פרק 6-חלום או מציאות
כל משך זמן היום הזה חשבתי עליו, חשבתי על רון ועל מה הוא מרגיש.. היה לי קשה לראות אותו עובר במסדרונות בית הספר כשכולם נועצים מבטים מאשימים כאילו הוא עשה משהו רע, הוא פשוט ניסה והלך כאילו עם מסכה אדישה, כלפיי וכלפי כל בית הספר.
חזרתי באנחה כבדה חזרה הביתה והתחלתי לבצע את השגרה היומיומית שלי שכוללת כלים, כביסות, אוכל, מקלחת ושיעורי בית משעממים עד מוות.
הניסיון לשתוף את היום המעיק הזה ממני נכשל ויצאתי בעייפות מחדרי. שאפתי את הניחוחות של האוכל שסיימתי להכין לפני רבע שעה שמתפזר ברחבי הבית. לפחות דבר אחד מסתדר לי היום והולך טוב.
אני רצה ובורחת ממשהו או ממישהו.
אני נמצאת ביער שליד האגם ואני מנסה לרוץ הביתה או לתחנת המשטרה למרות שהבית יותר קרוב,
משהו גורם לגופי לאבד שיווי משקל כאילו דוחפים אותי ליד האגם וכאב חד הורגש בגופי, אני חטפתי מכה בגב. אנקת כאב יוצאת מפי ותחושה שמישהו או משהו חונק אותי ואני מרגישה שאני משניות ספורות מלמות. אני מנסה לצרוח אבל אני מרגישה שהמיתרים שלי יצאו כאילו לא היו.
אני קמה ומגלה שהכל היה סיוט, יכול להיות שפשוט נרדמתי לאחר המקלחת. אני מזיעה ועל המיטה יש שלולית רטובה של זיעה, קמתי והחלפתי את המצעים ונכנסתי שוב להתקלח.
אני מורידה את הבגדים ונכנסת תחת המים הקרים שמרעננים אותי ועוצמת עיניים. התחושה שאני בורחת ונופלת חוזרת וקצב פעימות ליבי הופך להיות מהיר , פתחתי את העיניים ויצאתי מהמקלחת.
אני מנסה להתלבש ולהשים את המכנס על גופי אבל כאב פתאומי בגב גרם לי לצעוק מכאבים ולגופי להתקמר בצורה משונה ולא טובה לגב. ניסיתי לצעוק כמה שפחות ובשקט כדי שאבי לא ישמע אותי ויקום לאחר משמרת ארוכה בלילה.
מספר ימים עוברים וגופי עובר סבל עוד יום שחולף והמצב שאני על כדורים באופן תמידי וקבוע לא עוזר למצב. קמתי לשתוף כלים וניסיתי להוציא את הכאב מהמחשבות ולהדחיק אותו. כוס פלסטיק נופלת כמעט על הריצפה וכאינסטינקט ניסיתי לתפוס אותו, מה שלא עבד כי בסוף מצאתי את עצמי כמעט על הרצפה, צועקת ומוציאה את הכאב בצעקה רועמת לתקרה.
״את צריכה ללכת לרופא ,כמה ימים את סובלת ככה" אבי שואל בפאניקה כשנכנס למטבח ורואה אותי צועקת מכאבים.
״שבוע״עניתי בניסיון ליצב את גופי וקולי כאחד. הרגשתי את הפה שלו נפער והוא אוחז בגופי בעדינות לעבר הרכב, סוחב אותי לכיוון בית החולים.
״אז ככה את סובלת משרירים תפוסים בגב התחתון״ אומר הרופא ״את צריכה פחות לסחוב דברים כבדים ויותר ללכת עם הגב ישר, רק תאמרי לי איך המצב הזה קרה?״ הרופא שאל והסביר בדאגה.
״חלמתי סיוט ויכול להיות שעשיתי תנועה לא נכונה ומאז אני ככה״עניתי בחוסר ידיע ונראה שהוא חושב ומבין את דברי.
״בסדר גמור, אבל למשך השבוע אל תתכופפי אלה אם זה כדי להחליף בגדים ותנסי להעזר בחפצים כדי להקל על ההתכופפות ואני אביא לך מאמן צמוד כדי להתאמן יותר ותוכלי לחזק את הגב ולשקם אותו אחרי השבוע של חוסר טיפול נכון בגב״ אמר הרופא והינהנתי, אני יודעת שכל זה נועד לבריאות שלי.
״כרגע בדקתי ויש כרגע פנוי מאמן שהוא דווקא בגילך ככה שיהיה לך יותר פשוט להתאמן״ הוסיף והסקרנות עלתה למוחי בשניות, סקרנות מטומטמת. הרופא יצא ואבי הוציא את האויר שהיה כלוא בריאותיו. הוא פחד וגם אני, קשה לי להאמין שמסיוט בתת מודע זה הפך להיות סיוט במודע.
הרופא נכנס יחד עם המאמן והרופא לא צחק כשהוא אמר שהמאמן בגילי. אבי היה בהלם ואני אפילו יותר. מה יש לו לעשות פה בכלל? למה דווקא הוא?
הוא לעומתי נראה נינוח כאילו אני עוד אחת מהמטופלים. אבי ניסה להסתיר את ההלם ואני ניסיתי לסדר את הלסת שיצאה ממקומה.
הוא הולך להיות המאמן שלי לתקופה הקרובה, אני פשוט לא מאמינה. למה דווקא אני? מכל האנשים בעולם דווקא אני חייבת להיות איתו?
תגובות (1)
יפה מאוד תמשיכי