קשקושים במחברת – פרק 4 – המלכה הנהדרת שנעדרת

"אני לא יכולה לחקות ללכת לישון!" אמרה אלקנור ופיהקה בקול מהמושב האחורי בג'יפ השחור של הוריה.
"מותק" אמרה אימה בדאגה, "עכשיו רק שמונה וחצי בערב. המסעדה היקרתית ההיא עייפה אותך עד כדי כך?!"
"זה היה יום ארוך," מיהרה אלקנור להגן על עצמה, "אמרתי לישון? התכוונתי לשכב במיטה ולנוח מול הטלוויזיה ולצייר לי את בובספוג שוב!"
"מה אני אעשה איתך?" שאל אביה ונאנח עמוקות, "מה שלומך שם שקי? הכל טוב, חומד?"
"קוראים לי שקד! שקד! לא שקי!" רתחה אחותה התאומה של אלקנור, "עד שיש לאחת מהילדות שלכם שם נורמאלי; סליחה, נורמאלית בכללי; אתה חייב להרוס אותו! מה בכלל עבר לכם בראש כילדתם את האחות הקטנה שלי? 'אוי, שם מוזר שלא קיים בשום מקום יהיה מושלם'!" רטנה ובדקה את הציפורניים.
"קודם כל, אני התאומה שלך, שלוש דקות לא נחשב!" אמרה אלקנור, שלאחותה (שלא כמו לאחרים) החזירה קבוע, "ושנית: את? נורמאלית?! חה! מי שמדברת על נורמאליות, את חמצנת את השיער של לבלונד ואת עושה מחליק כל בוקר כשהשער שלך במילא חלק!"
"אם היית מושלמת כמוני," אמרה שקד ועצרה לרגע כדי לחדש את האודם שלה, "היית מבינה ששיער חום זה ללוזריות כמוך!" ואחרי מבט קודר מאימה (ששערה החום היה אסוף בפקעת), חזרה שקד והוסיפה: "לילדות, זאת אומרת. לנשים בוגרות אין יותר יפה מחום!"
"חנפנית" סיננה אלקנור בזמן שהג'יפ השחור והמצוחצח עצר מול בית שהעלה צלילי מוזיקה רועמים.
"כפי שאמרתי" אמרה שקד בזמן שיצאה, "אם היית מושלמת כמוני, לא היית מבלה את יום שישי בבית עם הציורים המטרידים שלך!" היא הביטה לעבר ובית וחייכה מיד, "הנה בן! אמא, אני נראת בסדר? טוב, ברור שאני נראת מעולה, ביוש!"
שקד יצאה מהמכונית והצטרפה לעוד כעשרה בנת שבדקו את הסימלה שדודתה הביאה לה מצרפת.
"איכס," נאנחה אלקנור, "איך אתם יכולים לסבול את הסנובית!"
"דברי יפה לאחותך" נזף בה אביה, "הריב שלך עושה לי כאב ראש!"
"שלי?! לריבים יש שני צדדים!" אמרה להם אלקנור וחשבה על זה שהורים אחרים היו אומרים אותו דבר.
"אבל תמיד יש צד צודק וצד טועה, נכון?" אמר האב בהסך דעת, "ועכשיו, תני לי לנהוג בשקט!"
"אתה רומז שאני טועה אחרי שהגאנתי על עצמי רק כי אני לא מתחנפת?!" אלקנור הרגישה כאילו הראש שלה עומד להתפוצץ.
"איזו ילדה חכמה יש לנו, נכון, אהובי?" שאלה אימה של אלקנור. האב הנהן. חיוך התחיל להתפשט על פניה של אלקנור, אך זה נמשך לשתי שניות.
"את צודקת, שקד באמת משהו מיוחד!" אמר, "ציון של שמונים! בבית הספר הפרטי ששכרנו לה אומרים שהיא יחסית טובה, יחסית טובה, את קולטת?!"

כאשר הגיעו אלקנור והוריה הביתה, רצה אלקנור במעלה המדרגות ונשכבה על המיטה.
הם בטח אפילו לא יודעים שהציון שלי היה בין החמישה הכי טובים בשיכבה של הבית ספר הממלכתי הפשוט שלי, חשבה אלקנור במרירות, גם את היום הולדת שלי הם שוכחים. שנה שעברה הם קנו לי עוגה מגעילה עם אגוזים אחרי שהזכרתי להם שהיום הולדת שלי היה ביום אתמול.
אלקנור פתחה את הטלויזיה על ערוץ המוזיקה והחלישה בקצת את הקול לפני ששקעה בשינה עמוקה.

אלקנור פתחה את עייניה ומצאה את עצמה בחדר פרחוני ומלא ורוד. ריח מתקתק של ורדים הגיע לאפה וכמה ציפורים ציצו על אדן החלון. הכל היה כל כך יפייפה כמו ציור מים, למרות שהמראה היה מוחשי עד מאד ולרגע שכחה אלקנור כי זה רק חלום, או שאולי לא?
"מזל שניזכרת להגיא!" נשמע קול נוזף, "את מבינה שלא תוכלי להישאר פה לנצח נכון?" זה היה קולה של סייליפה שישבה על ספה והתזוזה של אוזני התיש שלה, שבהחלט נראה אמיתי, גרם לאלקנור אי נוחות מסויימת.
"הייתי רוצה להישאר פה" אמרה אלקנור באכזבה, "יש לי חרא של חיים בחוץ. אחותי כל כך סנובית והורי עיוורים לקסמיה…"
"היא יודעת קסמים?" התפלאה הנסיכה, "חשבתי שיש כאלה רק פה, בארץ אלקנור!"
"ארץ אלקנור, שם יפה!" מלמלה אלקנור ואז אמרה: "אין לאחותי קסמים, זה רק ביטוי לזה שהיא גורמת להם להתפעל מכלום."
"שזה באצם קסם" דחקה סייליפה ואלקנור נאנחה: "אני מניחה שאת יכולה לקרוא לזה ככה."
אחרי שטיקה קצרה, אלקנור המשיכה: "גם עיבדתי את החברה היחידה שלי, שמסתבר שלא באמת רוצה בטובתי!"
"נשמע כמו חיים קשים שם" אמרה סייליפה, "אה, עכשיו נזכרתי שראיתי את זה כבר ואת סתם תרחת לספר לי את כל הסיפור!"
"אה, כן, תודה על מיקודם" אמרה אלקנור בקנות מלאה, "למרות שהייתי אומרת שאני חושבת שזה סתם פרי דימיוני, אבל לא מתחשק לי לחטוף מקות."
"יפה אמרת," אמרה הנסיכה ושערה הלבן סגול שלה הועף על פניה יחד עם הרוח מהחלון.
"סייליפה" התחילה אלקנור ואחרי מבט רצחני הוסיפה: "הנסיכה סייליפה, לא הבנתי איך הכל כל כך מוחשי? איך אני בכלל נמצאת כאן כשבעולם שלי אני ישנה?"
"את התשובות שאת רוצה תוחלי לקבל רק מהמלכה הנהדרת שלנו: שימשית" אמרה סייליפה.
"אז איפה היא?" שאלה אלקנור, "אני ממש רוצה לקבל את התשובות האלה."
"המלכה, אימי, נעדרת" אמרה סייליפה והחיוך השובב הקבוע שלה נעלם, "המלכה נחטפה!"