פרק 7/ב׳ – ירח מלא

נ.מ אליסון
החלטתי ליפרוץ למשרד. חשבתם שעד עכשיו חייתי במערה? אז זהו, שלא. חייתי ב׳מלון׳ – זה המקום שבו הלהקה שלי מתעכסנת. התוכנית היא להתגנב, לחפש על עצמי מסמכים ואז למצוא מהיכן הגעתי.
***
נכנסתי דרך אחד החלונות של המשרד, שהיו פותחים. ״ומה את חושבת שאת עושה, זאבה צעירה?״ שמעתי את קולו של רונן, בגופו בן התמותה, הוא נראה כמו מיליונר, היה לו זקן ושפם אפורים שהתחברו יחד, שיער מטולטל ואפור, והוא היה לבוש בטוקסידו. ״אני כאן בשבל תשובות״ עניתי מלאת בטחון,
״אני לא הבן שלי, ואני לא ארחם על זאבות חטטניות, ״אני לא חטטנית! אני רוצה את האמת על העבר שלי! אני רוצה לדעת מי הייתי״ אמרתי, אך אט אט כל האומץ התפוגג מגופי, מה לעזאזל חשבתי לעצמי? להתעמת עם זאב מבוגר? ועוד אלפא? עד כמה מטומטמת אני יכולה להיות?
״הם לא כאן, אך את תענשי על סקרנותך, להבא, בקשי רשות להכנס לחדרים של אחרים״ וגופו החל להתכופף ואט אט הפך לזאב, האלפא העצום והבלתי מעורער. ׳קדימה נערתי, נוסי על נפשך׳ נהם הזאב,
״לא״ עניתי ונטעתי את עצמי במקומי, אסור לי להפגין פחד, ולתוך החדר פרץ בראיין בדמות הזאב, והגן עליי בגופו, ונהם על אביו ׳זוז מכאן בני, ולא אעניש גם אותך׳ צווה האלפא, ׳היא בחסותי, אני המדריך שלה, אני אקח את העונש במקומה, נכשלתי׳ נהם הזאב הזהוב, ׳לא׳ מחשבותיי פלחו את החדר, ׳זאת אשמתי, זוז הצידה בראיין׳ הורתי עליו לזוז, ׳לא, אלי׳ הזאב נהם עליי,
׳לא, בבקשה בראיין, תן לי׳ אמרתי/חשבתי.
והזאב הזהוב פנה לי מקום.
׳אסלח לך, אני מחבב אותך אליסון, אך כאשר תיהיה בדמותך האמיתית, לא ארחם עלייך, איני נלחם כנגד אח או אחות, במיוחד אחת לא חמושה היטב׳ אמר האלפא והפך חזרה לבן אדם, ויצא מן המקום. נשמתי לרווחה, אבל הרגשתי מיד שתיי ידיים דוחפות אותי לקיר, ״מה לעזאזל חשבת?!״ צעק בראיין, ״רציתי לדעת מי אני״ עניתי בחשש שיאבד את העשתונות ויתקוף אותי, ״אלי, בבקשה, אל תנסי, במזל נכנסתי לכאן״
״איך ידעת שאני כאן בכלל?״
״ראיתי שאת לא בחדר שלך.״ הוא אמר ובעניו הייתה דאגה, אך גם כעס, ״היה לך מזל, אבל אבי לא רחמן נודע, בבקשה אלי, תבטיחי לי שלעולם לא תנסי לחפש שוב על עברך במלון״ הוא אמר בדאגה,
״מבטיחה סבבה? עכשיו תעיף ת׳יידים ממני״ אמרתי עצבנית ויצאתי מהחדר
*****
יצאתי ליער, לחשוב. איך ייתכן שאלו חיים טובים יותר? למה הותקפתי? ולמה גם אני דם אלפא? ולמה אני מכל האנשים הייתי חייבת לאבד את הזיכרון? הרגשתי שאני חייבת להשתנות, אולי ככה אוכל להזכר במשהוא… שווה לנסות, לא?
כאב פילח אותי, אבל הפעם לא נכנעתי, הרגשתי את כל גופי מתארך, מתקצר אט אט משתנה ראיתי את עצמי, כזאבה שחורה , בעלת עיניים זהובות. ׳יש!׳ סוף כל סוף! קפצתי באוויר וחיוך זאבי נח על פני. זנבי קשקש ללא שליטה.
רצתי בין העצים שסבבו את העיירה הקטנה, וחיפשתי ריחות שונים של זאבים. לאחר כחצי שעה בערך איתרתי שלשה בערך, כולם זכרים. אבל לפני שבכלל הספקתי לחזור על עיקבותיי, שמעתי נהמות מאחוריי, ׳אל תזוזי׳ שמעתי קול זר, הרחתי את האוויר, שניים, והם לא מהלהקה שלי. נפל לי האסימון, אני כבר לא בטריטוריה שלי.
׳מה נעשה? שנהרוג אותה?׳ שאל הזאב השני,
׳לא, ניקח אותה אל מרגוס, הוא כבר יחליט׳
פסק הזאב הראשון,
׳סליחה ילדונת׳ אמר הזאב הראשון, הרגשתי אותו נוחת על גבי ונושך את צווארי עד שהתעלפתי, או מתי, לא הייתי ממש בטוחה…
***
״אז אתם חושבים שהיא מרגלת, ולא זאב בודד?״ אמר קול זקן,
״כן״ אמר קול מבוגר, גבר בן 40?
״היא מתעוררת!״ אמר קול גברי אחר,
פתחתי את עיניי – עדיין הייתי בצורת הזאב,
הייתי בתוך כלוב? יופי, השעה הראשונה שלי בתור זאבה, ואני כבר בגן חיות. נהמתי על האנשים העומדים לפניי, או לפחות הנחתי שהם עומדים מלפני. חיסו את הכלוב בבד שחור. נקראה מכושף כי לפי מה שאמרו, הם מסוגלים ליראות אותי. על פי הקול – השניים הללו היו מי שחטפו אותי, והזקן הוא וודאי מרגוס,
׳ארצה׳ צחק-נהם הזאב השני. שניהם מבוגרים,
׳מטומטמים׳ נהמתי, נשך את רגלי,
״מספיק!״ פקד פמרגוס,
׳ארצה׳ צחקתי על השניים, אלו נהמו הנימה אחרונה, הפסיקו. אני מניחה שנעצו בי מבט רצחני.
״מי את?״ שאל מרגוס,
׳למה שאספר למישהוא שכלא, וחטף אותי?׳ שאלתי בעצבנות
״כי אין לך ברירה״ הוא ענה בהתחכמות
׳אני לא מספרת לך כלום, זר משוגע׳
הזאבים חזרו לנהום,
׳אולי תגיד לכלבים שלך להפסיק לנהום?׳ אמרתי,
׳כלבה…׳ אחד מהם לחש,
׳לומנסון, אתה על המישמר, הבחורה הזאת נשארת בסוד מוחלט, מובן?״ אמר מרגוס,
שניהם ענו בחיוב, הזאב השני הלך עם מרגוס, בעוד לומנסון נותר עימי, הזאב החום-בהיר.
׳את כל כך מתה׳ הוא אמר,
׳אם אני מתה, אז אני מתה על העבודה שלי, לעצבן אותך לסוף חיך׳ חייכתי חיוך זאבי,
׳סתמי ת׳פה, כלבה׳ הוא נהם, נהמתי חזרה באזהרה, אך הוא לא לקח אותי ברצינות, הוא נשכב על ריצפת הברזל ממול לכלוב הקטן שלי, שאורכו שני מטר לכל צד.
ניסיתי להשתנות לבת אדם, אך נחלתי כשלון.
׳אל תתאמצי, כל עוד הבנדנה הזאת עלייך, את תקועה ככה׳ לומנסון צחקק.
***
נ.מ אד
״סליחה על אי הנוחות חניכים, אך יש לי הודעה חשובה. תפסנו זאב מרגל אחרינו״ מרגוס צעק, ומיליוני מלמולים ושיחות בלחש התנהלו. השומרים נהמו, בצורתם הזאבית כמובן.
״מרגל, כבר מזמן לא היה לנו אחד כזה״ אמר מייסון שישב לידי, על הבמה התת קרקעית, כאן אנחנו נוהגים להקרין סרטים כל יום שישי.
״כן! סוף כל סוף נוכיח לנותני החסות שלנו ש-״ אמר ליאון
״נותני חסות?״ שאלתי,
״להקה שגרה לא הרחק מכאן, הם דואגים לשומרים כאן, מרגוס הוא חבר טוב של האלפא.״ הסביר ג׳ייק,
״-נוכיח לנותני החסות שלנו שאנחנו לא לגמרי חסרי תועלת!״ ציחקק ליאון
״ששש!״ השתיקה אותנו קליאו, בסופו של דבר, גרמתי לה לסלוח לי (מסתבר שמצאתי איזה פרח רפואה שהיא הייתה צריכה. הבנתי למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים שנשים אוהבות פרחים)
״הוא יטופל בהתאם, אני מבקש מכם, אנא דווחו על כל דבר חשוד שאתם רואים, שומעים, מריחים, וכדומה. אתם מוזמנים לפנות אליי לשאלות בערב״ אמר מרגוס.
חלק יצאו עם חיוך ניצחון, חלק קדרו מהמחשבות של מרגל. אני לא ידעתי מה לחשוב, מייסון אומר שזה מסוכן, ליאון שטותי כתמיד, חושב שכבר ניצחנו בקרב כנגד אויב לא ידוע, ג׳ייק נטרלי, קליאו אומרת שאי אפשר לדעת מה יקרה, אבל היא חושבת שהזאב הוא זאב בודד.