רוח של זאב פרק 3: נהמת הזאב

פרק 3: נהמת הזאב

שרה הייתה באחד האוהלים, יחד עם אוז ואנג'לו שלא נפצעו באופן חזק כל כך.
אוז השליח את כף ידו בזריקה פשוטה אל הארון האפור הגדול ושלף משם חולצה חומה נקייה. אנג'לו התיישב על קצה השולחן האפור, שרה הצליחה להינעל רק על קוביותיו המרהיבות, הייתה לשניים צלקת באותו המקום בחזה שלהם. "זה היה יצור שונה, לא אף אחד מהשבטים, הוא לא היה זאב ולא שועל." אמר אוז, נזכר כיצד היצור משליך אותו מטה כאילו היה רק זבוב קטן ולא מזיק.
"לא הייתה לו פרווה. היו לו.." אוז אמר בעוד שהוא לובש את חולצתו, פניו נבעתו כשאמר זאת "קשקשים."
ג'ו נכנס פנימה אל תוך האוהל מביט בשני האחים ואחר כך בשרה.
"גביתי עדות מהאישה, היא בסערת רגשות אבל היא תיארה אותו." אמר ג'ו ושילב את ידיו, מבליט את שריריו. "היא אמרה שהוא היה בעל שיניים חדות, לא כמו ניבים. כמו מתלעות של כריש."
"בנוסף היא אמרה שהיו לו עיניים צהובות בוהקות, שמשדרות פחד וטינה." אמר, "פחד?" שאל אנג'לו,
"אני לא חושב שהיצור הזה מודע למה שהוא עושה." אמר ג'ו,
"היא אמרה שהוא שיסף את גופתו של הבעל שלה בטפרים כמו של זאב. וכל מה שהיא לא הפסיקה לחזור עליו הוא שהוא היה בעל כנפיים וזנב."
"טפרים של זאב?" שאלה שרה באי הבנה,
"ככה היא זכרה אותו. העפתי מבט בגופה שלו לפני שכמה מהמשרתים שלכם פינו את הגופה שלו, זה מזכיר שריטות של זאב, כן, אבל כהגנה עצמית." הוא אמר ולא האמין לעצמו, יכלו לשמוע את הנימה שלו כשאמר את המילים האחרונות. ארשת פניו הייתה לחוצה אך רגועה עם זאת.
"הגנה עצמית? הזאב תקף אותו אז הוא שיסף אותו למוות? זה נראה יותר כאילו הוא נהנה לחסל אותו." אמר אוז,
"הזאב לא תקף אותו, היצור הזה תקף אותו אין ספק. אך השריטות היו כמו רעידות. אני לא בטוח מה זה אומר." אמר ג'ו והתקדם אל האוהל. "אני עדיין צריך לטפל בנושא זאב הזה שתקף את שרה, אני צריך לברר באיזה שבט הוא היה ו –" אמר אך לפתע מישהו נכנס פנימה.
אותו נושא זאב שזה עתה דיבר עליו. שיערו הצחור מעט מבולגן וגופו רועד. אנג'לו קם על רגליו וכך גם שרה.
"מי שלא תהיה אני מבטיח לך שאתה בטוח." אמר אנג'לו בזהירות, כפות ידיו של האדם רעדו כאשר ציפורניו התארכו לטפרים, כאילו הוא לא ידע דבר על זה.
"מה קורה לי?!" שאל בפחד, דמעות יורדות מעיניו מהכאב של הציפורניים. ג'ו כיווץ את מצחו באי הבנה.
"איפה אני? מי אתם?!" שאל בפחד והתקדם לכיוונם. "היי! תסתכל עליי, איך קוראים לך?" שאל ג'ו ואחז בכפות ידיו,
"אני.." הוא אמר והניח את כפות ידיו על ראשו, "אני לא זוכר." הוא אמר בפחד ובלבול,
"בבקשה תעזרו לי." הוא אמר, אוז התקדם לעברו ושבר לו את שני מפרקות כף ידיו בסיבוב פשוט של כפות ידיו, האדם זעק וצרח בתדהמה, הציפורניים מיד נסוגו לגודלם הרגיל והוא נפל על האדמה.
"למה עשית את זה?!" תקפה שרה בשאלה,
"החזרתי את הציפורניים שלו בחזרה עכשיו פחות יכאב לו." אמר אוז בתמימות, הוא משך בכתפיו ולא הבין מה לא בסדר במה שעשה. הוא צרח ונאנק על האדמה.
"תגיד לי מה השם שלך!" אמר אנג'לו והתכופף לאדם, הוא הניח את כף ידו על כתפו של האדם.
"אני.. אני לא זוכר." הוא התייפח ודמעות פחד ירדו מעיניו.
"תגיד לי!" קרא אנג'לו, הוא המשיך לבכות מכאב ומפחד הוא נד בראשו בכדי להסביר לו שהוא לא זוכר.
"תגיד לי!!" קרא אנג'לו והפעם עיניו נצבעו בצבע האדום דם שלהם ובקולו נשמעה נהמה, עיניו של האדם זהרו בצבע כחול בהיר והוא אמר
"ג'ורדן!" מיד לאחר מכן הוא עצם את עיניו וראשו נפל על האדמה בהתעלפות. שוב.

שרה התיישבה ליד אנג'לו על קצה השולחן, אוז וג'ו טפלו בינתיים בג'ורדן. "איך עשית את זה?" שאלה שרה בתדהמה,
"השתמשתי בנהמה שלי בכדי להעיר את התת מודע שלו, כאינסטינקט הוא צרח את השם שלו כי התת מודע נזכר בחלק קטן." אמר ושרה התפלאה. "נהמה לא רק מרתיעה אנשים, היא יכולה גם להציל חיים."