רוחות – פרק ראשון

-נקודת מבט ג׳ונתן-

״לא״, לאט לאט מבין שזה היה אותו החלום שרודף אותי מגיל שתיים עשרה; ראיתי את השריפה שלקחה לי את החיים, הותירה אותי ללא אבא, אמא, ואח… התגברתי על זה לאט עם השנים, כמעט הצלחתי להשלים על כך, אבל הפצעים עדיין שורפים… נדמה לי ליפעמים, שאני שומע קול צלול וריציני, את הקול של אבא שלי, קורא לי לבוא, לחפש אותם – את המשפחה שלי. אני מסב את מבטי באי רצון לעבר השעון הכתום שמונח על השידה – קללתי את השעון בלב, ורצתי הישר לעבר הארון, מתלבש מהר, ויורד למטה לדודים שלי. הם לא ממש גרועים, אבל הם לא תחליף מספיק טוב, לא. ״בוקר ג׳וני!״ קראה דודתי, ״בוקר פשוט מעולה״ רטנתי, חטפתי סדנוויץ׳ ורצתי הישר לעבר האופניים שלי שעמדו בחצר. לא. אני לא הלכתי לבית הספר, היום יום ראשון, יש פסיכולוג… נאנחתי אנחה כבדה והחלתי לדווש לעבר הרחוב השני, לעבר הבניין הלבן והממש-לא-מושקע שעמד באחת הפינות. נכנסתי דרך הדלת השקופה-מתושתשת, בחדר הכניסה כרגיל ישב לו ג׳יימס, השומר. הוא נופף לי ביידו למחווה, אני אמור להגיב? התעלמתי והמשכתי בצעדים לחוצים, להעלמת שהייתה ליד הדלפק של ג׳יימס. עליתי לקומה שלוש, לקומה של אדון דולבמן. נכנסתי דרך דלת העץ, חולף על כמה אנשים שהביטו בי מבטים לחוצים, כאילו כל רגע אני עלול להוציא סכין ולידקור אותן. התחלתי לישמוע קולות – כאילו כוורת דבורים למדה לדבר; ״בקרוב תיהיה לנו גוף״ והשתררה דממה בראשי. והרגע הבנתי, כשניראה ניראלי כאילו מישהוא שבאמת צריך פסיכולוג, כי כולם הביטו בי במבטים לחוצים, ממהרים להמשיך בסדרון. נאנחתי אנחת יאוש קלה, ונכנסתי דרך דלת העץ. ״שלום ג׳ונתן״ בירכה אותי מדי, העוזרת של דוקטור דולבמן, או דוקטור ג׳ייק. מישהוא יצא מהחדר, הייתה לי הרגשה מוזרה שאפגוש אותו שוב, לא רק בנסיבות רגועות כמו אלו. הנער היה לבוש ז׳קט שחור, מכנסי ג׳ינס, ונעלי ספורט של ׳נייק׳, יש לו עניים זהובות, ושיער שחור פרוע, מתחת לז׳קט הייתה חולצה עם כיתוב; מוות לפונים. וציור של דמות מ״הפוני הקטן שלי״ מת ומדמם. ״אחי. מה פונים עשו לך?״ שאלתי את הנער ״מה השם שלך?״ הוא שאל אותי,
״ג׳ונתן גרייס״
״תפגוש אותי שם״, הוא שלף פתק צהוב מבחיל וכתב עליו. חטפתי את הפתק וקראתי; ״שעה: שתיים
מקום: רחוב מס׳ 503, בית מספר 7.״
״אבל למ-״ הנער נעלם, בדקתי היטב שלו גנב לי את הכסף, כי הוא נראה כמו אחד שעושה בעיות לא קטנות. נכנסתי לחדר, ״בוקר אור, אדון גרייס״ גיחך ג׳ייק.

—-
נקודת מבט דניאל:

זה הוא. זה הבחור שהם הראו לי. הייתי חייב ליפגוש אותו, הם… הם אמרו שהוא צריך אותו לצידי.
״משימה קשה בשבילך, הלא כן?״ שמעתי קול לא מוכר במחשבותיי,
״למה שלחתם אותי אליו?!״ צרחתי, ״תענו לי! משהוא גדול יקרה?!״ צעקתי, חבטתי בקירות, העפתי את השולחן, מתחיל ליבכות על הכל…