונים… אתה יודע איך הם, עם כל הלבוש הצבעוני הזה והסהרוריות הזאת שלהם…"
"הם באמת כאלה?" חייכתי.
"אתה לא תאמין," הוא צחק, "שיחה אחת עם איכר-הרים ואני מאבד את שפיותי. 'הרוח מלחשת, אחינו מהעיר, העצים מספרים את סיפורינו, האזן…'" הוא חיקה את קולותיהם המרחפים והמשונים. צחקתי גם אני, למרות שמעולם לא ראיתי איכר-הרים. רק שמעתי את הסיפורים, ובעיקר את הבדיחות. "פגשתי גם לא מעט פושעים נמלטים," המשיך אקירוס, "לא באמת פושעים, אלא- אתה יודע, גזלנים, נוכלים… אנשים מעניינים במיוחד. ניסו למכור לי כל מני דברים. האמת…" הוא החל מפשפש בכיסו, מחפש משהו. "היה אחד ממש, אבל ממש מעניין." הוא שלף מכיסו מעטפה סגורה בחותמת אדומה עם סמל משונה שכמוהו לא ראיתי מעולם- מין מעוין עם קו אנכי באמצע, כמו עין. "התכוונתי לספר לך על זה ברגע שאראה אותך, אני מניח שזה פשוט פרח מזיכרוני…" הוא הגיש לי את המעטפה המשונה.
הפכתי אותה בידי. לא היה רשום כלום על המעטפה. "מה זה?"
"זה העניין, אני לא ממש יודע… אבל זה בשבילך, כנראה."
"בשבילי?" הבטתי במעטפה. "מה לי ולזה?"
"פתח את זה." הוא אמר בחיוך, ומתח נשמע בקולו. נראה שהוא סקרן בדיוק כמוני לדעת מה יש שם. "לא רציתי לפתוח את זה עד שאביא לך…" הוא הסביר.
פתחתי את המעטפה. מתוכה נפל מפתח קטן, בצבע זהב. הרמתי את המפתח ובחנתי אותו. בראשו היה עיטור שתאם לעיטור שהיה על החותמת. "מעולם לא ראיתי את זה… אתה בטוח שזה ממוען אליי?"
"נדמה לי שכן…" הוא הביט במפתח בחיוך, כמו ילד קטן שקיבל מתנה. "הזקן ההוא אמר לי להביא את זה ליועץ הראשי של המלך- הוא אפילו נתן לי את הכתובת שלך."
"זקן?" עכשיו הייתי ממש סקרן לשמוע את כל הסיפור. "אתה מוכן לספר לי מההתחלה?"
"כן, כן…" הוא התיק את מבטו מהמפתח, ואי אפשר היה להאשים אותו בהתפעלותו- המפתח בהחלט היה יפה. "אז הייתי שם באיזה כפר נידח, כן? נראה לי ששמו מאקאלה, או שימאלה… משהו כזה. בכל אופן, טיילתי בשוק, ובאמצע שיחה שהייתה לי עם איזה מוכר ניגש אליי הזקן הזה. שמע, בחיים לא ראיתי מישהו כל כך זקן. כל הפרצוף שלו היה קמטים… הוא היה איש קטן מאוד, ומשונה מאוד. היה לו מין כובע מעוך, ישן, וגלימה מרופטת, חצי פרומה… הוא ניגש אליי, ככה, מעט מהסס. הוא כנראה לא הצליח לזהות אם אני מהארמון או לא. כשהוא שאל אותי, עניתי כן… הוא היה נראה מאוד נרגש. הוא אמר לי שהוא מחכה לרגע הזה הרבה שנים, ואז הביא לי את המעטפה, ואמר לי… אתה יודע… להביא אותה לכתובת שלך, של היועץ הראשי של המלך."
"ולקחת את זה? ככה? בלי שאלות?" היה לי קשה להאמין בזה.
"שאלתי," הוא אמר, "ועוד איך שאלתי. אמרתי לו, למה שאני אביא את זה, ומה יש בזה, אבל הוא רק אמר לי שזה יהיה לך לעזר מתישהו, ושאסור לו לספר יותר מזה. שזה איזה סוד אפל או משהו מטופש כזה, אתה מבין. לא לקחתי אותו ברצינות, הוא היה נראה כמו אחד מאיכרי ההרים האלה… אה, הוא אמר לי ששמו הוא גומודור." הוא הביט בי בצפייה. "מצלצל מוכר?"
משכתי בכתפי. "בחיים לא שמעתי את השם הזה…" בחנתי את המפתח. אז הזקן ההוא אמר שזה יעזור לי, מה? זה לא היה נראה כך. לא היה נראה שלמפתח יש יכולות קסם כלשהם. אם היו, וודאי היה סימן או עיטור שמעיד על כך, והעיטור המעוין שבראש המפתח בהחלט לא היה סימן הכר של קסם כלשהו. "סביר להניח שזה באמת איזה תימהוני." אמרתי, והכנסתי את המפתח לכיסי.
אקירוס נראה מאוכזב, כאילו ציפה שמשהו גדול יקרה. כאילו לא חסרים לנו מספיק דברים גדולים שקורים כרגע, חשבתי. לרגע אורו עיניו- "אבל הכתובת שלך- איך הוא ידע מה הכתובת שלך?" הוא אמר בנימת ניצחון, כאילו מדובר בהוכחה ברורה שאי אפשר לסתור.
"מאיפה אני אמור לדעת? כנראה שהוא היה פה פעם, או שהוא הכיר את אבא שלי… אין לי מושג, וזה גם לא משנה."
"הממ…" רטן אקירוס. "ממש חוקר תעלומות גדול אתה. ומה עם המפתח? מה תעשה אתו?"
חייכתי. "אני חושב שאשמור אותו." ידעתי שהוא בטח רוצה את המפתח. הוא היה, כנראה, עשוי זהב והיה שווה כמה מטבעות. "קרא לזה מזכרת מהטיול שלך בהרים."
אקירוס גלגל את העיניים וצחק, טופח על כתפי. "שיהיה… אבל באמת קיוויתי שיצמח מזה משהו מעניין, אתה יודע."
"באמת, אקירוס, תתעודד." המשכנו ללכת. "יש דברים מעניינים בשפע. דרך אגב, המלך מכנס אספה."
"כן," צחקק אקירוס. "ממש מעניין. אני בטוח שיהיה ממש מרתק לשמוע את הדיבורים הבלתי פוסקים של כל ה-"
"אבשקאר מגיע."
אקירוס השתתק, והביט בי, מקווה שאני צוחק. הוא ראה שאני לא.
"לעזאזל…" מלמל.