קלריסה – פרק 12

לפתע, הכל מסתובב – לא כל כך מהר, אבל כן מסתובב.
קול חד נשמע באוזניי, כמו צלצול ארוך ומחריש אוזניים. "ג'ון- מה?" אני מקווה שלא שמעתי טוב.
"הוא נעדר! ג'ון נעדר."
אני נושמת עמוק כדי להרגיע את עצמי, ואומרת בטון הכי קליל שאני מצליחה לגייס, "בדקתם בבית שלו? אם הוא לא שם אז הוא בטח עם חברים… יש איזה מיליון מקומות שהוא יכול להיות בהם וזה יהיה נורמלי לגמרי," אוי לא. הקול שלי נשמע גבוה ובלתי אמין יותר מאשר קליל.
"הנסיכה מדיסון אמרה שראתה אתכם רבים, ואז הוא פנה לכיוון הארמון ומשם ליער."
"פחח, מדיסון?!" אני מצחקקת בציניות. "שתינו יודעות טוב מאוד שהיא שקרנית ונוכלת."
מתילדה פוערת את פיה… טוב, אולי לא שתינו יודעות. "דברי בכבוד אל בעלת בריתך!" מתילדה נוזפת בי ואני מגלגלת עיניים. "וחוץ מזה, המקור שלה אמין לגמרי. את מוזמנת לאמת אותו."
אני חושבת לרגע, ג'ון ואני באמת רבנו, והוא באמת פנה לצד השני שהוא הכיוון של הארמון… "אז נניח שהיא צודקת, אז מה? גם אני הלכתי ליער ולא ראיתי אותו."
מתילדה מביטה בי ברחמים. "קלרה'לה," היא אומרת ומלטפת את שיערי. "יכול להיות שהוא חצה את הגדה-"
"ואיפה היו החברים האלה שלו?"
"כולם היו בבית הספר, לומדים."
"ומה אם הם הבריזו?"
"בדקנו עם ההורים שלהם."
"תעזבי אותי!" אני צועקת וחומקת אחורה ברתיעה ממתילדה. "אין לכם הוכחות! אני מנחשת שברגע שמדיסון סיימה לעקוב אחרי החבר הכי טוב שלי, היא מיהרה לעשות דרמה והלהגזים עם הפרטים!" אני קוראת ורצה אל עבר החדר שלי. ברגע שאני מגיעה, אני פותחת את הספר ומעיינת בו, עד שאני מגיעה אל עמוד מסוים שתופס את עיני.
"'נקודת הפגישה – יער הרוח'." אני קוראת את הכותרת ועוברת אל הטקסט עצמו. "'כדי להצליח במשימה, עליך להיות ביער הרוח. יער הרוח. יער הרוח. יער הרו-' זה ממשיך ככה כל העמודים הבאים!" אני חושבת לרגע. "מה הסיכויים שיער הרוח הוא היער בממלכה ולג'ון יש קשר לזה?"
אני מניחה שמספיק גבוהים כדי לצאת לשם. – חוץ מזה, אין לי משהו יותר טוב לעשות… חוץ מללמוד… אבל בוא נאמר שאני לא בדיוק עומדת להתרכז בשיעורים. ורוצה ללמוד. כאילו, איזה ילדה בת 12 באמת תעדיף לימודים על הרפתקה מסכנת חיים – ללמוד מהדבר האמיתי! (או שאני סתם מוזרה…)
אני סוגרת את הספר. הסיכויים שג'ון באמת הלך ליער המצויין בספר קלושים – אבל הוא הלך ליער, והוא עדיין החבר הכי טוב שלי, ועדיין יש לי שאלות שהוא לא ענה לי עליהן.
אני כבר מנחשת שמתילדה תתנגד לכך שאצא שוב מהארמון… במיוחד עכשיו, לקראת שקיעת השמש, לכן אני מעדיפה לחמוק בזהירות. מבלי שישימו לב.
אני לוקחת את המעיל הפרוותי והחום שלי ומתעטפת בו… אם אני אתחוב רק קצת את השרוולים… ואם אשעין את זה בצורה הזו על ראשי כך שזה יכסה את השיער… כן! עכשיו אני נראית כמו ילדה בעלת שיער חום ארוך מאוד, נפוח וזקור… אבל עדיין, לא דומה לנסיכה קלריסה המפורסמת!
אני מתלבשת בשמלה הכי דומה לשמלת עוזרות, שולפת את החץ וקשת שלי ממקום נסתר ויוצאת מהחדר בשקט.
אני באמת חייבת לעשות מכל טיול פשוט כזה סיפור? כנראה שכן…
היציאה מהארמון חלקה. אף אחד לא רואה אותי ולא חושד בי.
לאחר מכן, אני מגיעה בערך קילומטר מהשומרים ומורידה בזהירות את המעיל מראשי.
"מי את? ומה הסיבה?"
"הנסיכה קלריסה." אני אומרת והם פותחים את השערים. אני מתחבאת מאחורי עץ גבוה ושוב מתעטפת במעיל… הבעיה היא שאין לי מראה מולי, ואני לא יכולה לבדוק אם התחפושת אמינה דיו.
אני מתקדמת אל עבר היער בצעדים מהירים.
כן. אני יודעת שאני נסיכה ונסיכות לא אמורות לעשות כזאת דרמה מטורפת ולהתחבא, אבל בנוסף לכך, אני קלריסה – בין אם קלריסה היא נסיכה או לא. ואני אעשה מה שנראה לי לנכון, באמת ובתמים, לעשות.
אני מגיעה אל היער… וואו! זה קרה הרבה יותר מהר מכפי שחשבתי…
מעולם לא חציתי את הגדה ו… אני רק בת 12… מי יודע אילו מפלצות וחיות נוראיות מסתתרות שם?
אני בולעת רוק ותוהה לעצמי אם ג'ון היה עושה את אותו הדבר למעני… אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אני לא חוצה את הגדה בשביל ג'ון – אני מרגישה שיש משהו עמוק יותר ביער… משהו שאני צריכה לדעת.