פרק 2: אלכס

מקווה שמישהו קורא את זה בכלל.

Your Nightmare Makes Me Sleep Deeper

פרק 2:
נקודת מבטה של אלכס

הוא עמד בפניי, חשוף. צעדתי לאחור בבהלה. עיניו היו אדומות דם, תויי פניו רכים. על הלחי השמאלית שלו שריטה טרייה. "יפה, הצלחת לחשוף אותי" הוא נישק על שפתיי וברח.
הוא.הצמיד. את.השפתיים. שלו. אליי. הוא…חתיכת חוצפן! מה נראה לו?!
לא יכולתי לצאת מההלם. אם אתפוס אותו שוב, את כל השיער אני אתלוש לו. מטומטם. שום דבר לא יצא לי מזה. קודם לא יכולתי להיכנס למקלחת אחת, עכשיו קיבלתי שתיים מתנה. ובטח גם צינון ליום למחרת. והעיניים שלו? לבן אדם רגיל אין עיניים אדומות. מי הוא?
כשהגעתי הביתה, קיי כבר הספיק לחזור מהאימון.
" טיול לא מוצלח לאור ירח? " צחק עליי ברגע שעשיתי את דרכי לחדר. הוא בדיוק חלץ את נעליו הרטובות על השטיח כניסה.
" מישהו פרץ לך לחדר " הסברתי את פשר המראה ה-"מרהיב" שלי.
" ואת בחרת להיות אמיצה ולרוץ אחריו.." זלזל. אני לא מבינה איך זה לא מפריע לו שמישהו משוטט לו בחדר.
" זה לא מזיז לך? "
" אני פשוט לא מוצא סיבה להילחץ מזה, בעיקר כי ידעתי על ה-'פריצה' " גיחך. לא הבנתי.
" חבר טוב שלי " אמר.
" חבר טוב שלך לא יודע לדפוק בדלת? ומה לגבי זה שהוא שם מסיכה? " טוב לדעת. בית משוגעים.
ועוד יותר נורא זה שכל הסיפור הצחיק אותו. הוא כזה מעצבן!
עליתי לחדר, החלפתי בגדים ונכנסתי ישר למיטה, לא היה לי כוח להתעסק עם כל השטויות האלה. הכול היה לחינם.

"אלכס..קומי, אני צריכה אותך! " שמעתי את הקול של אמא שחדר לי אל תוך החלום ובניעור חד העיר אותי משנתי.
פקחתי את עיניי אל השעון על השידה שלי. השעה היתה שתיים ורבע לפנות בוקר.
"תבואי לחדר האורחים" היא אמרה ויצאה מהחדר.
מבלי לשאול יותר מדי שאלות, קמתי וניגשתי לשם, מנסה להתרגל לאור המנורות שהיו לכל אורך הפרוסדור.
בכניסה לחדר האורחים עמדו שתי דמויות זרות לחלוטין. ילד בסביבות גיל השלוש-עשרה ובחורה בערך בגילי.
שניהם סחוטים במים מכף הרגל עד הראש, ראשים מושפלים.
הוא היה לבוש במכנס חאקי ישן ומעיל ג'ינס שגדול עליו בשתי מידות לפחות, צעיף שחור וכובע שחור רטוב שהחזיק בידו.
שיערו חום ופניו כמו פני מלאך, חלקות עם מעט נמשים בחלקי האף והלחיים.
היא לעומתו הייתה לבושה בגופייה לבנה פשוטה שכבר מזמן החליפה את צבעה לאפור מלוכלך, והג'ינס הקרוע שלה חשף את כל הפצעים הפתוחים ברגליה. שיערה בלונדיני ארוך מבולגן מקשרים, וכשהרימה מעט את מבטה הבחנתי בעיניי בדולח הכחולות שלה.
אך מה שמשך את תשומת הלב שלי יותר, היתה התחבושת לכל אורך ידה השמאלית.
אמא התרוצצה מחדר לחדר, הביאה תנור חימום קטן והושיבה אותם על ספת עור החומה שהיתה בחדר.
ברגע שהתיישבו, החלה להוריד את בגדיו הכבדים של הילד ועטפה אותו במגבת במקום.
" מה קרה? " שאלתי. לא ידעתי אפילו איך לפנות אליהם ומה לעשות. הם לא הוציאו מילה, היו בהלם, חרדים.
" מצאתי אותם ביער…הם הצליחו להימלט מקיידר" הסבירה. להימלט מקיידר? הייתי בטוחה שאין יותר מי שנשאר חיי אחרי כל מה שקרה.
" מסכנים שלי, הם צריכים מנוחה עכשיו, נדבר על הכול מחר…" דרגה רבה השתקפה בפניה של אימי. היה ברור לי שגם היא כמוני, לא האמינה שזה בכלל אפשרי שיש עוד כאלה ששרדו כל כך הרבה זמן.
" מה עם היד? " פניתי לאמא.
" היא לא מספרת…אני לא רוצה להציק עם שאלות, נכון לעכשיו הם צריכים לנוח " קבעה.
מכיוון שהחדר שלי היה מספיק גדול לשניים ולא רצינו להדאיג את שאר הילדים, לקחתי את הבחורה אליי לחדר. גם ככה היא היתה היחידה שבגילי במעון הזה.
את הילד אמא לקחה לחדרה.

כשעלינו לחדר שלי, מיהרתי לפתוח את ברז המים במקלחת לוודא שיש מים חמים בכדי שתוכל להתקלח.
הכנתי לה מגבת לבנה שתוכל להתנגב בה וחיפשתי לה בגדים לאחרי.
מבנה הגוף שלה היה בערך דומה לשלי, היא היתה מאוד רזה, כנראה שעבר הרבה זמן מאז שאכלה כמו שצריך. " קחי" הושטתי לה את המגבת, לבנים נקיים וסט פיג'מה אפור שמעולם לא יצא לי ללבוש.
היא הסתכלה בי במבט חשוד, אך אחרי שניות בודדות, לקחה לעצמה את הבגדים.
" יש מים חמים, תרגישי חופשי להתפנק על המקלחת כמה שאת רוצה " חייכתי אליה. ואני לא בן אדם חייכן!
רציתי באמת לעזור לה, לכן ניסיתי להיות כמה שיותר נעימה אליה. היה ניתן להרגיש באווירה המתוחה בחדר.
" קוראים לי אלכס.." החלטתי ליזום היכרות,לנסות לחתוך קצת את המתח. אחרת יהיה מוזר מדי להימצא באותו חדר מבלי לדבר ומבלי להכיר. " ריאה.." פלטה מבלי להסתכל עליי ונכנסה אל המקלחת.
ריאה? לעתים נדירות מאוד יצא לי להיתקל בשם שכזה. בהחלט שם שלוקח זמן להתרגל אליו.
היא סקרנה אותי, רציתי לדעת עליה עוד.
אחרי כחצי שעה, היא יצאה מהמקלחת כמו חדשה, אבל התחבושת ההיא עדיין הייתה שם.
" זה לא טוב שהיד שלך חבושה בפד כזה מלוכלך " אמרתי.
" אין לי ברירה…אני לא יכולה להוריד אותה כרגע.."
" את לא רוצה שאראה את מה שיש מתחתיה? " הבנתי את הכוונות שלה טוב מאוד, ולכן בלי לשאול יותר מדי, ניגשתי לחדר מקלחת המשותף של בנות. שם, תמיד בארון למעלה, הייתה ערכה לעזרה ראשונה. הוצאתי שתי תחבושות גדולות והבאתי לריאה.
" אני הולכת לישון, תהיי בטוחה שאין לי שום טעם לעקוב אחרייך בשביל לראות את מה שמסתתר לך שם,
תרגישי חופשי להחליף פה או במקלחת מתי שנוח לך " אמרתי ונשכבתי במיטה לכיוון הקיר כאשר הגב שלי מופנה אליה.
" זאת מחלת הביילוד…מעדיפה לחסוך ממך את הזוועות " אמרה. עיניי נפקחו לרווחה. ביילוד? ומה עם הילד ההוא? גם הוא חולה? לא הייתי מאחלת את המחלה גם לא לאויב שלי.
פירוש הדבר הוא ,שלא נשאר לה הרבה זמן.
המחשבה על זה העבירה בי צמרמורת. אנחנו חייבים לעזור לה.

בבוקר למחרת, לא השתנה הרבה, אבל לפחות המתח ביני לבין ריאה עבר.
" בואי לאכול, עוד מעט לא נראה אותך " אמרתי והיא חייכה אליי חיוך קטן ומאולץ.
רק אחרי שאמרתי את מה שאמרתי, הבנתי שיכול להיות שהיא פירשה את המילים שלי במובן אחר. במובן של מוות.
החלטתי לא להוסיף כלום, עדיף שאשתוק.
" אני מצטערת שאני שואלת..הילד הקטן שהגיע איתך.." , " אם הוא חולה בביילוד? " היא כאילו קראה את המחשבות שלי. הנהנתי בראשי.
" דן, הוא אח שלי ולא, הוא לא חולה במחלה הנוראית הזאת…זה הדבר היחיד שמשמח אותי " אמרה.
וזה אחד הדברים ההכי עצובים ששמעתי.
ברגע שהגענו לחדר האוכל, הדבר הראשון שהיא עשתה, היה להתחבק עם דן.
אמא הלבישה אותו בבגדים חמים יותר ממה שלבש אמש והוא נראה הרבה יותר שמח.
בהמשך אמא הציגה את שניהם לכולם, ואחרי הארוחה לקחה אותם לשיחה אישית בזמן שאני וקיי ניגשנו לבית הספר.
כל הדרך הוא לא הוציא מילה, אפילו לא התעניין באורחים החדשים שלנו במעון.
הבחורה ההיא הרסה אותו לגמרי. ויותר גרוע מזה, כל הזמן הוא נאלץ להיתקל בה בכיתה.

הלימודים עברו מהר, הצלחתי לשרוד את היום מבלי לריב עם אף מורה, ואפשר לציין כי היום היה מוצלח בשבילי. אפילו הערב הקדים להגיע. השעה הייתה תשע וחצי ואני בדיוק סיימתי עם ההתארגנות ליציאה שלי עם רוב. " את חושבת שכדאי לי לשים נעלי עקב עם הלבוש הזה? " פניתי אל ריאה ששכבה בחוסר מעש על המיטה. היא הסיתה את מבטה אליי.
לבשתי סקיני ג'ינס בצבע לבן וחולצה שחורה מכופתרת עם מחשוף עמוק יחסית. השיער החום-אדמדם שלי היה פזור, לא השקעתי בו יותר מדי וגם כאיפור הדגשתי רק את העיניים בעיפרון שחור.
" תלוי מה את הולכת לעשות.." אמרה. לא יותר מדי, קצת מרוצי מכוניות ומסיבה לאחר-מכן כפי שרוב קורא לזה עם השריטה במוח שלו. סביר להניח שהמסיבה תיגמר באיזושהי התקוטטות כרגיל וארצה לעזוב את המקום. אז כן, מגפיים שחורות בלי עקב תהיו מוכנות ליציאה.
הוא איחר ברבע שעה, בזמן הזה מזג האוויר הפך להיות סוער, הגשם לא הפסיק לרדת ורוחות חזקות השתוללו לכל עבר. ברגע שהאוטו שלו נעצר ליד המעון, זרקתי על עצמי מעיל עור שחור ויצאתי החוצה.
במושב האחורי כבר ישבו שני ליצנים שהוא קרא להם 'חברים' שלו. כמובן שהוא קודם יאסוף את חבריו ורק לאחר מכן תורי יגיע. גלגלתי את עיניי והתיישבתי לצידו.
" אני מקווה שויתרת על עניין המרוצי מכוניות במזג האוויר הזה " אמרתי. הוא הנהן כאות הסכמה.
" נוסעים ישר לווילה " אמר.
בדרך לווילה, הם שוחחו על משחקי מחשב ומכוניות שעניינו אותם, אני הרגשתי קצת לא קשורה לרגע. באמת שהייתי מעדיפה לצאת רק עם רוב ולא עם חברים שלו.
" הגענו " הוא צעק בהתלהבות. הסתכלתי מבעד לחלון. בפנינו חומת גדר שחורה לכל אורך הווילה.
הווילה עצמה הייתה מאוד מודרנית, כללה שתי קומות והייתה רחבה מאוד.כבר יכולתי לדמיין את החצר והבריכה שהיו בפנים. קירות הבניין היו בצבע לבן-שלג. בכל קומה, לכל חדר, היו חלונות גדולים לכל גובה הקיר עם מסגרת שחורה וכל הגג היה מכוסה אבנים אפורות. הגדר עצמה הייתה מכוסה בשרשרת יפה של עלים ירוקים. הכול היה די מינימליסטי ופשוט. מה שכן, זה לא נראה היה כאילו ארגנו מסיבה בבית. באף חדר לא דלק האור ולא היה זכר ממוזיקה או אנשים בסביבה.
" אתה בטוח שזה המקום הנכון? "
" אני אף פעם לא טועה " חייך אליי רוב בעודו יוצא מהמכונית. יצאתי אחריו יחד עם החברים שלו.
" הבעלים של המקום כבר יומיים נמצא מחוץ לארץ, וזאת ההזדמנות שלנו להתפרע " הוא וחבריו נראו מאושרים בזמן שאני ניסיתי לעכל את משמעות הדבר. הוא רצה לפרוץ אל תוך הבית ולארגן לו מסיבה על חשבון מישהו אחר.
" תגיד לי יצאת מדעתך?! אני ממש לא הולכת להשתתף בזה! " צעקתי עליו. הגוף שלי בער מעצבים. כל כך מפגר, ידעתי שזה לא יוביל למשהו טוב. איך אני תמיד נופלת בפח הזה?!
" תפסיקי לעשות כזה עניין מכל דבר, תהיי קלילה יותר…קחי את הכול בקלות " הוא משך אותי לחיקו והדפתי אותו לאחור. "רוב!"
" איזה פחדנית…בסך הכול נשב כמה שעות נשתה בירה, נשמע מוזיקה טובה ויש לנו ג'קוזי בתוך הבית! "
" בית שלא שייך לך! " רטנתי.
חבריו החלו לצחקק מאחורי גבי ולזרוק לי הערות בוז. " בואי מכשפה קטנה שלי… " הוא שוב העז לכרוח את ידו סביב המותן שלי. " מבטיח לך שאת תהני " לחש לי. לא רציתי לקחת חלק בזה, וחלק ממני רצה לברוח מהמקום בזמן שהחלק השני בו זמנית רצה לשרוף את הכול לעזאזל.
אחד החברים שלו נסע להחנות את האוטו במקום בטוח שלא יראו ולאחר מכן עוד חבורה של ששה אנשים לכל היותר הצטרפו אלינו. לא יודעת למה נשארתי, ואיך כבר מצאתי את עצמי מטפסת מעל הגדר, אבל עשיתי את זה, בחוסר רצון ניסיתי לזרום עם העניין. אולי אף אחד לא ישים לב.

הזמן עבר, בקומה הראשונה בסלון הענק והמפואר , הם מצאו מערכת סטריאו "מטורפת" כפי שהם קראו לזה, והדליקו מוזיקה שנשמעה בבס חזק לכל עבר הבית. כולם שתו וצחקו, חלק התפרקו על שולחן הביליארד שהיה בחדר ליד, חלקם התלהבו מהפסלים והכדים המפוארים שהיו בבית. הבנות שהגיעו השתרללו עם דמוי בגד ים שלהם בג'קוזי. ואני? עמדתי ליד החלון והסתכלתי לכל עבר. אני מודה, פחדתי. הייתה לי תחושה רעה לגבי כל זה, כאילו עוד רגע יקרה משהו ויעלו על כולנו. איזה עונש מגיע על פריצה לבית? כזאת טיפשה. למה אני עוד פה? איך רוב משפיע עליי ככה?
" את חייבת להרפות קצת מהלחץ… " כוסית ויסקי מלאה הופיע בפניי והרמתי את המבט אל האחד והיחיד – רוב. איך הוא יכול היה להתייחס לזה כל כך בקלות?! כאילו הכול שטויות וזה בסדר שאנחנו נמצאים בבית זר, בלי הסכמת הבעלים. ומאיפה בכלל היו לו המפתחות לווילה? ואיך הוא ידע על הבעלים? הוא הסתיר ממני כל כך הרבה דברים, ואני תמיד נופלת ברשת המלכודות שלו.
" אני הולכת לשירותים " אמרתי בקרירות וחלפתי על פניו בעודי מתעלמת מהמבט שלו ומהכוס ויסקי שהגיש לי. עליתי במדרגות שיש הלבנות לקומה השנייה בחיפוש אחר השירותים. במעבר יכולתי להבחין בתמונות רבות התלויות על הקיר, אך מכיוון שלא היה אור דלוק למעלה, לא יכולתי לראות את הדמויות המופיעות עליהן.
בסוף המעבר, נכנסתי לאחד החדרים בתקווה שאלה יהיו השירותים ולהפתעתי ניחשתי נכון.
ברגע שהדלקתי את האור חדר ענק התגלה בפניי. הרצפה הייתה חלקה מאריח חום בהיר ובמרכזו חלק העטוף בעץ כהה, קירות החדר הותאמו לרצפה באותו גוון חום. לצידו הימני של הקיר עמדה אמבטיה בצבע לבן-מבריק ולצידה מתלה עם מגבת בצבע כרמל. אל יד האמבטיה היה פרוס שטיח שאגי פרוותי קטן, גם הוא בצבע כרמל. ממול לאמבטיה עמדו שני כיורי קרמיקה לבנים, מבריקים ומעליהם מראה ענקית. ליד הכיורים ומתחתם, שידות עץ כהות ועליהם כמה סבונים ובשמים. אומנם החדר לא נראה נשי, אך היה נקי באופן מפואר שלא מתאים לאופיו של הגבר. טוב כן אולי אני קצת מזלזלת בעם הגברי, אבל מה לעשות שהשירותים במעון נראים כאילו טורנדו עובר עליהן כל בוקר. לאחר שסיימתי להתפלא מהיופי של החדר, ניגשתי לאסלה הלבנה שעמדה בסוף החדר מתחת לחלון גדול שנפרס לכל רוחב הקיר. מטריד קצת.
רגע לפני שהספקתי להוריד את המכנס, האור בחדר נכבה וגרם ללב שלי לעצור לשניות בודדות.
אם זאת עוד אחת מהבדיחות המפגרות של רוב, זה לא מצחיק. עכשיו גם להתפנות אני לא יכולה?
למרות שעכשיו כשאני חושבת על זה, המתג של האור נמצא רק בתוך החדר ולא מבחוץ. לכן מי שכיבה את האור ,חייב היה להיות בפנים. התחלתי להילחץ וניגשתי מיד אל הדלת. כשנכנסתי נעלתי את עצמי בעזרת המפתח שהיה בתוך המנעול. עכשיו הוא לא היה שם. נהדר.
הצלחתי להגיע למתג והדלקתי את האור, אך ברגע שהסתובבתי התחרטתי על זה.
הוא הופיע בפניי. מסיכת אנונימוס על פניו ואני מוצמדת לדלת בעזרת אקדח קר המוצמד למצח שלי.