פיטר- פן, פרק 1

רדפתי אחרי הצל שלי.

'רק שלא ייכנס אל אחד הבתים' נלחצתי 'רק לא זה…'

עפנו מעל ארובות ובתים רבים. הצל הנמיך גובה ונכנס לאחד החלונות. חלון גדול, חלון של חדר ילדים.
בחדר ישנו שלושה ילדים. למראם לא התייחסתי, כי בין כך או כך אסור לי להתמעמע.

'נפלא' רטנתי בליבי 'זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו. שלושה ילדים שיתעוררו ויראו אותי.'

רדפתי אחריו ברחבי החדר, נזהר לא להרעיש, עד שלבסוף התעייפתי והתיישבתי בקרבת ארון. טינק מיד התיישבה לצידי. בזמן הזה, הצל יצא כבר למסדרון. דפקתי את הראש בקיר.

"אני ארדוף אחריו" אמרה לי טינקרבל, פיה שגרה איתי ב'ארץ לעולם- לא'. "תנוח קצת- אתה מותש" ובלי לחכות לאישורי היא כבר התעופפה אל עבר המסדרון כששיערה החום מתבדר מאחוריה. היא הסתובבה לרגע, קרצה לי בעיני הבדולח שלה, והסתלקה.

קמתי ובחנתי את החדר.
חדר גדול ומרווח בו 3 מיטות ומלא צעצועים מפוזרים על שטיח ענקי שמתפרס כמעט על כל החדר.
משום מה, החדר היה לי מוכר. מוכר מאוד.

החלתי מתהלך בחדר, עובר ממיטה למיטה.

במיטה הראשונה, והקטנה ביותר יש לציין, שכב ילד קטן, הנראה כבן 4. הוא חבק דובי בידיו הקטנות והשבריריות ומצץ אצבע. שיערו הג'ינג'י והפרוע היה ארוך ונמשים קטנים היו לו על הלחיים.

התקרבתי למיטה נוספת, שלידה עמדה שידה עם משקפיים. מיטה לילד בן 12, ואכן הילד ששכב בה נראה כבן 12. הוא שכב במין אציליות במיטתו- השמיכה מסודרת, והמצעים ישרים, ידיו נחות בשלווה עליו, אך פניו הביעו ייסור. נראה כי יש לו סיוט, מפני שהוא החל לנוע בפראות ולכווץ גבותיו כאל משהו מטריד אותו, והעניין לא עוזב אותו במנוחה. שיערו השחור היה קצר וחלק, מסודר, ועורו חיוור כשלג.

המיטה האחרונה הייתה הגדולה מכולן ובה שכבה הילדה הכי יפה שראיתי מעודי. שיערה הזהוב היה מפוזר על הכרית שלה והיא נראתה כל כך שלווה.
התקרבתי כדי לבחון אותה טוב יותר, ואז… נזכרתי בה.
זאת היא.

זו הילדה שאני וטינק באים כל יום שני בערב לשמוע את סיפוריה המרהיבים לאחיה הקטנים.

אף פעם לא ראיתי אותה מקרוב, חוץ מהפעם בה נפל 'כוכב- נופל' והיא התקרבה לחלון שדרכו נכנסתי, וגם אז הייתי די רחוק ממנה, והייתי צריך להסתתר.

היא החלה לזוז. לא ידעתי מה לעשות.
ניסיתי לברוח, אבל היה מאוחר מדי.

היא פקחה את עיניה הירוקות בבהלה והתיישבה במיטתה.

"מי אתה?" נלחצה.

"אהה… אני הוא פיטר- פן. אבל את יכולה לקרוא לי פיטר." אמרתי במהירות, גם נלחץ.

"אממ.. נעים להכיר (?)" אמרה בקולה המתקתק והמוכר.

"פיטר, מה, מה אתה עושה כאן?" שאלה בבלבול.

התעופפתי למיטתה, והתיישבתי לצידה על המיטה.

היא פערה את פיה בתדהמה. "אתה יכול לעוף?!"

"כן." עניתי באגביות, תוך כדי שיחה מנסה להיזכר בשמה.

"באת לכאן עם עוד מישהו?" המשיכה בשאלותיה.

"כן, למען האמת, מישהי." הדגשתי כל הברה "קוראים לה טינקרבל, והיא פיה"

היא גיחכה. "אבל פיות לא קיימ-"
קטעתי אותה.

"אל. תאמרי. את. זה." שמתי יד על פיה. "הן מתות בכל פעם שאומרים את זה." הסרתי את היד.

"בסדר…" בחנה אותי למקרה שלא השתגעתי "אני מצטערת, לא ידעתי." אמרה עד לכדי לחישה.

"את הילדה שמספרת סיפורים, לא?" הפעם אני שאלתי.

"איך אתה יודע?" נדהמה.

"צפיתי בך." משכתי כתפיים.

"איך? הרי אף אחד חוץ מממשפחתי, לא דמע אותי מספרת סיפורים, וגם הם חושבים שזה בזבוז זמן מוחלט ושאני כבר ילדה גדולה בת 16 שצריכה לחשוב על העתיד שלה" נאנחה.

התכוונתי לענות לה, אך בדיוק באותו הרגע טינק נכנסה, נאבקת ומחזיקה בחזקה בצל.

"חזור אליי!" צרחתי.
קפאתי.

'וונדי.'

הצל ניצל את ההזדמנות וברח.