נ.ר5
סיפור חדש, הרשמה חדשה! המקומות מוגבלים לחמישה גחליליות ולשלושה בני אדם! שם- גיל- גחלילית או בן אדם- אופי- מראה- רקע - רק אם הוא קריטי רציתי להוסיף משהו - וזהו! מקווה שאהבתם! אחרי שאתם עושים דמות תכתבו גם איך יצא, מה לשפר...

שבט הגחליליות – הקדמה + הרשמה

נ.ר5 25/09/2014 1029 צפיות 10 תגובות
סיפור חדש, הרשמה חדשה! המקומות מוגבלים לחמישה גחליליות ולשלושה בני אדם! שם- גיל- גחלילית או בן אדם- אופי- מראה- רקע - רק אם הוא קריטי רציתי להוסיף משהו - וזהו! מקווה שאהבתם! אחרי שאתם עושים דמות תכתבו גם איך יצא, מה לשפר...

הן רצו במעלה הגבעה אל היער החשוך.
רצות ממהומות המועדונים, הבתים, מעירם. לא היה ירח בשמיים ורוח קרירה נשבה בפניהן. שיערה השחור של גלאו (glow, זוהר באנגלית) התנופף ברוח והפס הבלונדיני שבפוני צד שלה בהק. היא חייכה אל חברתה, אנה, והיא, חייכה בחזרה.
לאנה, שיער כתום מתולתל ועור חיוור. היא בעלת עיניים כחולות כהות לעומת עיניה של גלאו, כחולות כקרח, מנצנצות.
הן נכנסו אל מעבה היער. שקט שרר שם. רק החרקים העזו להפר את הדממה שאפפה את היער החשוך. עצי הארון והברוש התנשאו מעליהם וצמרותיהם כמעט ולא נראו. האדמה היתה לחה ורכה וגלאו התיישבה עליה.
"בואי." אמרה לה גלאו וסימנה לה לשבת.
"אני חייבת? זה ג'ינס חדש." התלוננה אנה ויזרה את צמתה הכתומה. היא התיישבה באי רצון.
"זה כמו לשבת על בוץ." היא התלוננה שוב.
"כי זה עוד מעט בוץ! האדמה לחה, עוד מעט חורף, אנה!" אמרה לה גלאו.
אנה הסתכלה בשעון המחוגים שעל ידה. הוא היה לבן ומחוגיו כסופים.
"כבר חצות." אמרה אנה. היה קר ביער והבל פיהן נראה לעין בקור. גלאו התעטפה במעיל הפרווה המלאכותית שלה והוציאה מהכיס השמאלי זוג כפפות עבות ושחורות. היא שמה אותן על ידיה וחיבקה את עצמה.
"אז…" התחילה לדבר אנה, "למה קראת לי?"
"תראי, אנה, אני מרגישה שאני מכירה אותך מספיק טוב ומספיק זמן כדי… איך אני אגיד את זה? אוף! אני לא מצליחה להגיד לך את זה!" התעצבנה גלאו.
"את מנססה להתחיל איתי?" צחקה בלעג אנה.
"לא! אני… אני לא מהעולם הזה!" גלאו ניסתה להגיד לה את זה הכי פשוט, ולהגיד זאת כדי שזה ישמע לא מבעית, אך… ללא הצלחה. אנה צחקה בקולי קולות והד נשמע ביער.
"את צוחקת נכון? אז מאיפה את? ממאדים?" צחקה אנה.
"לא! אני כן מהעולם הזה אבל… מחלק שלא ידעתם עליו, זאת אומרת, בני האדם, אתם, לא ידעתם עליו." אמרה גלאו וחייכה חיוך מבויש.
"הצחקת אותי! נו באמת אני יושבת על בוץ כדי לשמוע סיפורי פנטזיה?"
"אני רצינית!" הבעת פניה של גלאו היתה רצינית.
"טוב, בואי נחזור! קר לי!" רטנה אנה וקמה. "איכס! אדמה נדבקה לי למכנס! אני אהרוג אותך גלאו!"
גלאו קמה גם היא.
"איך נחזור? אני לא רואה כלום!" שוב רטנה אנה.
"רוצה הוכחה למה שאני אומרת?" שאלה גלאו ולא חיכתה לתשובה.
היא שפשפה את ידיה זו בזו ואז הפרידה ביניהם לאט. חוטים בצבע זהב זהרו ובקעו מקצות אצבעותיה של גלאו וניטוו לכדור אור גדול וזהוב.
"מה? איך? זה טריק? איפה המצלמה?" הסתכלה סביב אנה בחיפוש כמה ילדים שיקפצו עליה ויגידו לה שזו שטות ובדיחה.
הכדור ברח מידיה של גלאו והאיר את היער במרחק של מטר מגלאו.
"ככה נחזור." אמרה וחייכה.
"אבל… איך?" הופתעה אנה.
"אני גלאו, משבט הגחליליות. אנו חיים בנפרד מכם ביערות ובנחלים. יש לנו כוחות מיוחדים והכל אצלנו לא ברור. יש אורקל ונבואות אך עתידנו אף פעם לא יהיה כראוי לנו וכצפוי לנו או איך שנרצה. ועכשיו שאת יודעת…" אמרה גלאו והוציאה סכין בצבע באדום בצורת קריסטל מכיס המעיל.
"אני מכירה אותך מבית ספר יסודי! איך תוכלי להרוג אותי?" שאלה אנה והחלה ללכת לאחור.
"זוהי סכין מיוחדת שהופכת בני אדם לכמונו, גחליליות."
משב רוח עבר רק על פניה של גלאו ודמות שחורה הופיעה מול גלאו ונעלמה כלא הייתה.
"זה די יכאב!" אמרה גלאו וזרקה את הסכין על גרונה של אנה והיא נתקעה שם. סכין כחולה וגדולה.
"מה? איפה הסכין המיוחדת?" צעקה גלאו ורצה אל אנה.
"אנה! אני מצטערת!" אמרה גלאו לאנה שנהפכה חיוורת. דם זלג על בגדיהן. נאבדה נשימתה של אנה לחלל.
"אני מצטערת!" זעקה גלאו אל השמיים ונחיל גחליליות יצא מפיה של אנה והתעופף אל השמיים.

גלאו עמדה אל המדורה הבוהקת בשמי הלילה השחורים. האש חיממה את גלאו הקפואה שלבשה רק שמלה לבנה ודקה, קצרה מאוד.
"אני מאוד מאוכזב ממך!" אמר ראש שבט הגחליליות, טראנו.
שיערו הלבן התנופף ברוח וצמה זהובה היתה קשורה סביב מצחו. עיניו הירוקות והגדולות רשפו זעם והוא לבש בגדים חומים עבים. כל השבט עמד מאחורי טראנו, מביט אל גלאו, שליטת השבט לעתיד, שכנראה לא תהיה.
"אני מצטערת אבא!" ענתה גלאו והזילה דמעה. היא הסתכלה על רגליה היחפות שהתלכלו בדשא הרטוב.
"אני לא רוצה לעשות זאת גלאו, אבל אני חייב, למרות שאת ביתי!" אמר וחיבק אותה חזק.
"את מסולקת משבט הגחליליות, ומהעולם כולו!" אמר בסמכותיות טראנו והכניס את גלאו אל האש והיא נשרפה לעפר והתערבלה במערבולת האש הקדושה, שלעולם לא כבתה.

עשר שנים חלפו מאז גלאו סולקה, וטראנו צריך מחליף.
"יום טוב אדוני. יש בידי עוד נבואה." אמרה האורקל ונכנסה אל האוהל הלבן של טראנו. האורקל, אישה זקנה ומקומטת חסרת עין שמאל, בעלת כנפיים לבנות שקופות, לבושה שחורים.
"מהי הנבואה?" שאל טראנו והרצין.
פתחה את פיה האורקל ועשן שחור היתמר ממנו.
"גביש האודם נחטף, האויב אורב בפתח.
נערה תחזור, כוחה של הזוהרת יתמר,
עשן אופף את העולם ואת כל זוהרי השמיים."
פיה של האורקל נסגר והעשן נעלם.
"אתה חייב למצוא את הנערה! היא תהיה המחליפה שלך ותעצור את האסון שקרב ובא! אתה חייב למצוא אותה!"


תגובות (10)

אוקיי… מאוד אהבתי, היה חסר קצת תיאורים אבל אני יודע שזאת רק הקדמה.
שם: אונובה ספיקיטה
גיל: 17
גחלילית
אופי: חכם, מתוחכם, יש לו חוש הומור ובדיחות מוצלחות הוא "המנהיג" ככה הוא קורא לעצמו, אבל הגחליליות האחרות לא חושבות ככה. יש לו חברים סודיים, הוא מנהל יומן אישי והוא מרבה לדבר עם עצמו.
רקע: מנהל יומן אישי, כמו שכבר אמרתי, אבל חשוב להדגיש את זה. הוא שונה משאר הגחליליות והוא אוהב להתחיל עם גחליליות, אבל אף פעם הוא לא זוכה בגחלילית, אפילו הגחלילית הכי חכמה והכי מחוננת ונשאר לבדו.
אתה יכול להוסיף עוד פרטים אם אתה רוצה…
סה"כ סיפור יפה, אני מציע לך להוסיף תיאורים, אני אנסה לעקוב…

25/09/2014 21:14

זה יפה ^-^
(אבל לא ארשם. אני לא אוהבת להירשם לסיפורים.)
והערה אחת.
במקום לכתוב בסוגריים את הכוונה עדיף לנקד את אותה מילה ולהוסיף ליד כוכבית, וברציתי להוסיף/בסוף הפרק לפרש את אותה מילה

25/09/2014 21:16

אוקי, היו כמה טעוית קטנות כאלה, לא משהו שלא יהיה אפשר לסדר ברי-צ'ק. כשאת רוצה להסביר משהו, נגיד, משמעות של שם, אני ממליצה לעשות כוכבית ליד זה, ואז לרשום את מה שרצית להסביר ב'רציתי להוסיף' במקום בסוגריים אחרי זה.
אז חוץ מהטעיות הקטנוניות, זה נשמע ממש, פריקינג, אדיר. אני כבר כותבת לך דמות, אוקי? זה עלול לקחת קצת זמן כי יש לי נטייה לכתוב רקעים באורך של עשרה עמודים, אבל אני אזדרז.
איזה כיף שיש סיפור מגניב לעקוב אחריו!

25/09/2014 21:17

הייי היי!
אמממ סוף סוף הצלחתי להגיב.
עכשיו שאלה.
הייתה צמה סביב המצח של טראנו.
זה מצחיק אותי. אני מדמיינת את הצמות האלה משיער מזויף שמודבקות לילדות על גומיות כ- "צמות צבעוניות".
מטריד.
חחחחחחחחחח הקיצור אהבתי (!!!) את הסיפור ואני אמשיך לאעקוב אחריו (:
גחליליות לשלטון!
http://www.youtube.com/watch?v=psuRGfAaju4

25/09/2014 22:06

וואו, נשמע כמו סיפור מעניין! למרות שנראה לי שטיפה העתקת מהאורקל מהסיפור של פרסי ג'קסון, הנבואות שהיא מעבירה זה דרך העשן הירוק שיוצא מהפה שלה, אם אני זוכרת נכון. אבל זה נשמע כמו סיפור נחמד מאוד, אפילו שהכל קורה כל כך מהר. אני תמיד מעדיפה לדייק בפרטים, ולגרום לסיפור להישמע כאילו הוא קורה בזמן אמת ולא סרט בהילוך מואץ. אבל זה טוב, מקווה שהסיפור הזה היה טוב בדיוק כמו ההקדמה שלו :)

25/09/2014 22:49

סיפור עם רעיון מסקרן. מושלם בתור פנטזיה! אהבתי את התיאורים הסוחפים. מצפה להמשך!

25/09/2014 23:03

שם- איידן לזלי שאנטר (רק אית'ן יודע על השם האמצעי שלו. זה, כמובן, משמש לסחיטה תמידית)
גיל- שש עשרה וחצי
גחלילית או בן אדם- בן אדם
מראה (הנחתי שצריך למרות שלא כתבת) – שיערו חום כהה על גבול השחור, עיניו כחולות כמו קרח, הוא בגובה מעט מעל הממוצא, כתפיו מעט דקות, עורו בהיר אך לא חיוור. הוא רזה, והידיים שלו צרות וארוכות.
אופי- סרקסטי, צחקן, לרוב הוא רציני, או לפחות מנסה להיות רציני, אבל כשהוא צוחק, יש לו צחוק חזק ומתגלגל עם חיוך ענק שתופס חצי מהפנים שלו, הוא טוב לב, בסך הכל, עמוק. ממש עמוק. ממש ממש ממש עמוק. לרוב הוא זועף שכזה, במין צורה אפלה ומכושפת. לא קשה מידי לעצבן אותו, וכשהוא ממש מתעצבן: זה מסוכן. לרוב הוא שקט. מצבים חברתיים קרובים מידי מביכים אותו. הוא נראה נורא אפל ומסוכן, אבל ברגע שהוא מתחיל לדבר, באמת באמת לדבר, רואים שהוא נער קליל וכיפי שאוהב לצחוק ולספר בדיחות שנונות, לעיטים קרובות על חשבון אחיו. הוא קנאי מאוד, וגם אם הוא מכחיש את זה: כל הכעס שלו על אית'ן הוא רק קנאה. הוא היצור הכי חסר טקט שאי פעם נולד, ויש לו את הקסם האישי של מיונז מקולקל. הרבה פעמים איידן לא מספיק לחשוף את הצדדים הטובים שבו, כי האישיות הדומיננטית של אית'ן די דוחקת את האישיות הפסיבית שלו הצידה.

שם – אית'ן רוברט שאנטר
גיל – שש עשרה וחצי (מבוגר בשתי דקות ושלושים ושש שניות מאיידן, הוא לא נותן לו לשכוח את זה)
גחלילית או בן אדם – בן אדם
מראה – שיערו בהיר, עורו מעט יותר שזוף משל איידן, הוא רחב ממנו, ומעט יותר גבוה. עורו מחוספס וידיו גדולות, העיניים שלו זהות לאלו של אחיו, וגם החיוך שלו. יש לו ידיים גדולות ומחוספסות של נגן בס, וריח תמידי של ים.
אופי – הוא נפש חופשיה, מבחינתו: כל אדם הוא האדם הכי טוב בעולם, עד שמוכח אחרת. כל בוקר הוא קם עם חיוך ענקי על הפנים, בדיוק אותו חיוך שאיידן מחייך לעיטים רחוקות. הוא מאמין שמה שאמור לקרות- קורה. "אתה לא צריך להילחם בחיים, אתה צריך להינות מהם." זה מה שהוא תמיד אומר לאיידן, זה מה שהוא אמר לאיידן על כל ציון נכשל, כל מכתב מהיועצת, כל דבר מחורבן שקרה בחיים שלהם. לא משנה מה קרה, אית'ן מעולם לא עצר להתאבל, הוא פשוט ממשיך לחיות. ממשיך לחייך חיוק ענקי כל בוקר, לא משנה כמה מדכא וחסר טעם הכל מרגיש, גם כשבא לו לצרוח שאי אפשר להנות מהחיים כשהם כל כך פאקינג דפוקים ולתת אגרופים לקיר עד שהאצבעות שלו ישברו, הוא מחייך. כי איידן הוא זה שעצוב ושקט וכועס כל הזמן, ואית'ן הוא החייכן האופטימי שפשוט בא לאנשים זרים ברחוב ומבקש מהם כיף, וכשאיידן מתחיל לצחוק ולחייך: זה מפחיד אותו כל כך. כי הדבר היחיד שלא משתנה סביבו כל הזמן הוא התויות, הוא אוהב את התויות, וכשמישהו מתחיל להתנג בצורה שלא מתאימה לתוית שלו… ובכן, אית'ן מוצא את זה מבעית.
רקע – כשהם היו קטנים, הבית שלהם היה מלא בצחוק ואהבה, זוג האחים הקטנים והמקסימים התרוצצו מסביב על זוג החיוכים הגדולים והמקסימים שלהם, והאמא והאבא הצוחקים והמאשורים התרוצצו מסביב עם החיוכים הצוחקים והמאושרים שלהם.
לילה גשום אחד, כשאיידן ואית'ן היו בני שש, הם נסעו במכונית, השעה הייתה מאוחרת, וכולם, כולל הנהג, התקשו להשאיר את עינהם פקוחות. אית'ן ישן שינה עמוקה, אבל איידן לא. איידן ראה שהם סוטים מהמסלול, איידן צעק, אבל זה היה מאוחר מידי.
המכונית התהפכה, ונחתה בתוך התעלה, החרטום כלפי מטה. אית'ן התעורר אל תוך תמונה של מה שפעם היה ההורים שלהם. הדבר הראשון והאחרון שהוא עשה היה לעצום את עיניו ולכסות את עיניו של איידן. אבל איידן, הסית את ידו של אחיו, לקח את הטלפון הנייד מהכיס של מה שנשאר מאבא שלו, וחייג לשירותי החירום כמו שלימדו אותו. הוא אמר להם שקוראים לו איידן שאנטר, הוא בן שש ושלושת-רבעי, והייתה תאונה. הוא סיפר איפה הם בדיוק, את השם של הכביש, מה היה המספר של הגשר האחרון שהם עברו. אף אחד מעשרות העובדים הסוציאלים או הפסיכולוגים או היועצים לא הצליח לגרום לו לספר על זה, על איך הוא ידע מה לעשות, על מה הוא הרגיש כשביקשו ממנו לבדוק עם ההורים שלו נושמים, על למה, בשם כל השדים והרוחות, הוא מעולם לא בכה עליהם. הוא בכה על מליון דברים אחרים, כי הוא היה ילד וילדים בוכים, אבל בשבועות הבאים, בהם אית'ן התייפח ללא הפסקה, איידן דיבר עם עובדים סוציאלים, הוא הסביר לאנשים למה אחיו פשוט יושב על המדרכה ברחוב ומתייפח לשמים, הוא הסביר לכולם 'אני איידן שאנטר, וזה אחי, אית'ן שאנטר. ההורים שלנו מתים. אז הוא בוכה עכשיו.' או 'ההורים שלנו מתים, אז רשויות הרווחה בחרו בכם כמשפחת אומנה.' או 'ההורים שלנו מתים, אז הוא לא לא רוצה לצייר עץ משפחה.' עד גיל שמונה, איידן למד איך להבדיל בין מדים של רשויות הרווחה למדים של הרשות להגנת הילד, בין עובד סוציאלי לבין שכיר מדינה לבין פסיכולוג או פסיכיאטר, הוא למד איזו תרופה הוא צריך לתת לאית'ן כשהוא חולה, ואיזו תרופה תרופה הוא צריך לתת לו כשהוא לא יכול לנשום מרוב בכי. במשך ארבע שנים, איידן היה החזק ואית'ן היה זה שפשוט בוכה. עד שכשהם היו בני עשר, אית'ן החליט בבת אחת, שהחיים הם מתנה, למרות שהם עוברים בתים ומשפחות ומדינות על בסיס חודשי, למרות שבמשך ארבע שנים אף אחד מהם לא התקדם אפילו סנטימטר על הסקלה של השיקום, הוא החליט, שהייתה סיבה לזה שדווקא שני המקומות האלו, בדיוק של סנטימטרים, היו היחידים שלא נפגעו. אם הם נצלו, יש סיבה. חייבת להיות סיבה. אחרת מה הם עושים בכל זה? אית'ן התחיל לחייך, וכשהוא רצה לבכות, הוא חייך חיוך גדול יותר. כשאית'ן כבר לא היה צריך אותו, איידן הפסיק לדבר. האישיות שלו, הערך שלו, הזהות שלו, כל אלו נדחקו הצידה במשך ארבע שנים. במשך ארבע שנים הוא היה זה שדואג לאחיו, וכשהוא לא היה צריך לדאוג לאחיו, הוא נשאר פשוט… שום דבר. האישיות שלו נדחקה הצידה, ולא היה לו מושג איך להחזיר אותה למרכז.

אז הם נשארו בתור הפסימי והאופטימי, השקט והדברן, האנטי-סוציאלי והחברותי. אף אחד לא רוצה לדעת על המטפל ועל השברירי, או על הימים הרחוקים רחוקים בהם הם פשוט היו שני אחים מאושרים.

26/09/2014 02:01

    פשוט היית הופכת את זה לסיפור, מפרסמת וכותבת פה להסתכל בסיפור כי אלה הדמויות שלך. פשוט הרבה יותר, וגם כתבת את זה ברמה של סיפור.

    26/09/2014 09:24

    לא הגזמת ,
    בקטנה ^_^

    26/09/2014 15:53

שם:רייבן
גיל:20
בת אדם
אופי: חשדנית, אדישה, לא מפחדת, לא אוהבת.
רקע- היא מצאה את עצמה יום אחד בתא כלא כזיכרונה מחוק, אסירים אחרים סיפרו לה שהיא מואשמת ברצח ונידונה להוצאה להורג (בסתר כמובן) בעוד יומיים, ושעומדים לכרות לה את הראש. היא ברחה מהכלא (דע!) והחליטה לחפר על הפשע שלה ולהיות טובה (אלה אם את צריכה שהבני אדם יהיו רעים).
מראה- עור חיוור, שיער בלונדיני חלק, רזה מאוד.
כישורי-(למרות שלא ביקשת) היא מאוד גמישה (אבל בהגזמה!) ולמרות שהיא לא זוכרת שהיא למדה את זה היא סייפת (לוחמת חרבות) מוכשרת מאוד.
למרות שלא בדיוק הבנתי מה הכוחות של הגחליליות ולמה גלאו הרגה את אנה??? ולמה אנה כל כך מזכירה לי את אנה מלשבור את הקרח???
טוב בהצלחה

26/09/2014 11:34
8 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך