פיטר פן פרק 2

*פלאשבק- נקודת מבט טינקרבל*

זה היה לילה מושלג, נשבו רוחות חזקות.

אני ופיטר נעמדנו אל מול חלון, עד שלפתע שמענו קול ילדה.
"מוגלי רץ אחר הילדה, והיא ברחה ממנו, עד שנ… תקלה בשירקן."

"מה?! לא! לא! ולא! חייב להיות סוף אחר!" שמענו קול ילד קטן.

"מי אמר שזה סוף הסיפור לתמיד, מייקל?" שב קול הילדה. "אמנם זה הסוף להיום, אך אני מבטיחה כי אספר לכם את ההמשך מחר. אני עייפה."

נשמעו קול צעדים וחריקת מיטה.

"לא! וונדי, בבקשה!" נשמע קולו של ילד נוסף.

"יש לך סבלנות, ג'ון?" הרימה הילדה "וונדי" את קולה.

הילד ששמו "ג'ון" מלמל משהו ומיד אחר כך נשמעו קולות חריקות מיטה נוספים.

חיכינו שבחדר ישתרר שקט מוחלט, ורק אז הצצנו פנימה.

הילדים אמרו אחד לשני "לילה טוב" ושכבו במיטותיהם. סקרתי את הפרצופים של כל אחד ואחד מהם.

הבטתי בפיטר.
הוא בהה בילדה. היא באמת הייתה יפה.

אי אפשר לאמר שלא קינאתי, הרי אני מאוהבת בפיטר עד מעל לראש. אני יכולה רק לדמיין שכשהוא יביט עליי, ולפחות אז, יהיה לו את אותו מבט שהיה לו כשבהה בה.
מבט מאוהב.

יום- יום, המשכנו באים לאותה מרפסת, ובכל יום מחדש שקענו בסיפוריה היפים של וונדי.
המחשבות עליהם ליוו אותנו עד לארץ לעולם- לא.

לא פעם, ולא פעמיים, נדנדתי לפיטר שאני לא חשה בטוב, רק כדי שלא יראה את וונדי שוב, ושידאג ויטפל בי.

פעם אחת, כשחזרנו מאותם "ערבי סיפור", פיטר שתק.
זה היה מוזר מאוד, היות וברב הפעמים הוא דיבר בשתף על כל אותם סיפורים מותחים ושובים ביופיים.

"את לא חושבת לפעמים, שאולי… לא משנה" ניסה לאמר.

"חושבת שמה?" סקרנותי התעוררה.

פיטר לקח נשימה עמוקה והביט בי בעיניו החומות- ירוקות, כמו הדבש. "שהילדים האבודים צריכים אמא?"

גיחכתי.
"מה זאת אומרת? אני אמא שלהם."

"לא." השיב לי פיטר, "הכוונה שלי הייתה ליותר… מישהי שתחבק אותם ותספר להם סיפורים."

"מה?" לא הבנתי לאן הוא חותר.

"נו, את יודעת." התפתל באי נעימות "את יודעת, מישהי כמו וונדי"

מיד נדלקה בתוכי אש של שנאה כלפי אותה "וונדי". איך היא מעזה לגנוב לי את פיטר?!
אבל אז נזכרתי, שהוא לא רק שלי, ובעצם מעולם לא היה שלי.

"פיטר, פשוט תאמר מה אתה רוצה" רטנתי "למה אתה מתכוון"

"אני מתכוון, אולי, אולי אם וונדי תהיה האמא של הילדים האבודים.." גמגם.

"אבל היא לא!" קטעתי אותו בצעקת זעם. "והיא גם לא תהיה! היא אפילו לא יודעת מי אתה! מי אנחנו! מה זה ארץ לעולם לא! אז תשכח מזה!"
עפתי משם במהירות. לא מביטה לאחור.

רק בפנייה העזתי להציץ לעברו ומבטו הביע אכזבה רבה.
ידעתי שפגעתי בו.
לרגע אפילו התחרטתי ורציתי לבקש "סליחה", אך מיד התעשטתי על עצמי ונזכרתי למה עשיתי זאת.

מאז לא דיברנו על כך יותר.

*הווה- נקודת מבט טינקרבל*

"מה היא עושה כאן? למה היא ערה?!" התעלמתי מהצל שניצל את ההזדמנות וברח.