קברים נורדים – פרק 1: "הענק" בגובה מטר שבעים

פרק 1: " הענק" בגובה מטר שבעים

חושך.
לא חשבתי שאני אחזור לפחד מהחושך.
כלומר, לקח לי דיי זמן להתגבר על זה שאין מפלצות מתחת למיטה שלי, ובתוך ארון הבגדים שלי, אבל מנוכחות חושך תמיד הייתה לי פחד.
כנראה שהגורל אוהב להראות לי כמה שהחיים יכולים להיות דפוקים. כשהתעוררתי בתוך שק הגופות הלבן, האינסטינקט הראשוני שלי היה להילחץ כמו כל בן אדם אפשרי, ולנסות להשתחרר כשאתה דוחף את הדפנות ואת השק עצמו. האינסטינקט השני שלי היה להיכנס לחרדה.
השלישי היה להתחיל להירגע, כמובן שזה קרה הרבה אחרי החרדה והלחץ, עשר דקות אחרי, בערך. כשנרגעתי לגמרי התחלתי לצעוק לעזרה, ולבסוף נזכרתי שיש ריץ' רץ' מיוחד בשק, גיששתי בתוכו וכשמצאתי את המסילה המשכתי את דרכה עד שמצאתי אותו. תפסתי אותו בדפנות הדקיקות שלו והתחלתי למשוך לפי המסילה כשאדמה וחול מתחילים להישפך על פניי.
ברגע שיכולתי להשחיל את היד שלי היה כבר הרבה יותר קל לצאת מהשק.
זרמים של פחד האפילו על החשיבה שלי והתחלתי להיחנק מאדמה וחול שנשמתי בטעות. עצמתי את עיניי מהשנייה שהאדמה נשפכה אליי בתוך השק הארור, והתחלתי לחפור עם כפות ידיי את הדרך החוצה.
לא עברו יותר מעשר שניות והאצבעות שלי כבר הספיקו לצאת מבעד לאדמה הלחה והמגעילה, ואיך ידעתי את זה, אתם שואלים?, טוב, משב החום בפארקס בעונות הקיץ הוא כזה שגם אם תוציא את האצבע מהחלון אתה תרגיש את המזג אוויר היבש.
השתמשתי בכל האדרנלין שזרם בגופי והצלחתי לעלות על פני הקרקע ולהינצל, כשראשי יצא משם, ניקיתי את פניי מהאדמה והחול שמילא את פניי, כמובן שזה היה טיפשי כי הידיים היו מלאים בחול.
אבל נסו אתם לפעול כמוני אם היו קוברים אתכם.
כשפקחתי את עיניי הופתעתי לגלות שכל הגוף שלי רועד והבגדים שלי מלאים באדמה ובחול, הבטתי בכפות ידיי, הם היו אדומות כאילו נגעתי בשמן רותח בידיים חשופות. הציפורניים שלי היו שבורות ומתחתם אדמה מגעילה.
נשמתי בכבדות וכשהרמתי את ראשי מיד הגנתי את על פניי מפחד מארבעת הדמויות שהיו מעליי.
"לא, לא, עזבו אותי!" צעקתי, כשעיניי נסגרות ונפתחות בטמטום מוחלט. "בבקשה." התחננתי.
"היי, תירגע," שמעתי קול של נער מעליי. "אנחנו כאן כדי לעזור לך."
עיניי התחילו למצמץ פחות והתחלתי לראות טוב יותר. הם גם היו מלאים באדמה וחול, מה שגרם לי לסמוך עליהם, להבין שגם הם נקברו. הנער שדיבר היה הקרוב ביותר אליי וגם נראה כחזק ביותר מבין ארבעת הנערים שעמדו שם. מבעד לאדמה הכהה שהתכסתה על ראשו, הציצו שיערות לבנות בגוון בהיר ויפה, פניו היו מסורטטות ולו יש צלקת קלה מתחת לגבה השמאלית.
הנער הביט בי במעט דאגה. "השם שלי הוא ג'ייסון קאי," אמר. הוא הושיט את ידו בעלות הפצעים והשריטות. "והשם שלך?"
"ג'ון קונור," השבתי בשקט וכחכחתי בגרוני.
הוא עזר לי לקום בנחמדות מחשידה וכשהתרוממתי על רגליי הרועדות הבטתי בכל שאר הנערים מלאי האדמה והחולות, שכנראה גם אותם קברו. הבטתי בשתי הנערות שמולי, הנערה הראשונה שלכדה את עיניי הייתה עם העיניים הירוקות-צהובות שהזכירו במידה מסוימת מעין צבע של קשקשי נחש. פניה היו מלוכלכות מאדמה ושיערה הארוך במיוחד היה מלוכלך גם הוא.
היא הביטה בי בעיניים מכווצות. "אז אתה האחרון. בואו נעוף מפה."
"מה?" התבלבלתי מעט.
"פשוט תגיד לנו תודה, העדפנו להישאר כולם ולחכות עד שהנער האחרון שקברו יצא בכדי שכולם ילכו." היא הסבירה ומשכה בכתפיה.
"תודה…" רציתי לומר את שמה אך לא ידעתי.
"רובין בל."
הנהנתי ואחר כך בלעתי את רוקי. "קברו אותנו בכוונה? מי יכול היה לעשות את זה?"
"משוגעים בטח." הנערה השנייה השיבה, הנערה הייתה עם שיער בלונדיני גלי-חלק שעובר בקצת את הכתפיים שלה. עיניה הכחולות הירוקות נצנצו במשך הזמן שהיא דיברה, היא הייתה רזה וגבוה יחסית לרובין. היא הטתה את השיער שלה לצד שמאל במעין שביל על הראש עם האגודל. "אסטריד גורדון."
"אסטריד? כמו 'אסטריד מהדרקון הראשון שלי'?" צחקתי.
לא נראה שאסטריד אהבה את ההומור שלי.
ג'ייסון והנער שלידו נשפו בצחוק, הם הבינו.
"בואו נזוז כבר, אבא שלי בטח משתגע כבר." הנער האחרון, אותו לא תיארתי לכם, אמר. הנער היה עם שיער חום בהיר שהיה מלא בחולות ועיניו הכחולות הבהירו מבעד לבוץ שנמרח מעט על פניו, הוא היה גבוה ורזה, לבוש בגופייה שהייתה בעברה לבנה וכעת מלאה בבוץ ובחול.
אני מודה לחוטפים והקוברים שלי ושל הילדים האלו, שלא קברו אותי באזור עם בוץ. הרבה יותר מגעיל והרבה יותר מסריח.
הבטתי לאחור לכיוון חלקת האדמה בה הם קברו אותנו, לא הייתה שם מצבה, לא היה שם ארון קבורה, שום דבר שמסמל על כך שקברו אותנו קבורה חוקית ושהיו בטוחים במאה אחוזים שאנחנו מתים.
"אתה מתכוון להגיד את השם שלך?" שאלתי בשקט. אך הוא שמע את זה.
"בראן מילר. עכשיו אפשר לזוז?"
"ברגע שנגיע לבתים תתקשרו למשטרה, הם חייבים לעזור לנו למצוא את החוטפים שלנו." אמרה רובין, כולנו הסכמנו והלכנו בפחד מקרחת היער המלחיצה בה היינו. הבטתי לאחור בפעם האחרונה באזור הזה, שני עורבים שחורים עם כנפיים שחורות וגדולות נחתו על הקרקע והביטו בנו הולכים.

כעבור שבועיים..

"אז אתה אומר לי ש-אתה המלך של כל ענקי האש? אתה נמוך יותר מהגמדים שפגשנו באלפהיים." קראתי בזלזול. "הענק" שגופו היה ערום לגמרי מלבד פלג גופו התחתון שהיה מכוסה באיזו חתיכת בד שחורה קרועה.
סורט, מלך ענקי האש בארץ המוספלהיים, זה שייעודו לשרוף את כל העולמות בראגנרוק, היה בעצם אדם שנראה בגיל השלושים לחיו עם זקן צרפתי שחור וקטן. הגובה שלו, שאמור להיות לפחות שלוש מטרים, כמו הענקים החברים שלו, היה בערך מטר שבעים ועיניו כתומות כמו הלהבות שממלאות את מוספלהיים, הוא היה עם פנים מעט עגולות.
סֻורט שהיה שקוע בלנסות להוציא את חרב המוספלהיים, שלשמה הגענו הנה, מהאדמה הרותחת הסתובב לכיווני בפנים עצבניים ומתוסכלים. אני, יחד עם החמישה חברים החדשים שלי, החברים לקבר, היינו מחוברים לשלשלאות מתכת חזקות כשהחום שעטף את כל המקום לא סייע לנו.
ראשי הסתחרר מעט והזעתי יותר מנער מתבגר אחרי ריצת אלפיים מטרים בחום של העיירה שלנו, פארקס. ידיי היו זרוקות לצד גופי ולא ניסיתי להיאבק בשלשלאות המתכת.
"אני מציע לך לשתוק, בן מידגארד עלוב שכמוך." סורט צעק.
נשפתי בצחוק. "אחד מה- בני מידגארד העלובים האלו," הבטתי לכיוון חבריי שהיו כבולים גם הם. "יצליח להוציא את החרב הזו מהאדמה. אז אני מניח שאנחנו לא כאלה עלובים, אה?"
הוא רטן בעצבים. "תסתום!"
"היי, היי, ג'ון, מה חם, טיפש ומתחרז עם המילה יוגורט?" רובין שאלה בהתלהבות קלה, למרות שהחום השפיע גם עליה.
"סורט." השבתי וצחקתי כמה שיכולתי. הקול שלי נהיה צרוד מאדי החום שנפלטו בכל מוספלהיים ובמיוחד במערה המיוחדת בה נמצאה החרב.
"תשתקו!" צעק בעצבים.
"בסדר, בסדר, אדון חם לי." רובין השיבה ואני צחקתי.
ג'ייסון היה מיוזע לגמרי והשעין את ראשו לאחור. "ג'ון ורובין, אני מציע לכם, באמת, לשתוק. אנחנו לא במצב להתמודד עם ענק אש."
"נו באמת, ג'ייסון, לזה אתה קורא ענק אש? בקושי חרב מתוך האדמה הוא מצליח להוציא." נשפתי בצחוק מזלזל.
סורט צעק בתסכול כשהוא אוחז בידית החרב האדומה והנוצצת ומתאמץ לשלוף אותה מהאדמה.
"תיזהר שלא ישתחררו גזים מדרום גופך." בראן השיב בשקט. צחקנו בעייפות ואסטריד השעינה את ראשה קדימה בתשישות רבה תוך כדי שהיא פלטה נחירה.
"אז ככה זה הולך להיות, בני מידגארד?" הוא שחרר את אחיזתו מהחרב התקועה והתקרב לכיווני, בעיקר, בצעדים גדולים. "אני אשלח אתכם להלהיים." הוא איים.
"יופי, אני בטוח שפחות חם שם מפה."