קלריסה – פרק 6

הספרים שנערמו קודם ל הרצפה, חזרו אל המדפים שלהם, ולא מצאתי כלום… אני אפילו לא בטוחה עכשיו מה אני רוצה למצוא! יכול להיות שזה אפילו לא ספר! אני משתגעת…
"אני מצטער קלריסה," ג'ון ממלמל. "לא עבדנו היום וצריך להגיש את השיעורים בעוד יומיים – לא שזה משנה לי – אבל אני חייב לנטוש אותך." הוא אומר ומנופף לי לשלום בעודו יוצא מפתח הספרייה.
אני מהנהנת בהבנה, ובעיניים עצומות למחצה מייאוש, אני מקימה את עצמי, אוספת את הדברים שלי וסורקת במבט אחרון את הספרייה…
"רגע אחד," אני נעצרת לפתע. "ג'ון בטח שכח את זה…" אני מרימה את ספר הטבע שראיתי קודם של ג'ון – אבל ברגע שאצבעותיי נוגעות בו, ערפל סגול-כחול מכסה אותו, והכריכה שלו משתנה.
"מ-מה?" אני מצליחה לפלוט ומסתכלת מסביב כדי לוודא שאין פה אף אחד. למזלי, אין כאן איש בגלל השעה היחסית מאוחרת. אני נושפת על הכריכה המתפוררת והחדשה של הספר כדי להיטיב לראות את הכותרת, וקוראת אותה בקול. "דיתע, הווה, רבע." פי נפער, אבל אני עדיין לא מצליחה להבין מה פשר הכותרת המוזרה.
אני עוטפת את הספר בחיבוק כדי שאף אחד לא יצליח לראות אותו ומתקדמת אל עבר חדרי. המילה היחידה שהבנתי שם היא: 'הווה' וגם בעזרת זה, אני לא מבינה איך 'הווה' קשור לספר טבע.
בעוד מוחי עדיין מעכל את התקרית, רגלי נושאות אותי ישר אל חדרי, ואוזניי משתיקות את כל רעשי הרקע.
אני פורצת אל תוך חדרי וסוגרת את הדלת בטריקה. מתנשמת ומתנשפת, אני מתמוטטת על המיטה הגדולה שלי.
החדר שלי מעוצב כיאה לחדר של נסיכה; גדול, מרווח, ומעוטר במלא זהב טהור.
"אני חייבת לנוח לרגע." אני מציינת לעצמי וממשיכה לבהות בתקרה בחוסר מעש. אבל לעומתי, המחשבות לא נחות, אלא מתרוצצות להן בראשי ומכפילות את עצמן בכל פעם שאני מעזה לחשוב על אחת מהן. "אני פשוט לא מסוגלת לעמוד בזה," אני גוררת את עצמי מהמיטה וניגשת אל הספר.
אני עוצמת את העיניים ומדמיינת שזה חלום (בתקווה טיפשית שאם אני אמשיך ככה, זה באמת יהיה חלום).
אבל לא. זה לא עוזר.
אני פותחת את הספר בעמוד הראשון והרגשה מוזרה עוברת בתוכי. האם זה מה שחיפשתי כל הזמן הזה? אבל… לא. אין בזה שמץ של היגיון, למה שג'ון יסתיר משהו כזה ממני? למה שהוא יעזור לי לחפש במשך שעות ספר, למרות שהוא יודע היכן הוא נמצא? האם הוא בכלל יודע על זה?
אך למרות זאת, הוא באמת לא אוהב טבע… והוא גם לא ממש טורח להכין את השיעורים של השיעור טבע…
אוף! שום דבר לא מסתדר לי! אני אובדת עצות!
אני מתחילה לקרוא את העמוד הראשון. מקפידה לעבור על כל מילה, כאילו שאם אטעה, דבר איום עלול לקרות.
"אם תסתכלו היטב על שמים כחולים ביום שמשי ובהיר – תמצאו את מה שאתם צריכים למצוא, ולא בהכרח את מה שאתם רוצים." אני קוראת בקול.
"מה הם רוצים מחיי?" אני נאנחת וממשיכה לקרוא. "אסור לפחד מהלא נודע, אם ברצונכם לבצע תהליך מורכב שכזה.
עכשיו קראו את המילים של המשפט הבא, מהסוף להתחלה.
םא אל םתנבה תא החיתפה תינושארה, הז רוזעי." אני ממשיכה לקרוא בקול, (אבל כפי שוודאי הבנתם, לא הפוך כמתבקש.) "זהו זה! אני אבודה!" אני נשכבת על השטיח הגדול והמפואר ובוהה בתקרה, בעוד שיערי הלבן והארוך, סימן ההיכר של המלוכה שלי, מתפזר לכל עבר. "סבא שלי איזה קוסם מטורלל, ג'ון הוא כנראה לא מי שחשבתי שהוא, אני תקועה עם איזה ספר מוזר עם צופן לא מפוענך!" אני מרגישה את הייאוש מחלחל בתוכי, ואת הקול הקטן שאומר שאסור לי לוותר.
ולאט לאט, העיניים שלי נעצמות, ואני עוברת אל עולם החלומות.